אמרי שפר קלצ'קין עב

והא דקאמר גבי כהן והיא בבית הקברות דלא דחינן איסורא מקמי ממונא, היינו דבמקום איסור לא ניחא לבעלים שיחטא זה בשבילם [וע' פסחים דף ד] וגם י"ל הפקר ב"ד כדי שלא יצטרך זה לעבור על איסור, גם דכיון דכבר קאמר דפשיטא דלא אתי עשה ודחי לעול"ת, אלא דלא נימא דנ"מ לענין מלקות [כמו שהקשה בשעה"מ לשיטת הריב"א בחולין דף קמא], הוצרך הש"ס להוסיף דלא דחינן איסורא מקמי ממונא, דכיון שהדין שאסור להשיב האבידה, ממילא הוי כמאן דליתא כלל לעשה כיון דהוי ממונא, וכבר נפקע זכותו של בעל האבידה, ועדיף מהפקר ב"ד, כיון שיש איסור להשיבנה, וכיון דליתא לעשה, ילקה ג"כ, וכ"ז התם במקום איסורא, ולעולם לענין כבוד הבריות י"ל כפרש"י דלמסקנא ילפינן מינה, ואדרבה י"ל דהפסד ממון חבירו אלים טפי, ומש"ה הוצרך הנמ"י להוסיף בדבריו שצעב"ח הותר לתשמישן של בנ"א, דלולי זאת לא היה נדחה מפני כבוד הבריות, דחמיר מאיסורא דעלמא, שאין לחוש לכבודו במקום צער בעל נפש מרגשת, וכדמוכח מההיא דב"מ (דף סב) וב"ק (דף פ) וסוטה (דף י), והוה ס"ד לדמות צעב"ח לזה משום דלענין פריקה משמע דדמו אהדדי, ועמ"ש המפרש על הס"ח (סימן מד) ועיין ב"מ (דף פח) ויהא אדם מצוה על חסימתו כו', ולזה הוסיף הנמ"י שהותר לתשמישן של בנ"א ולא חשיבא כצער אדם ממש דנימא מאי חזית כו', ולא הוי אלא כאיסור של תורה דעלמא שנדחה מפני כבוד הבריות [דהגם שלא הותר לתשמישן צער מרובה מ"מ עכ"פ מוכח מזה שטפילה להאדם כו' ודממילא לא הוי צעב"ח כצער אדם ממש], ומודה הנמ"י שלא הותר צער מרובה לצורך ותשמיש האדם, ואדרבה מחויב להפסיד ממונו בשביל זה, וכמו דמוכח מהש"ס והפוסקים שלא הותר בשביל תועלת וריוח ממון, ולא הותר אלא לצורך רפואה וכה"ג, וכמ"ש הגאון מווירצבורג שהובא בבנין ציון והובא למעלה

יב) ועמ"ש ביד אפרים יו"ד (סימן לו סעיף יד) שצריך להזהיר להשוחטים במה שמביאין הרבה עופות כאחד לשחוט, שיש בזה משום צעב"ח, דאין לומר דעופות לאו בני הרגשה נינהו, שהרי מבואר דלפעמים צמקה הריאה מחמת הפחד ששחטו אחרת לפניה ע"ש, ויש להעיר בזה מהא דאמר במד"ר בראשית פי"ד וייצר ב' יצרים יצ"ט ויצ"ר שאילו היה לבהמה ב' יצרים כיון שהיתה רואה סכין ביד אדם לשחטה היתה מפחדת ומתה, ויותר מבואר בלשון הילקוט זכריה (יב) ויוצר רוח אדם בקרבו נשמתו של אדם צרורה בקרבו כו', וייצר ה' אלהים את האדם ב' יצרים יצר טוב ויצר רע אבל בהמה יצר אחד יש לה שאילו היה בבהמה שני יצרים כיון שהיתה רואה את הסכין ביד האדם לשחטה היתה מפחדת ומתה מיד, ויש לבאר לענ"ד כוונת הדברים, שבאדם יש כח התאוה החומרי שמזה בא לעשות הרע ע"פ תכונתו, ויש בו יצר טוב הוא כח הנפש והשכל, ובכת רגשי נפשו ותבונתו יעשה מצות ה', ובבהמה יש רק כח רגש טבעי (אינסטינקט) ואין לה יצ"ט היינו רגשי שכל ותבונה, שאם היה לה שכל ודעת, היתה מפחדת בראיית הסכין ביד האדם לשחטה, והיתה מתה מיד, ואף שיבא פעמים לצימוק הריאה כששחטו אחרת לפניה, לא תדע פחד בראיית כשאין שוחטין אחרת לפניה, או שיבא הצחוק בהרגש הטבעי אשר לה, ובכ"ז יקטן פחדה, באין רגש דעת, ולזאת לא תמות מהפחד, והא דקאמר בב"ק (דף לה) בשור פקח שעלתה לו נשיכה בגבו וקא בעי למקלייה ואיגנדר בקיטמא, הכל הוא בכח רגש טבעי, ויקטן בה הפחד מהדבר אשר לא תראהו במוחש ורק בציור שכלי, וגם רגש המכאוב יקטן בבהמה כדאיתא במד"ר בראשית (פי"ט) והנחש היה ערום, כתיב כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, ע"י שאדם מוסיף דעת הוא מוסיף עליו מכאוב, שמעת מימיך אומר חמור זה יוצא צינה עליו, כמה חככיס באה עליו, והיכן יסורין מצוין על בני אדם, והוא כאשר יבא הרגשת המכאוב ע"י העצבים הנמשכין מן המוח, ובהאדם בעל דעת ותבונה, יחזק שיטת המוח והעצבים ויגדל חוג פעולתם, ורגשי הכאב יכבידו המחלה, כאשר יסובבו גירוי ויעצמו קיבוץ ומרוצת הדמים (קאנגעסטיא) במקום הכאב, ועי"ז יכבד הדלקת והמחלה, ולזאת בעת השינה שלא ירגיש החולה מכאבו, לא לבד אשר שיטת העצבים (נערווק סיסטעם) ינפשו ויחליפו כח, אך ימעט אז גם הדלקת והתבערה במקום הפצע והמחלה, וימעט המכאוב בבהמה, מחולשת פעולת העצבים והמות, והנה מצינו דקאמר בשבת (דף נג) לחממה אית לה צערא כו' דאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא לה ופרש"י ד"ה כאן לחממה, מרדעת צריך לחממה מותר ליתן ע"ג חמור בשבת משום צער דצינה, וההכרח לומר דהא דקאמר שמעת מימיך אומר חמור זה יוצא צינה עליו, הכוונה שאינה מסובבת לו יסורין וחולי, כאשר הרגש הכאב הוא בעצבי ההרגשה המובילין להמוח, ואין שוטה נפגע, וביחוד החמור המצויין בסכלותו, ובהבע"ח הפקחים כמו הקוף ירבה כמות המוח, (ויש שיאמרו כי גם באנשים ירבה כמות המוח לפי ערך תבונתם, ומזה ישפטו כי המוח יראה פעולתו על כח השכל, ופליאה דעת איך יחולל המוח המורכב מפאספאר ואלבומין וכדומה, את כח השכל והמדע, וקרוב הדבר אשר יחליפו הסיבה להמסובב וכי יגדל וירבה כמות המוח ע"י עבודת העיון והתבונה, והעובדים בעמל ידים ירבה מרוצת הדם בשרירי ידיהם, ומזה יגדלו ויתחזקו שרירי ידיהם, ואנשי מדע אשר יעמלו ברעיוני חכמה והרגשות עדינות יעוררו רגשות עדינות וקלות בהעצבים ומרוצת הדם, וכאשר הקל יצוף למעלה, מקומן בראש ומות, ורגש תאוה מוחשית מקומה באברים תחתונים, ורגשות זכות המחוללים תנועה זכה בדם ועצבים, מקומן הגבה מעלה, ובעבודת המוח אשר יתעצם שמה מרוצת ותנועת הדם, מזה יגדל וירבה כמות המוח, אם אך לא יחלישו ברוב יגיעה ועבודה שאינו לפי כחו, ובקלקול ופצע במוח יאבד האדם כח תבונתו, אף כי התבונה והשכל הוא ענין רוחני, כאשר יסתמא בקלקול העין, כאשר מוחש ההבטה הרוחנית, תראה פעולתה ע"י העין] ובהם יוסיף גם הרגש המכאוב, ויש לפרש ג"כ דברי המדרש עפמ"ש העקרים (מאמר ד' פכ"ט) וז"ל שהבע"ח להיותם נעדרי השכל והבנה לא יצטערו בהיותם משערים שסופם למות כאדם ולא ירגישו בצער הבא עליהם טרם בואו ולא ידאגו על דבר, והאדם ירגיש בכל זה וידאג ויצטער על הרע המעותד לבא עליו ויהיה ביגון ואנחה, עד שלפי מעלת השכל שיש לאדם על זולתו יצטער על הרע המעותד לבא עליו עכ"ל, ולזה ע"י שהאדם מוסיף דעת מוסיף עליו מכאוב, אמנם ממ"ש במדרש שמעת מימיך אומר חמור זה יוצא צינה עליו כו', נראה שמדבר מהרגש הכאב בעצם, והנה אף שהבע"ח לא יצטער על הרע המעותד לבא עליו, בכ"ז כאשר נראה שיבא לצימוק הריאה כששוחטין אחרת לפניה, נראה מזה שיש בזה ענין צער בע"ח כמ"ש היד אפרים, ואולי לזה קאמר בב"מ (דף פה) הואיל ולא קא מרחם כו', דכיון שצעקה לפי שהרגישה דקא ממטו לה לשחיטה, איכא משום צעב"ח, ונחוץ להביאם לבית המטבחים אחד אחד ושתהא הרצפה תמיד נקיה מדם, למעט צער ופחד הבע"ח ככל האפשר

יג) וכן בענין ההפלה מצינו בסוטה (דף מח) שיוחנן כה"ג בטל את הנוקפין, שהיו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו, כשהיו רוצין להפילו לארץ לשחטו, כדי שלא יראה ולא יתחזק כל כך על רגליו [ובפי' הרמב"ם כדי שיוכלו לכפתו], עמד והתקין להם טבעות בקרקע ופרש"י להכניס צואר בהמה לתוכו, ובלשון הרמב"ם בפה"מ שנתן שלשלאות של ברזל תקועות בארץ והיו מכניסין בהן רגלי הקרבן והיו יכולין לשחטן כמו שיתבאר במסכת מדות, ובירושלמי (פ"ה דמע"ש) שעשה להם טבעות רחבות מלמטן וצרות מלמעלן, וגם הנוקפין אפשר שעשו במהירות וזריזות שהיה הצער מועט, או שהיה דעת הנוקפין שבהקרבה למזבח שהוא מצוה, ושבח ומעלה להבע"ח, אין הקפדה כ"כ בזה, ופשיטא שבשחיטת חולין לצורך אכילת האדם, שיש בזה אכזריות ולמוד תכונה רעה לשפוך דם חנם, ולא הותרה אכילת הבשר אלא על צד ההכרח ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, וכמ"ש העקרים (מאמר ג' פט"ו) והובא למעלה, בודאי אסור לעשות הכנת השחיטה כמו ההפלה וכדומה, באופן המצער הבע"ח, ומש"ה קאמר שם דאתא איהו בטיל משום דמחזי כי מומא, וכן הוצרך לומר עד מתי אתם