אמרי שפר קלצ'קין ע

הוא לפום דקאמר בשבת (דף קכט) לא אמרן אלא שאין בעלה עמה כו' ואצטניאת ואמטוי לערסא בתריה כו' ע"ש וכדאיכא תרתי שמסוכנת ואסורה לו עצבים, ומש"ה גם יולדת בזוב נימול לח' כיון שיצאה האם והולד מכלל סכנה, וגם שאני התם דהוי לענין קולא להשהותו שלא למולו, וגם בהנחת תפילין בשבת יש פוסקין דהוי איסור גמור, והכא כ"ע מודו שיש לחוש לטעמא דקרא להחמיר, כמ"ש באות (ו') ודמוכח שאין מקום היתר גם כשהוא לתועלת וריוח ממון [ובשחיטה אינו מצערה בחיי' וע' כתובות (לג) מלקות חמורה ממיתה כו' וב"ב (ח) רעב קשה מחרב האי קא מצטער כו']

יא) ולכאורה מצינו להנמ"י שכתב פ' אלו מציאות וז"ל ואי תימא כיון דצער בע"ח דאורייתא, זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק, ותירץ הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד תורה עדיף, וזה לא מחוור בעיני הרנב"ר ז"ל דזקן לאו דוקא קנה חכמה לבד קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי אלא הכא כיון דצער בע"ח הותר לתשמישן של בני אדם כל שכן לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות עכ"ל, והובא זה בקצרה בד"מ חו"מ סי' ער"ב, הרי מפורש שהותר כל שהוא לצורך ותשמיש של בנ"א, אמנם לא יתכן לפרש דברי הנמ"י שהותר צעב"ח כל שהוא לצורך והנאת האדם, דהא הנמ"י כתב בד"ה לפרוק בחנם, איכא מ"ד דדוקא כשאינו בטל מן הסלע אבל היה בטל נותן לו כפועל דלא עדיף מאבידה כו' ואינו מחוור בעיני הרנב"ר דכיון דאיכא בפריקה צעב"ח אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם כו' והא דאמרינן לקמן בפריקה דכי לא עביד מרה בהדיה בשכר, משום קנס הוא דנוטל שכר ממרה כיון דלא מסייע בפריקת בהמתו עכ"ל, הרי שמחוייב להפסיד ממונו ולבטל מן הסלע משום מצות פריקה מטעם צעב"ח, והגם שאם לא יפרוק יהא רק בשוא"ת ומכ"ש שאסור לצער בע"ח בקום ועשה בשביל ריוח ממון, וא"כ יהיו דברי הנמ"י סותרין זא"ז, וגם יקשה מנליה שהותר לתשמישן של בנ"א צער מרובה [דהא כתב דצער דפריקה הוי צער גדול דמש"ה הוי מה"ת], והב"ח ס"ק ח' כתב שבדברי הנמ"י מתישב דלא קשה לרבינו שפסק דבעוסק במלאכה רשאי ליטול שכר של בטלתו אפילו בפריקה ואינו מחוייב לפחות משכרו ולפרוק אע"ג דצעב"ח דאו' אלא ודאי דלהנאתו הותר צעב"ח והיא דעת הרא"ש ודלא כמ"ש בנ"י ע"ש הר"ן, ולענ"ד מוקשה דהא הנ"י בעצמו ס"ל להיפוך, וגם הרא"ש שכתב וז"ל אם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה כו' והיינו אם עושה מעצמו אבל אין מחויב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו כו', י"ל דכוונתו דלעולם הוא מחוייב לפרוק רק שאינו מחוייב לפחות משכרו ויוכל לתבוע שכרו משלם, ויהא בטוח שיוציא אח"כ ממנו שכרו בב"ד (או שיתפוס דבר מהמשאוי) וכמו שלא יתבטל מהשבה בשביל השכר, שבטוח שיגבה ממנו, כיון שהאבידה בידו, ואם הבעלים שם ולא התנה עמהן ופרק לא יטול אלא כפועל בטל דכיון שיכול להתנות ולא התנה הפסיד, והוא אין מחוייב לפחות ויכול להתנות שיתבע שכרו בשלימות (ומ"ש ברא"ש שכשא"ל הנח מלאכתך כו' אף אם פסק לו יותר מן הראוי, כבר פי' בדו"פ דהיינו מן הראוי לפי שכר פועל בטל יע"ש], וא"כ לא יבא מזה לענין צעב"ח כיון שלעולם מחוייב לפרוק, ומה בכך שיטול ממנו שכרו בשלמות, ועמ"ש הרא"ש והטור דכשבעל הבהמה הלך וישב וא"ל פרוק שפטור מצד פריקה חייב משום צעב"ח ונ"מ שאם ירצה ליתן לו שכר שרשאי לקבלו, ולכאורה למה לא יוכל לתבוע שכרו בב"ד, ופי' בדו"פ דכתבו האי לישנא להשמיענו שאם אינו רוצה ליתן לו שכר חייב לעשות בחנם משום צב"ח, וקצת י"ל דלרא"ש דדוקא כשפנוי ממלאכה פריקה בחנם, ממילא גם כשפטור מצד פריקה א"י לתבוע השכר משא"כ להנמ"י דאפילו בטל מן הסלע חייב בחנם, מש"ה כדלא עבד מרה בהדיה שפטור לפרוק, תובע ממנו אח"כ שכרו בב"ד כיון שהיה לו הפסד שהיה עסוק במלאכה, והב"ח כתב דמלשון הגמ' והסמ"ג משמע דלא כהרא"ש והטור, אלא דאי לא בעי למיהב ליה שכר לא מחייב לפרוק, ולענ"ד מוקשה דאדרבה בלשון הש"ס מבואר כדברי הרא"ש והטור וכל הראשונים, ואס"ד שאינו חייב לפרוק כשאינו רוצה ליתן לו שכר, מנלן להש"ס להוכיח דריה"ג סבר צעב"ח דרבנן, מדקאמר דאם היה עליו יתר על משאו אין זקוק לו, דדלמא לעולם ס"ל צעב"ח דאורייתא אלא דס"ל שאם היה יתר על משאו פטור מצד מצות פריקה וממילא אין זקוק לפרוק כשאין רוצה ליתן שכר, ועכצ"ל דאי צעב"ח דאורייתא לעולם זקוק לפרוק אלא שנוטל ממנו שכרו אח"כ בב"ד ועמ"ש התוס' ד"ה אמאי, וא"ת ולישני בחנם אבל בשכר חייב ולעולם צעב"ח דאורייתא וי"ל דוחדלת משמע לגמרי, והיינו ג"כ משום שזקוק לפרוק לעולם, וכן הסמ"ג שכתב וז"ל פטור בהלך וישב בד"א בחנם אבל בשכר שיקח שכרו לעזוב חייב משום צעב"ח, ג"כ כוונתו שזקוק לפרוק ויקח שכרו ומ"ש הרמב"ם שאם היה בעל הבהמה שם וא"ל אם רצית לפרוק לבדך פרוק ה"ז פטור שנאמר עמו, היינו דוקא כשאומר הואיל ועליך מצוה כו' ומסלק א"ע לגמרי, אבל כשנותן לו שכרו חייב, וא"כ לא יבא לצעב"ח שבודאי יחפוץ בעל הבהמה ליתן לו שכרו, וכן א"ש מ"ש רמב"ם דבהמת מצרי והמשא של ישראל אם המצרי מחמר אחר בהמתו אין זקוק לו, ומ"ש הב"ח ליישב שלא יהא ממונו כו', מוקשה דהא הש"ס קאמר דאי צעב"ח דאורייתא מה לי כו', וי"ל כמ"ש הש"מ שאין זקוק בחנם, וכיון דממצרי לא יוכל לתבוע אח"כ בב"ד, אין זקוק כשאין נותן לו שכרו מקודם, וס"ל שלא יבא מזה לצעב"ח שבודאי יתן המצרי שכרו, כשלא ירצה לפרוק בחנם, וליכא איבה כשהמשוי של ישראל, ובבהמה ומשאוי של מצרי חייב להטפל בחנם משום איבה, ומ"ש שאם אין המצרי מחמר אחר בהמתו חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, היינו דמש"ה חייב גם בטעינה, והא דקאמר הש"ס אא"ב צעב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל כו', היינו דאי לאו דאורייתא, א"צ לטפל בה אפילו בשכר, או דסד"א דכדהוי דאורייתא, מטפל בה בחנם, כדי שלא יבא לפעמים לענין צעב"ח, ולפום דדחי דהתם משום איבה, ממילא י"ל דגם כדהוי דאורייתא מ"מ מה שמטפל בחנם הוי רק משום איבה, והכ"מ הל' י"ד הקשה דהיאך כתב דהשונא שנאמר בתורה לא מהכנענים הוא אלא מישראל שראהו לבדו שעבר כו', דהא כיון דצעב"ח דאורייתא, כולל קרא בכל גווני, וכתב דהיינו משום דבפסחים (דף קיג) מוקי לה בשונא ישראל, ודישראל בחנם כנעני בשכר ע"ש, ולכאורה י"ל דסוגיא דפסחים אינה סותרת לההיא דב"מ, דגם אי קרא כולל גם לשונא כנעני וכמ"ש בספרי, אכתי מוכיח דהרואה יחידי דבר ערוה בחבירו מותר לשנאתו [ומדקתני ברייתא אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, וכיון דלאו ברשיעי עסקינן עכצ"ל שראה בו דבר ערוה, ודשייך כפיית יצר כמ"ש התוס' משום שגם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה, וביארתי דבריהם באבן הראשה (דרוש ו) יע"ש, ולא שייך זה היכא דאיכא סהדי דעביד איסורא בדבר ערוה דכ"ע נמי מיסני סני ליה שכשרואה שהוא שנאוי לכל בעד רוע מעלליו לא ישא עליהם חטא וקצף, וידע ויבין כי אם ישוב ללכת בדרכי הטוב ישובו לאהבה אותו, וא"כ לא יבאו לידי שנאה גמורה, ודוקא כשאין מעלליו גלוים, ויראה רק מזה היחיד עניני משטמה. ישנאהו גם הוא, ויבאו לעניני שנאה עצמיית שלא לשם שמים, וכיון דההיא דאוהב לפרוק ושונא לטעון כו' ע"כ מיירי בשונא ישראל שפיר מובח ההיא דרב, כיון דע"כ מיירי שראה בו דבר ערוה יחידי, דאז הוא דשייך כפיית יצר כו'], ודייק שפיר מלשון הכתוב גופיה, דנהי דשונא דקרא כולל בכל ענין, מ"מ א"א לומר דלא מיירי כלל משונא ישראל, דכיון דתניא דשונא שאמרו לענין טעינה מיירי בישראל, ממילא הכתוב שכולל גם טעינה ע"כ מיירי גם בשל ישראל, ויש להאריך בביאור שיטת הרמב"ם, ועכ"פ לדעת הנמ"י בעצמו מבואר שמחוייב גם להפסיד ממונו בשביל צער בע"ח, והא דזקן ואינו לפי כבודו אינו פורק, ההכרח לומר כמ"ש הש"מ בשם הרדב"ז וז"ל שלא היתה כוונת הרמב"ן במ"ש דעשה דכבוד תורה עדיף דוקא בזקן שקנה חכמה, אלא אפי' זקן מכובד ומשום דגדול,