אמרי שפר קלצ'קין סח

שמות פ"ב אף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן כו' אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתפו והיה מהלך אמר הקדוש ב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל כו', ובילקוט תהלים (לז) שאמר אברהם ומה אלו אלולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין ובזכות שעשו צדקה עמהם יצאו מן התיבה, אני אם אעשה בבני אדם שהם בצלמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה, ובאו"ח (ס"ס רכ"ג) שאין לומר תבלה ותחדש ללובש בגד הנעשה מעור בהמה אפי' טמאה, שיצטרכו להמית בהמה אחרת שיחדש ממנו בגד אחר, וכתיב ורחמיו על כל מעשיו, וע' תענית (דף טז) אסרי הבהמות לחוד כו' ובפי' המפרש ד"ה אם אין אתה מרחם, וע' ב"ב (דף ח) רש"י ד"ה ככלב, וע' יבמות (דף קיד) תד"ה שבת, שהתירו מפרק כלאחר יד ביו"ט, משום צערא דבהמה בריבוי החלב בדדיה [ומ"ש פסחים (דף יא) אי שביק ליה צערא בעלמא כו', אין הצער מרובה כ"כ], וע"ש הנב"ת יו"ד (ת' יג) עמ"ש הרמ"א יו"ד (סי' נז סעיף יח) דאין למוכרו חי לא"י אלא ימיתנו קודם שמא יחזור וימכרנו לישראל, דאלה"ק שיעשה בה טרפות הנראה לעינים דאפשר שאינו מוסיף איסור בסחורה, דאולי כבר היא טרפה, משא"כ כשימיתנו שחוזר ומוסיף איסור נבלה, די"ל שאסור לעשות מעשה המטריפה דאיכא איסור צעב"ח דהוי מה"ת, אבל להמיתה ליכא בזה משום צעב"ח וכמ"ש בחולין (דף ז), ועמ"ש בגליון רש"א דכוונת הרמ"א שימיתנו הא"י בפניו, ומ"ש הנ"ב דדוקא אם הא"י מזומן לפניו עדיף שימיתנו הא"י, אבל כשאין א"י מזומן לפניו איכא למיחש לתקלה ולכן ימיתנו ושוב ליכא תקלה וכשיזדמן א"י ימכרנו, לענ"ד מוקשה דהא מבואר שם דלא חיישינן לתקלה דזמן מועט כמו כ"א יום, ודוקא כשצריך להשהותו י"ב חדש חיישינן לתקלה, וא"כ ליכא חשש תקלה כשימתין עד שימצא א"י למוכרו, דבודאי לא יצטרך להמתין כמה חדשים, דא"כ יתקלקל ולא יהא ראוי לאכילה, וא"כ יוכל להמתין למכור וימיתנו הא"י בפניו, ועכ"פ מבואר כדברי הס"ח שאין להתיר איסור צעב"ח בשביל תועלת וריוח ממון

ט) וכן מבואר מדברי התוס' בע"א (דף יג) ד"ה אמר אביי, שהקשו למ"ד צעב"ח דאורייתא מאי ראיה מייתי מיהושע דלמא שאני התם דע"פ הדיבור היה אבל הכא בקנס דרבנן אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ותירצו שיש כח ביד חכמים לעקור כדמוכח ביבמות (דף פט) ועמ"ש התוס' בב"מ (דף לב) ובע"א (דף יא) ד"ה עוקרין, שהקשו אמאי לא פריך והאיכא צעב"ח, דבשלמא משום בל תשחית ליכא כיון דלכבודו של מלך עושין כן, אלא צעב"ח איך הותר ותירצו דשאני כבוד המלך דדחי צעב"ח, ומוכח מדבריהם שלא הותר איסור צעב"ח במקום תועלת וריוח, דאס"ד שהותר בשביל ריוח ממון, לא היה מקום לקושיית התוס' כלל, דכיון שהותר בשביל תועלת וריוח, כ"ש שהותר לצורך קיום מצוה, וכן במקום קנס דרבנן שהוא הכרח גמור, דלפ"ז קיל הך איסורא מכל איסורי התורה, אע"כ כמ"ש, ועמ"ש המרדכי פ"ק דע"א וז"ל נועל דלת בפניה כו' וצעב"ח דרבנן הוא ואתי דרבנן דאמרי אין מקדשין משום דחשו לתקלה ודחי צעב"ח דרבנן ומכאן הוכיח ר"א ממיץ דמותר לעשות כן לבכור בזה"ז כדי שלא יבא לידי תקלה, ור"י אוסר בבכור כו', וע' דף יג ד"ה נועל וע' סנהדרין (דף פ) תד"ה בשור וז"ל אמאי כונסין אותן לכיפה ועביד צעב"ח כו', וע' נ"ב חיו"ד (דף פב), ומבואר דלמ"ד צעב"ח דאורייתא לא הותר משום חשש תקלה גם לנעול דלת בפניה כו' דהוי רק גרמא בעלמא ואינו מצערה בידים וע' סנהדרין (דף עז) רש"י ד"ה כפתו ומת ברעב פטור, וגם לפום דמשמע מדברי התוס' דאתי גם לפום הלכתא דצעב"ח דאורייתא, היינו כמ"ש התוס' שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת היכא דנראה טעם לזה, ובפרט דהכא הוי בשוא"ת ואינו מצערה בידים, וגם י"ל דהכא לא יוגרם ע"י תקנת חכמים ענין צעב"ח כלל, דכיון שאמרו אין מקדישין ואין מחרימין בזה"ז ואם הקדיש והחרים בהמה תיעקר כו' ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, ממילא לא יעשה כן שום אדם להקדיש בזה"ז, כיון שיודע שיקנסהו ותיעקר הבהמה, ויש בזה התקנה תיקון שלא יבאו לידי תקלה, ודבר רחוק שיבא ע"י התקנה ענין צעב"ח, דמי שדעתו שפויה לא יקדיש כדי שיעקרוה, ודנוסף מה שעובר על תק"ח שאין מקדישין יעבור ג"כ שיגרום בדיבורו ענין צעב"ח, ומ"ש בע"א (דף יא) דדוקא לבהמה טהורה אסור לגרום טרפות היינו משום דכיון שהוא מוכרת לעוקרה, אין בזה רק משום טרפות ולא משום צעב"ח, וקשה לפמ"ש הריטב"א שם דהוי צער בע"ח טפי כשעוקרה במקום שעושה אותה טרפה, דא"כ מאי פריך הש"ס ובהמה טהורה לא והתניא עיקור שיש בה טרפה אסור כו', דדלמא מיירי בסוס שרכב עליו, ואסור לעוקרה במקום שעושה אותה טרפה שיש בזה טפי צעב"ח, וגם להראב"ד דיליף צעב"ח מלאו דחסימה, מוכח מסוגיית הש"ס דב"מ שגם בבהמה טמאה יש איסור צעב"ח מה"ת, ומש"ה כיון שאין הכבוד גדול יותר לעוקרה במקום שעושה טרפות יש איסור צעב"ח, ואולי משמע ליה לישנא דתני שיש בה טרפה, דהיינו בטהורה דשייך טרפות, ובשו"ת בנין ציון (סי' קח) הביא מהמשנה בע"א (דף יג) מותר למכור לו תרנגול לבן בין התרנגולין ובזמן שהוא בפ"ע קוטע את אצבעו ומוכרו לו לפי שאין מקריבין חסר לעבודת כוכבים, ודצ"ל דאתי כמ"ד צעב"ח דרבנן, ולענ"ד י"ל שע"י האיסור למכור לו תרנגול לבן שלם, לא יסתובב צעב"ח ואדרבה עי"ז ימנע הצער מהבע"ח, שהם היו מקריבין לעבודת כוכבים במעשה אכזריות כמפורש לקמן (דף כט) שהיו קורעין העור כנגד הלב והיו מוציאין את הלב מחיים דרך הנקב, וכדומה לזה עשו עניני אכזריות בהמיתה להקרבה לעבודת כוכבים וע' סוף סוטה, וכיון שהיה הישראל מוכרח למכור לו התרנגול לבן, משום איבת העובד כוכבים, דדוקא כשלקח בפירוש לצורך הקרבה היה ביד הישראל למנוע מזה ולא היה לו איבה עליו, שידע שאסור למכור לו לצורך הקרבה, אבל כשאמר שקונה לעצמו לצורך אכילה, יש חשש איבה כשלא ימכור לו הישראל שיחשוב העובד כוכבים שאינו רוצה למכור לו עניני מאכל, וא"כ הוא מוכרח למכור לו, וקרוב הדבר לודאי שיקריבנו לעבודת כוכבים שהיה מיוחד לזה הקרבת תרנגול לבן, ונוסף להאיסור החמור, עוד ימיתנה באכזריות, לזאת בזמן שהוא בפני עצמו שלוקח רק תרנגול לבן, קוטע את אצבעו ומוכרו לו, שאין מקריבים חסר לעכו"ם, ובזה הצער הקטן יומנע הצער המרובה והאכזריות שיעשה בהקרבה לעבודת כוכבים, ועי"ז שהוא קוטע את אצבעו, לא יבאו ליקח מישראל תרנגול לבן שהיה מיוחד בימיהם להקרבה, ע' רמב"ם פ"ט ה"ו, כיון שאין מקריבין חסר. וא"כ גם זה הצער הקטן לא יזדמן רק על צד הריחוק מאוד, והנה אין להקשות מהא דקאמר בגיטין (דף כא) בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה אלא קרן של פרה ליקצייה וליתביה לה, דהאיכא צער ב"ח בקציצה, דלק"מ שבקציצת קצת הקרנים אין כ"כ צער ויחסר בם עצבי ההרגשה, ויש בע"ח שמחליפים קרניהם לעת זקנותם, ובלא"ה עדיפא קאמר דיצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה, דממילא גם בדיעבד אינו גט [וכן אין להקשות ממ"ש בחולין (דף ל) בדיק גירא ושחט בו עופא בהדי דפרת, דבזה ליכא צער, ששוחט כהרף עין והגירי נבדק מפגימה]

ויש להקשות מהא דקאמר בחולין (דף נד) דבי יוסף רישבא (צייד) מחו לחיותא בגידא דנשיא וקטלי ופרש"י דמחו בחצים או במקל והיתה מתה בכך, וכן קאמר דמחו בכוליא וקטלי ופרש"י שמכין בחץ החיה בכוליתא מלמעלה כו', ומוכח שם שלא היתה מתה תיכף כרגע, ודאי בדרי לה סמא חייא, ויקשה דהא איכא משום צעב"ח, וגם אי לא משו זה בעצמן רק ע"י משרתיהם א"י, אכתי יש איסורא בדבר, לשיטת הרא"ש דאיפשטא בעיא דב"מ (דף צ) שאסור לומר לא"י חסום פרתי ודוש בה, וסוף סוף גורם צער הבע"ח, ותינח להראב"ד דבעיא דחסימה לא איפשטא ואזלינן לקולא, ולשיטת הראב"ד דאיסור צעב"ח אפשר דנפקא לן מחסימה, ממילא נשמע דב"נ אינו מוזהר פ"ז מדלא מיתסר משום לפ"ע, [ולא משמע לומר דמיירי היכא שבלא"ה ידוש הא"י בחסימה פרה שלו], ויקשה לשיטת הרא"ש והטור חו"מ (סי' שלח), אע"כ שהותר איסור צעב"ח במקום ריוח ממון, ויש ליישב דבי יוסף ור"פ כד