אמרי שפר קלצ'קין סט

אבא רישבא ס"ל כרב פפא דקאמר דבני מערבא ס"ל כר' חידקא ודשרי לומר לא"י חסום פרתי כו' [וע' ב"מ (דף צא) דאר"פ הני מילי בעו מינאי דבי ר"פ בר אבא, וגם אם אינו ר"פ בר אבא י"ל דס"ל כר"פ], וגם שאני רישבא שכל פרנסתו מצידה וכל מחיתו מזה, וכמ"ש הנוב"ת חיו"ד (ת' י') שאסור להכניס עצמו בסכנה במקום חיות לצודם, שהתורה אמרה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ומי שהוא עני ועושה זה למחיתו, לזה התירה תורה כמו כל סוחרי ימים והולכי מדבריות, וכמ"ש רז"ל בקרא דואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה כאילן ומסר עצמו למיתה, לא על שכרו, יע"ש, וכמו שביארתי למעלה (סימן כט) שהותר לו לצורך מחיתו ופרנסתו, דהוי זה צורך מצוה, והותר מפני זה גם להכניס עצמו בסכנה דחמירא סכנתא מאיסורא כמ"ש בחולין (דף י). ומש"ה הותר נמי לדבי יוסף רישבא הא דמחו לחיותא כו', כיון שהיתה כל מחיתם מזה, ואפשר שעשו זה ע"י משרתיהם א"י, וע' א"ז ה' שבת במס' שבת (דף נא) כל בעלי השיר יוצאין בשיר, והביא הא דקאמר בע"א (דף יח) ובדרך חטאים לא עמד בקניניון שלהן ופרש"י צידת חיות ע"י כלבים (והוא מהשם קאנים בלשון רומית וכן בל"י וע' ערוך ערך קינוקוס עמ"ש בירוש' פ"ז דגיטין יע"ש, אמנם ע' ערך קנגיון ובמעריך שכולל בל"י צידת חיות), ועמ"ש לעיל (סי' ו)

י) והנה בתרומת הדשן בפסקים וכתבים (סי' קה) וז"ל אם למרוט נוצות לאווזות חיים אי דומה לגיזת כבשים או אי הוי צער בע"ח כו' נראין הדברים דאין אסור משום צעב"ח אם הוא עושה לצרכיו ולתשמישיו דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם כדאיתא פ' בתרא דקדושין, ותדע דפ"ב דב"מ חשיב פריקה צעב"ח וא"כ היאך מותר לתת משא כבד על בהמתו להוליכה ממקום למקום הא איכא צעב"ח וכ"ת אין הכי נמי האמרי' התם דרבנן דריה"ג סברי דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב לפרוק וכי ברשיעי עסקינן, ואמרינן נמי פ' ח' שרצים, הרוצה שיסתרס תרנגולתו יטול לכרבלתו, והשתא תיפוק ליה דאסור משום צעב"ח, ואמרינן נמי פ' אין דורשין מהו לסרוסי כלבא משמע הלשון, דלכתחילה קבעי, ואל תשיבני מהא דאמרינן פ"ק דחולין עקרנא להו איכא צעב"ח, דהתם לא קעביד לתשמישו וליפותו אלא כדי שלא יזיקו והאי היזקא לא שכיחא דמסתמא רבינו הקדוש לא גידל מזיק תוך ביתו אלא דרפב"י מתוך רוב חסידותו הוה קפיד, ומתוך הלין ראיות היה נראה קצת דליכא איסור בכה"ג אלא שהעולם נזהרים ונמנעים ואפשר הטעם שיראים כו' דלמא יקבלו עונש על ככה כדאשכחן פ' הפועלים בההוא עגלא דתלא לרישיה בכנפיה דרבי אמר זיל לכך נוצרת ואע"ג דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו אפ"ה נענש וקבל יסורין על ככה כו' עכ"ל, והנה התה"ד בעצמו מסיק שיש ענין עונש ע"ז, וכתב בלשון שהיה נראה קצת, ושאין בזה הוכחה מספקת, ולענ"ד מוקשה הוכחת התה"ד מהא דסברי דאפי' תחת משאו שא"י לעמוד בו חייב לפרוק, דהא י"ל דריה"ג דקאמר אם היה עליו יתר על משאו אין זקוק לו, לא שיירי ברשיעי דאיהו סבר דצב"ח דרבנן ושאין איסור כשהוא לצורך תשמיש האדם, ורבנן לא מיירי בזה, אלא דנשמע מדיוקא דמכלל דת"ק סברי דזקוק לו, הגם דהך עשה שלא כדין, ולא עסקי רבנן ברשיעי, דהא ריה"ג הוא דקא"ל, ומדרבנן לא נשמע אלא מדיוקא, וגם אטו כשבעל הבהמה עשה איסור ומעשה רשע, א"צ להשמיענו הדין שחייב לפרוק, וגם י"ל דמיירי כשהבהמה יכולה לעמוד זמן קצר במשאה ואין יכולה לעמוד זמן רב במשאוי כזה, וס"ל לריה"ג דאין זקוק לו אלא כשהיה החמור יכול לעמוד גם עתה במשאו, ונזדמן שנחלש שרבץ תחת משאו, ולא היכא שלפי כובד המשאוי אין יכול לעמוד בו זמן רב, ולא עבד איסורא, משום דבתחלה לא היה בזה צער להבהמה והיה בדעתו לפרוק אח"כ המשוי, בעזרת אנשים מסייעים [ואפשר שעתה אין בעל החמור שמה] ועכ"פ כיון שלא היה צער בשעת טעינה לא פשע בעל החמור, ועכ"פ לא הוי רק גרמא בעלמא וכמו שעובר בשוא"ת, וכשהוא עני וטען משאו לצורך מחיתו, לא נחשב בזה עבריין, וא"כ י"ל דגם לריה"ג אסור לכתחלה להעמיס על הבהמה משאוי רב יותר מיכלתה, ומ"ש התה"ד מדאיתא סוף קדושין שלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, ג"כ מוקשה לענ"ד, דהא אדרבה קאמר שם ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא. לשמשני ואני, נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער כו', ואם ניתן רשות לצער הבע"ח לצורך תשמיש האדם, הלא יתפרנסו בצער גדול בעבודתם להאדם בעליהם המפרנסן, [וגם לא מיירי התם מהבע"ת המשמשין האדם, דקאמר שם לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל כו'], ולא נבראו אלא לשמש האדם שלא דרך צער, והותר לחרוש ולעבוד בם, דלא עדיפא מהאדם בעליה דכתיב אדם לעמל יולד, ובזעת אפך תאכל לחם, ומתרפה במלאכתו אח הוא לאיש משחית, ולזאת גם הבהמה שמאכילה ומשקה אותה, בדין שתעמול בעבורו, וכמו שמותר להשתעבד בפועל ועבד, ואסור לצערו ולהתעמר בו בשעבוד יותר מדאי, ומ"ש הרוצה שיסרס כו' י"ל דהוי לצורך ענין רפואה, וגם לאדם פעמים יעשו כן לרפואה, ולא יחושו על הצער הקטן כרגע, כשיצא מזה תועלת, וגם תמיד טוב לבריאת הבע"ח וע' רש"י ב"מ (דף צ) שמסרסו כדי שיהא יפה לחרישה, ויש מהטבעיים שכתבו שעי"ז מוסיף באריכות ימים, (וע' חולין (דף נז) רש"י ד"ה במידי דמטרפה) וכיון שהוא תועלת הבע"ח ליכא משום צעב"ח, וגם אפשר נטילת הכרבל בלא צער, ע"י משיחה ורחיצה בסמים המפילים תרדמה לפי שעה, על עצבי ההרגשה שבאבר ההוא [אנאסטהעזיא לאקאליש], ומ"ש דבההיא דפ' הפועלים נענש ר' וקבל יסורין על מה שאמר זיל לכך נוצרת, אע"ג דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו, לע"ד י"ל עפמ"ש העקרים (מאמר ג פט"ו) שיש בהריגת הבע"ח אכזריות חמה ושטף אף ולמוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חנם כו' וכשנתנה תורה לישראל אסר להם קצת הבע"ח המולידים עובי ועכירות בנפש, ואפי' מה שהתיר להם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפ"ת ע"ז הדרך, וכן ארז"ל כי תאוה נפשך לאכול בשר, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון (חולין דף פד) הנה גלו בפירוש שאכילת הבשר לא היתה אלא על צד ההכרח יע"ש, וע"ש בחולין דקאמר אבא ממשפחת בריאים הוה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך ביתו יריצנה לחנוני, והוי לצורך בריאת האדם וע' שבת (דף קכט) רב אמר בשר נפשא חלף נפשא וע' ב"ק (דף עב), וע' פסחים (דף מט) כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר כו', לפי שהוא מעלה וחשיבות להבע"ח כאשר נהפכת לדם ובשר האדם, ובכח האכילה, עוסק האדם בתורה ומושכלות נפשיות, וכן כשהוא לשם מצוה ועונג יו"ט, ולהאיש השקוע בדברים חומריים בהמיים, לא הותר אכילת הבשר רק מפני ההכרח, ומה שמוכרח לבריאותו ולזה נענש רבינו הקדוש שאמר זיל לכך נוצרת, וכאילו נוצרה רק לאכילת האדם ככל חפצו ולא לתועלת הבע"ח, ובפרט שהיה עגל שאינו עומד עדיין לשחיטה אלא לחרישה ולולדות [וע' חולין (דף יד) וב"ק (דף מו) ובע"א (דף טו)], ופ' ירושלמי פ"ט דכלאים ומד"ר נח (פ' לג), ולפי שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה ע' יבמות (דף קכא) לזה נענש על כך, וא"כ כיון שהתה"ד בעצמו מסיק שיראים העולם לצער בע"ח אף במקום צורך דדלמא יקבלו עונש על ככה, ההכרח לומר שיש איסור בזה מדינא, שאם היה הדבר מותר, לא היה ענין חשש עונש, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכמו שנתבאר מדברי התוס' והחינוך, שאיסור צעב"ח הוא ככל איסורי תורה שלא הותרו במקום צורך בעלמא, וע"ש בתה"ד בפסקים (סי' קח) וז"ל לפי טעם סמ"ג מכח שני עדים מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת, נראה דאין לחלק בשביל טעם זה דמפרש סמ"ג דרך אגדה כי הא דאמרינן דמילה שמינה שלא יהיו אביו ואמו עצבים, וכי ס"ד שאם ילדה בזוב יהא הבן נימול לארבעה עשר ע"ש, ואכתי לא כתב כן אלא בטעם שהוא דרך אגדה וע' נוב"ת יו"ד (פ' קסא) ממ"ש הרשב"א במגילה (דף מי), וגם כבר נתבאר לעיל דיש לפרש שעצבים מפני הכנת החולי בז"י הראשונים, ואולי גם כוונת פרש"י