אמרי שפר קלצ'קין עא

כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, כ"ש שידחה איסור צעב"ח אפי' שהוא מן התורה, שהרי אין בו לאו ולא עשה עכ"ל, וע' שבועות (דף ל) תד"ה אבל, דדוקא כשהגנאי גדול דוחה לית שבתורה, וי"ל דגם הכא חשיב גנאי גדול, ושאני לילך להעיד לפני ב"ד דליכא גנאי כל כך, ועמ"ש המ"א (סי' יג ס"ק ח), ובתומים (סי' כח ס"ק יב) בשיטת הרמב"ם פ"י מכלאים, ויש מפרשים דהרמב"ם חשיב לה התם לאיסור קום ועשה, ועדיין יקשה מ"ש הנמ"י שצב"ח הותר לתשמישן של בנ"א כו', למאי הוצרך לומר זה, כיון דכל האיסורין הותרו כהאי גוונא בשוא"ת, ואי ס"ל שלא הותר בשביל כבוד הבריות בעלמא, וחשיב לה לגנאי קטן, כיון שהכל יודעין שהוא פורק בשביל המצוה, ומצינו שאמר דוד המע"ה, ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה (שמואל ב ו), וכן אמר בברכות (דף ד) ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר כו' וזה היה כבודו, כיון שעשה בזה מצות הי"ת שחלק מכבודו ליראיו, ודוקא משום דצעב"ח הותר לתשמישן של בנ"א, נדחה זה מפני כבודם, הדר יקשה דהא צעב"ח גדול כפריקה לא הותר לתשמיש בנ"א, ואדרבה דטת הנמ"י שמחויב להפסיד ממונו משום מצות פריקה מטעם צעב"ח

ויש מקום לענ"ד ליישב דברי הנמ"י, דמה שהוסיף בלשונו לכתוב שצעב"ח הותר לתשמישן של בנ"א, היינו משום דקשיא ליה להנמ"י, דנהי שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, מ"מ במקום צער בע"ח לא היה ראוי לומר כן, וכהא דקיי"ל באו"ח (סי' תרנו) שאל יבזבז יותר מחומש אפילו לקיים מצוה עוברת, ועמ"ש בגליון מהרש"א יו"ד (סי' קנז) להוכיח דה"ה בלאו שאין בו מעשה, ודוקא בעושה מעשה לעבור הלאו חייב ליתן כל ממונו, והביא ממ"ש ביו"ד (סי' שעד סעיף ג) שאם אינו מוצא שיקברוהו רק בשכר אינו חייב הכהן לשכור משלו אלא מטמא אם ירצה, וממ"ש (סי' שס"ח סעיף א') ועמ"ש הגרע"א בשם החו"י והפמ"ג, ומ"ש דהריב"ש (סי' שפז) חולק ע"ז, י"ל לענ"ד דהתם הוא שכתב כן הריב"ש, דבנידון דידיה שעבר על שבועתו מפני הפסד ממון, יש בזה איסור חמור יותר, וע"ש ובסי' תמ"ה שהסכים לדעת הרמב"ם דבשבועת בטוי להבא שנשבע שיאכל ולא אכל עובר משום לא תשבעו בשמי לשקר, ונהי דלא לקי, מ"מ לא חשיב כעובר בשוא"ת, אלא שעובר למפרע על שנשבע לשקר, ומש"ה נהי דהוי ל"ת שאין בו מעשה חמירא טפי, וכן מבואר ממ"ש הריב"ש שם וז"ל ואם יאמר בעל הדין שמצות ל"ת שאין בה מעשה הרי היא בענין זה כמ"ע כיון שאינו עובר בידים, עליו הראיה שאם התירו במ"ע הקלה ובשוא"ת אין למדין למצות ל"ת שאין למדין חמור מקל להקל עכ"ל, הרי דקאתי לה הריב"ש מטעם החומר שבמצות ל"ת וכמ"ש ביבמות (דף ז) ל"ת חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה, וע' יומא (דף פו) עבר על עשה ושב כו', ועמ"ש הרמב"ן פ' יתרו בפסוק זכור את יום השבת לקדשו וז"ל מ"ע גדולה ממל"ת כמו שהאהבה גדולה מהיראה כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדונו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת ומפני זה יהיה העונש במל"ת גדול ועושין בו דין מלקות ואין עושים בו דין במ"ע כלל כו', ונודע מה שתמהו הגאונים האחרונים על דברי הרמב"ן מהסוגיא דיבמות שם, ולענ"ד יש ליישב דכיון שכתב הרמב"ן שבקיום העשה יש עדיפות לפי שמקיים ועושה בפועל רצון אדונו, ולהיפוך בעבירת הל"ת יש עונש יותר, שעושה בפועל הרע, שפיר קאמר הש"ס אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה, דהא עובר על הל"ת בפועל שהוא חמור יותר, ואם לא היה דוחה הל"ת והיה רק עובר על העשה בשוא"ת היה קל יותר, ומ"מ דוחה הל"ת בפועל כדי לקיים המ"ע, וממילא מה לי חומרא זוטא כו', וממילא מבואר שאין חומר בל"ת על מ"ע אלא כשעובר בפועל ולא כשהוא בשוא"ת, ובזה מיושב מה שהביא הכפות תמרים ביומא (דף פג) להוכיח ממ"ש הרמב"ם במי שאחזו בולמס, דנבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורין מד"ס, ומוכח דנבלה ושביעית יתנו לו נבלה, והקשה דהא איסור עשה קל מאיסור ל"ת כמ"ש במנחות (דף מא) ענשיתו אעשה כו', והנה מהתם לא מוכח מידי כמ"ש התוס' דדוקא עשה כהאי שאין אדם חייב לקנות טלית כו', וע' שבת (דף לב) תד"ה בעון, ויותר הו"ל להביא מההיא דיבמות, ולפמ"ש ניחא דבאכילת פירות שביעית יעבור על עשה בקו"ע, וכיון דליכא חומר בל"ת אלא כשעובר בפועל, עכצ"ל דמ"ש הריב"ש שמחויב להוציא ממונו, מפני שחמור טפי ממ"ע, היינו משום דהתם עובר למפרע משום לא תשבעו בשמי לשקר, והוי כעובר בקו"ע על ל"ת שאין בו מעשה, ושפיר מיושב דברי הפמ"ג וגליון מהרש"א, וכן ראיתי בשם הגאון מהרש"ק שהוכיח מדברי הר"ש פ"ז דכלאים (משנה ו) עמ"ש האנס שזרע את הכרם קיצרו אפילו במועד עד כמה הוא נותן לפועלים עד שליש, דהוי כדקאמר בב"ק (דף ט) במצוה עד שליש, ומוכח דאין חילוק בין מ"ע ובין ל"ת דקיום כלאים בשוא"ת, וע' בבאה"ג (סי' קנז) שהביא ממ"ש בסנהדרין (ד' עג) אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי ש לא קמ"ל, וחזינן שנדחית מ"ע ול"ת בשוא"ת מפני כבוד הבריות או הפסד ממונו [אף כשלא יבא עי"ז להצטרך לבריות ולהתבזות וע' ברכות דף ו'], ובכ"ז מצינו להש"מ בב"ק (דף פ) בשם המאירי וז"ל דאע"פ שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר עכ"ל ועמ"ש הש"מ בכתובות (דף יט) בשם הרמב"ן דלר"ח קסבר ר"מ דמדינא יהרגו ואל יחתמו שקר שאמר ר"מ דאף הגזל אין עומד בפני פק"נ, ובסוטה (דף י) דקאמר נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, כתבו התוס' שם דהאי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש ע"ג וג"ע וש"ד משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורסמות, וע' בשו"ת בנין ציון (סי' קעב) בשם הפמ"ג די"ל דהוי בכלל אבזרייהו דרציחה, וע"ש מ"ש מההיא דב"ק (דף סז) ופרש"י פ"ה דאבות וממ"ש ביומא (דף פג) קפחת את הרועה כו', וממ"ש בב"ב (דף קנד) וסנהדרין ודף מח) יע"ש, ומוכח מההיא דב"ק (ד' פ) שאמרו לסטים מזויין בביתו של זה, דרועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים, שיש להחמיר בזה גם במקום פק"נ, ומכ"ש שאין לחוש לכבודו במקום שיגיע מזה צער לחבירו ועמ"ש הח"ס חו"מ (ת' קעז) דהא שאין פודין השבוין יותר מכדי דמיהן משום דוחקא דצבורא, היינו משום דדוחקא דצבורא הוי בכלל פק"נ כמ"ש ביו"ד ס"ס רנ"א, אבל יחיד צריך לבזבז ממונו משום דהמעלים עין עובר על לא תעמוד על דם רעך, והגם שהח"ס כ' כן למאן דס"ל כן בכל ל"ת בשוא"ת, לענ"ד הוי כן גם לפמ"ש, דכן מוכח בב"מ (דף סב) דתניא ב שהיו מהלכין בדרך וביד א' מהם קיתון של מים כו' מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה א' מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין, ודוקא במקום פק"נ ממש, משא"כ כשאינו רק הפסד ממון מחויב להפסיד שלא יראה במיתת חבירו, הגם שבין כך וכך ימות חבירו בצמא [וע' ע"א (דף כז) ד"ה לחיי שעה] וע' יבמות (דף נד) תד"ה אין [ול"ח להפסד ממונו במקום חיוב כגון ל' סלעים דעבד גם כששוה רק סלע, וכן ל"ח לכבודו כה"ג וע' כתובות דף ס"ג ד"ה באומר] וכן קאמר בנדרים (דף פ) מעין של בני העיר [וע"ש בפרש"י שהמים שלהן הם] חייהן קודמין לחיי אחרים כו' בהמתם קודמת לבהמת אחרים, וחיי אחרים קודמין לבהמתן הגם שהוא הפסד מרובה ופעמים שהוא כל רכושם, וכן חיי אחרים קודמין לכביסתן ור' יוסי לא פליג בכביסה אלא משום דס"ל דהוי חיי נפש, וע' רמב"ם (פכ"א מאישות הי"א) ובראב"ד שם ובח"מ אה"ע (סי' פ' ס"ק סו), וא"כ במקום שיש היזק וצער לחבירו לא מהני כבוד הבריות והפסד ממון, ובאבדה הוא דגלי קרא דזקן ואינה לפי כבודו מתעלם ממנה [גם אי התם ג"כ לאו דוקא זקן שקנה חכמה כו'] לפי שכבר אבודה מבעלים, ועמ"ש התוס' דמהכא לא ידעי' דדחי אלא ממונא כו' אמנם בפרש"י מגילה (דף ג) ד"ה את ל"ת, מפורש דילפינן מינה, וכן מפירש בפרש"י ברכות (דף כ) ד"ה שוא"ת וז"ל אבל השבת אבידה ופסח כו' ע"ש דמוכח מפרש"י דלמסקנא לא אמרינן הדיחוי דלא ילפינן מממונא,