אמרי שפר קלצ'קין סז

בפסיקתא מכל אבקת רוכל תנא קרא קרובן ופייטן כו', וסותר לדבריהם הקודמים, ואולי כוונתם שהקליר יסד דבריו על הקרובץ של ראב"ש, ועמ"ש התוס' בחולין (ד' קט) דר"א הקליר יסד הכל ע"פ הירושלמי, וכן מבואר, בדברי הראב"ע קהלת ה', שהקליר היה מהפייטנים בדורות המאוחרים, וע' ערוך ערך קליר שנקרא ר"א הקליר שאכל כו' ונתפקח ע"ש, ובודאי לא קאי זה על ראב"ש, ע' ב"מ (ד' פד) ומדרש שה"ש פסוק ידיו גלילי זהב [וקצת י"ל גם בכוונת הרא"ש והגהות מיימוני פ"ו מתפלה, דראב"ש תיקן רק קרובץ בג' ראשונות וע' מעדני יו"ט דהא יסד פיוטים ביום ב' של פסח, וצ"ל שהוא יסדו ליום א', ולהתוס' א"ש בפשוט], וע' יומא (ד' סז) פרש"י ד"ה ז' ומחצה, ובהקדמת המחזורים נדפס שו"ת הגאון ר"א פלעקלש בספרו שו"ת תשובה מאהבה, והביא מ"ש בשו"ת הגאון זכרון יוסף שהיה ר"א הקליר אחד מן הגאונים, בערך בקירוב לזמן רבינו סעדיה גאון, והרוו"ה הביא מ"ש הרב ר' משה בוטריל בפירושו לספר יצירה, והביא מ"ש ר"א הקליר בספרו הנקרא כבוד ה', בשם רבינו האי גאון לבאר דברי הספר יצירה, הרי לך שהקליר היה אחר רב האי גאון ז"ל, ולזה יסד בקרובות לט"ב אאנין תשע מאות שנה ועוד, ועמ"ש הנוב"ת חלק או"ח ת' קי"ג, ומלשון התוס' בעירובין (ד' כא) ובחולין (ד' קט) מוכח דדעת התוס' כמ"ש הגאון זכרון יוסף שהיה הקליר בימי הגאונים) וכבר הביאו שחתם עצמו אליעזר בריבי קליר מקרית ספר שהוא שם דביר לפנים, ע' יהושע ט"ו ט"ו, ויש אומרים שנקרא קליר על שם עירו, העיר קאללירהאע מפאת מזרחית צפונית לים המלח על נחל יבוק, ונודעת במעינותיה החמים, או ע"ש קאליארי בירת אי סארדיניא, ובשו"ת הרא"ש (כלל יח סי' יג) וז"ל שבהיותי בקוקא עכשיו עם דון גואן כו' ואח"כ כשהלכנו לקוליאר כו'. אך כיון שחתם עצמו בתפלת גשם וטל מקרית ספר, משמע שאין קליר שם העיר, וקצת יש לומר לפי מה שחתם בתפלת גשם מקרית שפר בשי"ן (והגם שחתם בשי"ן שמאלית, פעמים שהן מתחלפים), שהוא שם העיר קליר בלה"ק כידוע שנקראת קאללירהאע שהוא שטף נאה בלשון יון, ופ' ערוך ערך קאלוס מהא דשבת (ד' קח) אמר ליה קאלוס פירוש יפה וכן בלשון יון עכ"ל, וכן הביא ממ"ש בב"ר פ' פ"ה, ובערך קלנדא דמ"ש בריש ע"א קלנדא הוא בל"ר שם כללי לראש חרש (קאלענדי) ובירושלמי דקלנדס קלון דאס פי' קלון בל"י טוב דיאס בל"ר יום עכ"ל. ונראה שצ"ל דבל"י יפה (וטוב הוא מלשון יון אגאטהאס) וכן מ"ש המעריך ערך קלוניפי הנזכר בילקוט שיר השירים דלשון יוני הוא ופי' כלה טובה עכ"ל, ג"כ צ"ל כן (וע' מדרש שה"ש ד"ה נפת תטפנה, כלה ננפי וע' ר"ה ד' כו), וכן בימינו נקרא אומנת יופי הכתב בשם קאללי גראפיא, כאשר בל"י "קאלי" הוראתו יופי והדר ושפר, וידוע שהונח שם העיר קאללירהאע על שם היופי בלשון יון [וסופרי דה"י עוד יצרפו לקריאת שם העיר ענינים מהבלי המיטהאלאגיא של היונים], וכאשר ידוע שהרב ר' שלמה ממונטפליר (מאנפאליע) רבו של רבינו יונה נקרא בספרי הראשונים בשם ר' שלמה מן ההר, כאשר מונט בלשון רומי וצרפת, הוראתו הר בלה"ק, וכן נקרא ירחי ע"ש עיר לוניל, אפשר לומר קצת שחתם עצמו מקרית שפר, כאשר שם העיר קליר, הוא ע"ש יופי ושפר, וכ"ז כתבתי לדעת, האומרים שנקרא קליר על שם עירו. אמנם הערוך לא כתב כן, וא"כ י"ל שעירו נקראת קרית ספר וכדאיתא בדפוסי הרא"ש שבידינו. והנה כבר כתבו התוס' שבכל מקום היה דרך הקליר לאחוז שיטת הש"ס ירושלמי, והנה מבואר בירושלמי פ' אין עומדין במתני' דהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, וכן בירושלמי דמגילה, ר' יצחק בשם ר"ס כקורא תגר על מדותיו של הקב"ה כו' ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך. ר' יוסי בשם ר"ס כנותן קצבה למדותיו של הקב"ה עד קן צפור הגיעו רחמיך כו', ואלין דמתרגמין עמא בני ישראל כמה דאנא רחמן בשמיא כן תהוון רחמן בארעא, תורתא או רחילא יתה וית ברה לא תכסון תרויהון ביומא חד, לא עבדין טבאות, שהן עושין מדותיו של הקב"ה רחמים יע"ש. וצ"ל דהקליר יסד כמ"ד כקורא תגר על מדותיו כו', ויותר י"ל כמ"ש למעלה מדברי החינוך, דדוקא כשתולה זה ברחמי הקב"ה, השבח הזה הוא ענין גריעות שנותן קצבה למדותיו של הקב"ה שחס על קן צפור ולא על הבהמה השחוטה, והגם שרחום הוא משמותיו של הקב"ה כמבואר בשבועות (ד' לה) ודליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום, מדת רחמנותו הוא בלי קצבה וגבול שאין קצבה ותכלית לתארי, השי"ת שהוא נעלה ונשגב מכל רעיון ומושג, וכשאומר כמה דאנא רחמן בשמיא כן תהוון כו', הוא ענין גריעות וכאילו משוה ח"ו למדת רחמי האדם שהוא בגבול וקצבה, וכמ"ש בירושלמי שהוא כנותן קצבה כו'. ואינו סותר למה שיסד הקליר בטעם המצוה. שנצטוינו לחמול ולרחם ולהטביע בנו מדת החמלה, כמו שביארתי לעיל (אות ג)

ח) ובספר חסידים (סי' תרסו) וז"ל כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו נענש ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת ואינה יכולה ללכת ומכה אותה, עתיד ליתן את הדין שהרי צעב"ח דאורייתא כתיב בענין בלעם על מה הכית את אתונך, וכנגד שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך לכן נהרג בחרב כו', לאדם שלא התיר לו בשר תאוה נתנה לו רדייה אבל לב"נ שהתיר להם בשר תאוה לא נתן להם רדייה כו', אין לרדות בעבדים ובהמות כשאינה פושעין ואין להטריחם על חנם כו', הרי הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך כו', כ"ז שאתה רחמן ירחם עליך כו', אדם שא"צ לאכול בשר והוא יודע שתסרח אם ישחוט ולא יצטרך כלל לא ישחוט כו', יודע צדיק נפש בהמתו חולה שלא להטריחה וכן אם כבר הגיע זמנה ללדת לא יטריחנה וכ"ש שפחתו כו', ורחמי רשעים אכזרי רחמים שעושה האכזר עם בהמתו שנותן מדה גדולה של מספוא לבהמה לאכול ולמחר מריצה הרים גבעות ופעמים שאינה יכולה לרוץ כרצונו מכה אותה באכזריות. נמצא שרחמים שרחם עליה באכילה נהפך לאכזריות כו', כלב שאינו נושך כו' יגרשוהו בשבט קטן ולא במקל גדול, ולכאו' האמר בשבת (דף קנה) משח אודניה וחוטרא אבתריה וע"ש בפרש"י וע' ב"ק (דף לא) חוטרא דסמיותא. וצ"ל דחוטרא להפחידו, וע' בס"ח (סי' מד) שדרשו חכמים ביום הזה אכה כל סוס בשגעון ורוכבו בעורון, עתיד הקב"ה להפרע עלבון סוסים מרוכביהם על שהכו אותן במגפיים שקורין ספורני בלעז עכ"ל, והוא הברזל תחת למנעלים שמעוררין בו הסוס לרוץ, הנודע בשם שפארן (ובלשון צרפית עפעראן] וע' שבת (דף סב) מגפיים פזמקי ופרש"י אנפלאות של ברזל במלחמה וכן פי' הרמב"ם והר"ש פי"א דכלים משנה ח'. וי"ל דהיינו השפארן שמגפין ומכין בו את הסוס, וחשיב ליה לכלי מלחמה שלא הותר זה אלא בשעת מלחמה, שאז הרוכב מוכרח לזה, וע' פסחים (דף קי"ג) דלפעמים מבקש להרוג בעליו במלחמה וע' ע"א (דף טו), וע' ס"ח (סי' תקלא) שהבהמה, קודמת לאדם לענין אכילה דכתיב ויתן תבן ומספוא לגמלים ואח"כ ויושט לפניו לאכול, וגמ' ברכות (דף מ) שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, ומבואר מדברי הס"ת דגם בהמה טמאה קודמת לאכילה, ואין לדחות דשאני התם דהוי קודם מ"ת שלא הובדל עדיין טמאה מטהורה, ודי"ל שגם ב"נ הוזהרו שלא לצער בע"ח כמ"ש אות ב', דז"א, דבענין קדימת האכילה דליכא משום צעב"ח ממש, מה"ת, לא יתכן לומר שהחמיר בזה יותר מהדין אחר מ"ת וע' יומא (דף כח) דאליעזר היה דולה ומשקה מתורתו של רבו, ויליף מינה הגם דהוי קודם מ"ת, וכדיליף בירושל' הובא במו"ק (דף ח' תד"ה לפי) שאין מערבין שמחה בשמחה מדכתיב מלא שבוע זאת [ומ"ש בירושלמי הובא במו"ק (דף כ' תד"ה מה) דמויעש לאביו אבל ז' ימים ליכא למילף, שאין למדין מקודם מ"ת, ובירושלמי (פ"ה דסוטה ה"ה) שאין ללמוד מאיוב דיני אבל וקריעה אם היה קודם מ"ת, היינו משום דב"נ הרבו יותר באבל על המת בקריחה וגדידה וכה"ג, וצותה תורה למעט האבל כמ"ש בנים אתם לה' לא תתגדדו וגו' כאשר אביכם שבשמים קיים לעד ועושה הכל לטובתכם, ולזאת אין ללמוד חומרא באבילות ממה שנהגו קודם מ"ת, בפרט למ"ש הרא"ש דיוסף חשב שיש להם דין ב"נ לענין איסור מפרכסת אחר שחיטה], וע' בס"ח (סי' תקפט), וע' מד"ר