אמרי שפר קלצ'קין עד

איסורא לכתחלה לחתוך המיעוט בדרך שחיטה, ממילא גם לכתחלה שרי כה"ג בסימן שני בעוף, וברמ"א איתא אם לאחר ששחט רוב שנים כו', ומ"מ יש לחוש בזה לכתחילה, והארכתי בזה במק"א, וכוונת פרש"י שיכה על הצואר בסכין י"ל דהיינו שיקרע הורידין ויצא הדם ותמות מיד, והכל באופן שיעשה במהירות שלא יצטער הבע"ח, ובמהרי"ל (ת' נז) וז"ל ומה בכך אם לא נשחטו ולא נקבו הורידין הלא אנו מסירים אחר השחיטה הורידין מן הצואר הנה והנה שלא תעכב הדם לצאת כו' ע"ש, ומשמע שנהגו להסיר הורידין תיכף ברגע שאחר השחיטה, ועי"ז לא ישהה העוף למות, שבזיבת הדם ממהר למות ויאבד הרגשת המכאוב כרגע (ופרש"י מיירי בדרך מקרה כשלא נזהר השוחט בזה והשליך מידו כו']. ועיין סוטה (דף טז) ה"א לישחטיה סמוך למנא ונינקטינהו לורידין [פרש"י יאחזם בין אצבעותיו שלא יצא מהן דם] ולקבליה לדם במנא כו', וכן בזבחים (דף כה) צריך שיתן וורידין לתוך הכלי ע"ש, ובשחיטת בהמה שהמקום רחב רגיל לחתוך עמהן הורידין ממילא, וכן בעוף רבו שיטת הפוסקים דלכ"ע צריך לשחוט הורידין, וגם שעכ"פ תיכף אחר שחיטה הסירו הורידין, גם דפלוגתת ר"י ורבנן היינו אי צריך לשחוט ולנקוב כל הורידין, וכדפרש"י ד"ה הואיל וצולהו, דלפיכך צריך להוציא את כל דמו, ובש"כ (סימן כב ס"ק ב) שצריך לשחוט לפחות ב' ורידין, ובש"ע פי' שהן חוטים שמהן יוצא הדם וויני בלעז יוגולאר ווענען], ובפה"מ להרמב"ם שהם שני גידין דופקים בצואר על שני צידי קנה הריאה, והם הארטערימן הנודעים בשם קאראטידען המובילין דם מחדרי הלב להמוח, וא"כ יש מקום לומר דלפמ"ש החינוך שהשחיטה בסכין בדוק כדי למעט צער הבע"ח, כמו"כ יש לחוש עכ"פ לכתחלה שלא לשהות יציאת נפשה אחר שחיטתה כדי למעט הרגש הכאב, ולזאת יש לשחוט לכתחלה אחד מן הורידין או לקרוע אותו תיכף ברגע שאחר השחיטה, כדי שיזוב דמה שהנפש יוצאת בו [ועיין פסחים דף טז], והא דקאמר הש"ס דלא אר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כו', היינו דמשום איסור בליעת הדם הוא שצריך שחיטת ב' הורידין, וגם לא מיירי מתניתין מענין חשש הצער, דהא קאמר לדינא שצריך לשחוט את הורידין גם היכא דליכא חשש צער בשחיטה, כשרחץ וסך בית השחיטה קודם השחיטה בסמים המפילים תרדמה על הרגשת העצבים, [כאשר הודיעו מכה"ע מיום ו' פעברואר שנת תרמ"ז כי בפערא, מגרש העיר קאנסטאנטינאפול, שלח יד בנפשו הסופר התורקי בעשיר פואד ביי, ולמען לא ירגיש כל מכאוב, זרק "קאקאין" על צוארו וידיו, ואז פצעם בתער, ובעת אשר דמו שטף כנחלי מים, כתב הוא על ספר ויודיע כי לא ידע מכאוב, וירגיש רק חום בעת שפך הדם, ויגביה ידו למהר שטף הדם, עד כי היה עליו ראשו סחרחר ולאט לאט אבד כל רגש וימת, ראה רוס' קור' 45 ויתר מכה"ע] וגם בימי הש"ס מצינו דקאמר בב"ק (דף פה) כמה אדם רוצה ליטול כו' בין סם לסייף ופרש"י דכשקוצץ ידו בסם אין שום צער כלל, וא"כ משכחת שאין מרגשת כלל כאב השחיטה, ומ"מ קאמר שצריך לשחוט הורידין משום איסור בליעת הדם, ולעולם י"ל דהיכא שיש חשש צעב"ח, לכ"ע שוחט לכתחלה א' מהורידין או שיחתכנו תיכף ברגע שאחר השחיטה (ומ"ש דף ל"ג השוחט ולא יצא מהן דם, היינו דלפעמים יארע מקרה כזאת, כמו ע"י סתימת צנורי הדם, (טהראמבאזיס) המסתובב מסיבות שונות], והש"ס לא הוצרך להשמיענו זה, דממילא נשמע לה, ועיין רא"ש ריש שבת דאע"ג דאיכא איסורא דלפ"ע, התם לא איירי אלא לענין איסור שבת. וה"נ י"ל כן, וגם י"ל דלא נקט זה, משום דהוי בפלוגתא אי צעב"ח דרבנן, ולפום דקיי"ל דצעב"ח אסור מה"ת בודאי הוי כן, וכן בד' השו"ע י"ל כן, וע' סי' כ"ז חתך מבהמה לאחר שנשחטה כו', ודהיינו דוקא דיעבד כשכבר חתך, וכן מ"ש הט"ז (סי' יג ס"ק ג) גבי בן פקועה, ג"כ היינו דיעבד, ופשיטא דאסור לחתוך בחיותו מטעם צעב"ח, וכאשר ישחטו באופן שיזוב. הדם ימהר הבע"ח למות מזיבת הדם (הפמארהאגוא), כן אשר בסיבת זה יסתם פי הקנה וימנע שאיפת האויר בהריאה ויחנק (אספיקטיא) [ובשאיפס אויר ויסוד החנקי ירבה הדם למלאות חללי הלב, וע' פרש"י כריתות (דף כב) שמושך הדם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו, ופעמים אויר הנשימה שמה מלאה אדים ויסוד חנקי], וגם אם יתנועע קצת ויפרכם עוד, בכ"ז לא ידע מכאוב, כאשר בזוב דמו יאבד ממנו כל רגש כמו שיתבאר, ואולי היינו דקאמר דבישראל בשחיטה תליא מילתא, ויודעין להבחין שבמעשה השחיטה שצותה תורה יאבד רגש הבע"ח ויצתה מכלל אמה"ח, ולא כן בב"נ דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאמה"ח דמו שהם שלא נצטוו על מעשה השחיטה, רק שלא לאכול מבשר הבהמה קודם שתמות, ואינם מרגישין להבחין פעולת השחיטה, ואפיסת רגשי העצבים, ואך על זאת יביטו על התנועה והמיתה שהוא אפיסתה, ואם יותר להם בשר מפרכסת אחר שנשחטה, יאכלו מאמה"ח הנחתך גם קודם שחיטתה, כי לא יבחינו הבדל בזה, ולזאת נאסר להם גם בשר מפרכסת, ונתבאר מזה, כי אם יזהר השוחט במלאכתו לעשותה כדת ודין בזריזות, יהא צער הבע"ח אך כרגע, כי קל מהרה יאפסו רגשי מכאובו, ואך כאשר יעשה מלאכתו רמיה ולא יזדהר בהכנת השחיטה, הפלת הבהמה וכדומה, וכן בגוף מעשה השחיטה, אז יסתובב צער להבהמה הנשחטת, וכן המקרים בשהיית העוף למות אחר השחיטה, יבאו מאי זהירות וזריזות הנדרשת, ומפני זה גינו רז"ל הטבחים, ועמ"ש רמב"ן פ' תצא וז"ל ידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו טוב שבטבחים שותפו של עמלק עכ"ל, וכ"כ החינוך (מצוה תקמה), וע' שבת (דף קנו) גבר אשיד דמא א"ר אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא, והיינו מי שאומנתו בכך, שזה האומנות מביאו לידי תכונה רעה (וע' חולין (דף ט) ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה, וגינו רק הטבח בקביעות], ולזאת לא יזדהרו למעט צער בהמה הנשחטת, וע' ביצה (דף כה) נטיעה מקטע רגליהון דקצביא, הממהרין לאכול קודם הפשט ונתוח ופעמים שנמצאת טרפה, ובפרש"י קדושין (דף פב) טוב שבטבחים, ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן, ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' לז), ואין הכוונה לגנות הכשר שבטבחים, דהא כמו"כ קאמר שם טוב שברופאים לגיהנם, ופרש"י דפעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא, ואטו לא נמצא גם בימי הש"ס רופאים שרפאו עניים בחנם, ושמואל ירחינאה אסייה דרבי הוה ע' ב"מ (דף פה), וע' סנהדרין (דף יז) שאין ת"ח רשאי לדור בעיר שאין בה רופא [וע"ש בפרש"י שהיו גם מוהלי תינוקות], וע' ע"א דף כ"ו וכן אמרו שם דעשרה דברים נאמרו בגרע (אומן המקיז דם) ושחשוד על שפיכת דמים, ומצינו בתענית (דף כא) דאבא אומנא היה צדיק גמור, וע' אדר"נ (פל"ו משנה ה) לבלר וסופר וטוב שברופאים ודיין לעירו וחנווני חזן וטבח יע"ש, והכוונה בזה ע"ד מ"ש בסנהדרין (דף ז) לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, ושיזדהר לדון דין אמת לאמיתו, וכן אמרו טוב שברופאים לגיהנם, שגם הטוב שברופאים לא יבטח בנפשו, ויראה עצמו כאילו גיהנם פתוחה לו מתחתיו, וישים, נגד עיניו פחד העונש אם יהא נרפה במלאכתו מלאכת שמים להחיות נפשות, ועליו להחיש מזור ותרף גם לעניים, ולשקוד בכל נפשו לעזר החולים ולשקול מעשהו בפלס כי אם ישגה במפעליו, נפש הוא חובל, ועד"ז אמרו כי גם הכשר שבטבחים ישים נגד עיניו כי אומנתו להמית נפשות בע"ח, תוכל להשריש בנפשו תכונות רעות להיות שותפו של עמלק, אשר התאכזר גם על נפשות אדם ולא ידע רחם, וכן תביאנו להיות בהול על ממון ביותר, ויסיתהו יצרו להאכיל ספק טרפות, לזאת יזהר בנפשו בל יפול בפח ורשת התכונות הרעות ההם, וישמור ללכת בדרכי ה', וכמ"ש בשבת (דף קלב) מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום (וע' סוטה דף יד) וישמר מצותיו שהזהיר שלא לצער הבע"ח והותרה השחיטה לאכילה על צד ההכרח, כמ"ש העקרים, לזאת יזהר בהשחיטה והכנתה, למעט צער הבע"ח כפי האפשר

טז) וראיתי בספר "הרפואות שבתלמוד" שחברו החכם המפואר מהרי"ם ראבינאוויסש בלשון צרפת, במאמרו "יסודי השחיטה" אות א', וכן בהעתקתו במסכת חולין דף ט' בהערה