אמרי שפר קלצ'קין עג

מאכילים טריפות למזבח שמא ניקב קרום של מוח, הגם דבבהמת חולין אסור זה בלא"ה משום צעב"ח, וגם עדיפא קאמר שיש בזה גם משום חשש טריפות, ובפי' הרא"ש (פ"ג דמדות משנה ה) שהיו נותנין צואר הבהמה בטבעת ותוחב ראש הטבעת בקרקע, וברמב"ם הלכות תמידין (פ"א הלכה י) שלא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינין, אלא אוחזין ידיו ורגליו בידיהן, ובהשגת הראב"ד וז"ל אני שמעתי שמא יצטער בכפיתו ויפרכם עד שיטיל מום באחד מאבריו, ובגמ' דתמיד מצינו דפליגי רב הונא ור"ח חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חוקי המינין, ואפשר שהטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חוקי המינין לא ידעתי מהו עכ"ל, ותמה בלח"מ מהא דקאמר הש"ס דאיכא בינייהו דכפתיה בשיראי, אך עמ"ש בפי' הראב"ד תמיד שם בד"ה בזיון קדשים וז"ל לא ידענו מאי בזיון קדשים איכא הכא כו', א"נ אם כפות אפשר יפול בו מום כשיפרפר, מיהו כשהוא כפות בשיראין ליכא בזיון קדשים עכ"ל, וי"ל שלא יצטער בהכפיתה בשיראי הרכים ודקין, וכן בהוצא דדהבא שפי' הראב"ד ברקיעת זהב שנמתח כדרך חוט, ואינו מצטער כמו בכפיתה בחבל, וגם אדרבה יש בזה יופי ואין כאן בזיון, ואפשר דהיינו מ"ש משום חוקי המינין [ועיין ע"א דף יא) שהיה דרכן בהקרבה לעבודת כוכבים להתאכזר על הקרבן, וכמ"ש שם בסוטה שהיה דרכן לחבוט את הבהמה במקלות, ובע"א (דף לב) שהיו מוציאין הלב של שור מחיים דרך קרע בעור, כאשר חשבו ברוח שגעונם כי במעשה אכזריות יכפרו פני האליל, אשר להרגיע קצפו הקריבו גם זבחי אדם, וכאשר המצרים הקדמונים השליכו בכל שנה חמור אחד מראשי הסלעים עד כי נשברה מפרקתו וימות, וכדי שלא לחקות את המינין לא היו כופתין את הטלה, הגם שאין בזה צער גדול, והיו אוחזין ידיו ורגליו בידיהן, ועיין שבת (דף נד), ועיין פ"ג דפרה משנה ג' עמ"ש קושרין מקל כו' ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו, ר"י אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות, וע"ש משנה ט' כפתוה בחבל של מגג, וג"כ הצער מועט, וגם שפרה אדומה היא חוקה כו', ובפי' הראב"ד תמיד שם וז"ל לא היו כופתין את הטלה פירוש טלה של תמיד כגון ד' רגלים יחד כדרך שאנו עושין אלא מעקדין אותו, ועמ"ש הט"ז יו"ד (סימן נח סעיף יא) שאסור לקשור כל רגלי השור דהא קיי"ל שאם כל רגליו קשורין בשעה שמפילין אותו חוששין לנפולה, ואולי כוונת הראב"ד שכופתין אחר הנפילה ד' רגלים יחד, ומפילין קודם הכפיתה, ע"י תיקון הטבעות בקרקע וכמ"ש, ובמפרש לתמיד שם וז"ל כשמקריבין זבח לעבודת כוכבים הן כופתין אותו כך ארבעה רגלים יחד, והיינו דאמר מפני שהוא מהלך בחוקי העמים יע"ש, והנה מ"ש בחולין (דף נא) ההוא תורא דנפל ואשתמע קל גניחותיה, הוי הכל בדיעבד, ולכתחילה אסור משום צעב"ח, וכן הא דקאמר (דף לב) השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כולו כשרה, היינו לענין שמותר באכילה בדיעבד, ועיין ביו"ד (סימן יח סעיף ז) דבבהמה לפעמים טריפה, ואפילו עוף אין לשחוט בו לכתחילה, ופשיטא שיש איסור לכתחלה משום צעב"ח, והגם שכתב החינוך בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, מ"מ אין השחיטה פסולה כששחט בסכין שפיה חלק ואינה חדה, כמו כששוחט בסכין פגומה, דבשעת הכשר השחיטה היינו ברגע גמר שחיטת הרוב, אין הצער כ"כ כשפי הסכין חלק, וגם הוא דבר שאין מצוי שיאריך זמן רב בשחיטה בלא שהיה בינתים ולא יבא מזה לענין צעב"ח, ועמ"ש האור זרוע (סי' שפו) שאסור לתלוש ולמרוט נוצות העוף מבית השחיטה משום צער בע"ח מאן דאפשר ליה לשחוט בלא תלישה, ובבאר היטב יו"ד (סי' כד ס"ק ח) בשם בה"י שאסור למרוט נוצות מחיים מכנפיה לצורך כתיבה משום צער בע"ח, ומ"ש הפ"ת (שם ס"ק ב') דאשתמיעתיה דברי הרמ"א באה"ע (ס"ס ה) לא דק בזה במח"כ ודברי הבאה"ט נכונים וכמ"ש למעלה (אות ב) בשם הגאון מווירצבורג, שהרמ"א הביא שם דברי האו"ה, ובאו"ה מפורש שלא הותר רק לצורך רפואה

יד) שוב מצאתי בספר האשכול שחברו רבינו אברהם אב"ד חותנ ורבו של הראב"ד, שכתב בהלכות שחיטת חולין (אות י) בענין נמצאת הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה וז"ל יש שאומר יביא בהמה אחרת ויקיף, לא שישחטנה ואח"כ יעקר סימן השחוט, אלא איפכא יעקר הסימן תחלה וישחטנה, ואם דומה החתוך לחתוך שעשה בבהמה הראשונה, ידע שגם בה נעקר קודם שחיטה ולא מחוור כלל, נהי דאין אסור להמיתה ע"י נחירה, דל"ש צעב"ח להמית בהמה לאיזה צורך אדם כדמוכח כו', [והביא מ"ש ד' פ"ה וד' ז'] מיהו ברירא לן לצערה בתחלה ולהמיתה אח"כ איסורא איכא, וע"ש מ"ש דההיא דע"א (דף יא) עיקור שיש בו טריפה אסור, מיירי לאסור באכילה כפי' התוס', ומש"ה דייק דמיירי בטהורה, וכתב הגאון בנחל אשכול שם וז"ל וכ"כ הא"ז שאסור למרוט נוצת כו' וכ"כ המע"מ כו' מיהו באה"ע ס"ס ה' דאף לצורך דבר אחר מותר וכ"כ פסקי תוס' ע"א (יא) ושם דף י"ד גבי קוטע רגלו, וכן שבת (דף עד) שטוו את העזים מע"ג עזים חיים כו', ולא כן רמ"ע (ר"ם קב) עכ"ל, אמנם כבר חזר הנחל אשכול וכתב בה' ע"א (אות מה) עמ"ש שקוטע אצבעו ומוכר לו, דקשה האיכא צב"ח וי"ל שקוטע בסם דליכא צער, או דמתניתין לא איירי בדין צעב"ח, כעין מ"ש הרא"ש ריש שבת דבעה"ב פטור ומותר אף דאיכא לפ"ע דלא נחית בהלכות שבת לענין איסור לפ"ע, וכ"ת איך אשמועינן תקנה שיש בה איסור, נ"מ היכא שיש לו תרנגול קטוע דרשאי ליתן לו עכ"ל, ועיין פרש"י ב"ק (דף פה) דכשקוצץ ידו בסם אין שום צער כלל, ונראה מדבריו שגם בתשובת הרמ"ע מפורש איסור צעב"ח גם במקום צורך, ומבואר ממ"ש האשכול דאין להתיר צעב"ח לצורך ותועלת כמו לצורך הבחינה אי קודם שחיטה נשמטה, ומה שטוו את העזים כו' משכחת לה בלא צערא, ועיין שבת (דף נד) דבעינן להו מילתא דמרחמינן עלייהו, ובס"ח (סימן תקפט) אם יחתוך אדם זנב לבהמה גורם לה צער שאינה יכולה לגרש הזבובים, ובס"ח (סימן שעב) כששוחט אדם חיה או עוף יחשוב בלבו זה שלא חטא נשחט כו', ועי' ברכות (דף יז) שבת (דף קח), והא דקאמר בחולין (דף לג) שחותך כזית בשר מבית השחיטה קודם שת"נ, היינו כדקאמר שם הרוצה שיבריא חתך כו' ופרש"י (דף קכא) שהוא טוב לרפואה, והותר משום צורך רפואה

טו) ובפרש"י (דף לב) ד"ה תיקו, דהשוחט רוב סימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה, דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות [ועמ"ש השבות יעקב (ח"ב ת' נד) דמוכח מלשון פרש"י דהיינו רק אזהרה לכתחלה וכמ"ש התוס' ביומא (דף לג) דאי אתא אחרינא וממרק נראה כשהיה, ובדיעבד אין לפסול כיון שכבר סלק השוחט ידו מן השחיטה אחר ששחט רוב, וכן בתרנגול ששחט הקנה ולא מתה מזה יע"ש, והנו"ב תנינא (חיו"ד ת' ב) הקשה על השבו"י וז"ל הרי הבעיא בגמרא שהה במיעוט סימנין מהו, לשון שהה היינו דיעבד שכבר שהה ונשאר בתיקו ופרש"י ולחומרא וא"כ לא ידעתי איך החליט להקל ולא הזכיר כלל שעכ"פ היה הפסד מרובה עכ"ל יע"ש, ולענ"ד אתי שפיר היטב דברי השבו"י שכתב בעצמו דשהיה במיעוט בתרא קיי"ל דטריפה, אלא דהיינו דוקא היכא שעוסק עדיין בשחיטה, ולא היכא שכבר השליך השוחט מידו שכבר סלק ידו משחיטת זה העוף, ובזה לא בעי הש"ס כלל ופשיטא דכשירה, אלא שכתב פרש"י דנראה שלכתחלה גם כה"ג לא יחזור ויחתוך המיעוט בתורת שחיטה, ובפרט דקיי"ל כהתוס', והמחבר סי' כ"ג הכשיר שהיה במיעוט בתרא, וקיי"ל כהרמ"א שהמנהג להטריף כשיטת פרש"י, ובזה גם פרש"י מודה, וכן מ"ש הנו"ב דאפילו להשבו"י אין להקל אלא כשנשחט כבר רוב סי' דהוי כמו שכבר נשחט כולו, ושוב מה שחותך לא מיקרי דרך שחיטה, משא"כ כששחט רק הקנה ונשאר הושט, צ"ע לע"ד השבו"י הכשיר שם להדיא גם באופן כזה, גם דאדרבה י"ל דהך קיל טפי, דשאני כשנשאר המיעוט. די"א דלכתחלה צריך שחיטת כולו מה"ת, ועמ"ש הפ"ת (ס"ק ט) בשם שו"ת מאיר נתיבים שיש שהורה להקל לכתחלה בשהיה בסי' שני בעוף היכא שכבר, שחט הסימן הראשון, והוא כתב להשיג ואין הספר הנ"ל בידי לעיין בד"ק, וא"כ יש מקום לומר דהיכא שכבר השליך מידו, שגם כשנשאר המיעוט, ליכא אלא