אמרי שפר קלצ'קין סו

וגו' והתם א"צ מעל"ע כמ"ש הנ"ב מדברי התוס' בערכין (דף יח) ומשמע ג"כ דאז מתחזק בכחו (הגם דהתם ששוחטין אותה אין לה תועלת בזה), ועיין שם בנדה דרבי שמעון אומר טעמא דיולדת מביאה קרבן משום שקופצת ונשבעת כו'. ולטעמיה בשבועות (ד' ח) ע"ש, ולטעמיה בכריתות (ד' ז) ונדה (ד' מ) שמחייב יוצא דופן בקרבן וכמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' טו) דלר"ש לטעמיה ליכא למימר כרבנן דאצטריך קרא לענין חד עיבורא עמש"ש [וגם ביוצא דופן שייך טעמא דר"ש, וגם למ"ש הכו"פ (סי' קצד) בדברי הרמב"ם בפה"מ פ"ח דבכורות שאינה מולדת, דממילא לא יהא שייך להבא סכנת וצער לידה, אכתי בשעה שכרעה לילד לא ידעה שיצא דרך דופן, ונשבעה לשוא שמשועבדת לו], וע' סוטה (ד' טו) דאר"ש במנחת חוטא שאינה טעונה שמן ולבונה שלא יהא קרבנו מהודר, וקאמר אבל חטאתו של מצורע כו' התם מנגעיה הוא דאיכפר ליה כו', וע' ערכין (ד' יז) וכריתות (ד' ט) ונדה (ד' ע) דר"ש סבר דבר המתכפר מאי ניהו חטאת וע' פרש"י כריתות שמכפר חטאו דעל ז' דברים נגעים באין [וצ"ע דהא מנגעיה איכפר ליה וקרבן מייתי לאשתרויי בקדשים, ויש ליישב], ועכ"פ מפורש בש"ס ומדרש כדברי החינוך דטעם איסור או"ב וכה"ג הוי משום שכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כו', וע' סנהדרין (ד' נה) בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו כו'

וכן מצינו בהרבה מקומות בש"ס דדריש טעמא דקרא ומכריע הדין ע"פ הטעם, וכהא דקאמר בסנהדרין (ד' מו) איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא, למאי נ"מ דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא כו' הא אמר לא בעינא כפרה וליכא למימר משום דקאי התם לר"ש דיליף רמז לקבורה מה"ת, דמשמע דקאמר לה סוגיית הש"ס לפום דינא ודברי הל"מ פי"ב מאבל צ"ע, והוא כמ"ש הרא"ש דהיכא שהטעם מבורר, לכ"ע אזלינן בתר טעמא, ועמ"ש הרא"ש ה' ס"ת וז"ל אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבכ"נ לקרות בו ברבים, מ"ע על כל איש מישראל לכתוב לו חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיה להגות בהן הוא ובניו, כי מצית כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, וע"י הגמרא והפירושים ידע פי' המצות והדינים על בורים כו יע"ש, וע' בח"ס חיו"ד (ת' רנד) שלא אמר הרא"ש כן אלא למ"ד דדרשינן טד"ק, ולענ"ד שפיר אתיא דברי הרא"ש ככ"ע, וכמ"ש הרא"ש גבי חסימה דכיון דפשיטא דרחמנא אזהר לטובתה של בהמה, לא שייך זה היכא דלא מעלי לה, וה"נ הטעם ברור שמצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, ואפשר דחשיב לה מפורש טעמא, בהא דכתיב ולמדה את בנ"י שימה בפיהם, וא"כ לית מאן דפליג בזה, ועמ"ש הריב"ש (תשו' קפה) וז"ל ואע"פ שנתנה תורה זמן לבעל בשתיקה אותו היום, גזה"כ הוא משום שלום הבית ואין הדין הזה נוהג באחר כו' יע"ש וע' ח"ס יו"ד (ת' שמג) דלר"ש דדריש טעמא דקרא מסתמא ניתן זמן להבעל להתישב בדבר ומסתמא תמיד הוי מעל"ע, ואצטריך מיום ליום לאפוקי זה יע"ש. ולסברת הריב"ש אין זה מוכרת ויש להאריך, וע' סנהדרין (ד' לט) מאי טעמא דשביעתא כו'. ושם (ד' נד) אם אדם חטא בהמה מה חטאת, אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידה, וע"ש בסוגיא (ד' נה) דבעי אי דוקא בצירוף שני הטעמים תקלה וקלון כו'. ומכריע הדין לפי הטעם [ועמ"ש הנו"ב אה"ע תשו' פ אות ח], ועמ"ש הב"י יו"ד (סי' קפא) ליישב מ"ש הרמב"ם טעם איסור הקפת הראש והשחתת הזקן לפי שהיו עושין כן כומרי עובדי כוכבים, דלפי שכתוב בתורה זה האיסור בהדי קראי דלא תאכלו על הדם ולא תנחשו ולא תעוננו, ואחריהם כתיב ושרט לנפש וכתבת קעקע, הרי זה כמפורש בתורה שהקפת הראש והשחתת הזקן נאסרו מפני שהיו עושין כן כמרי העובדי כוכבים, ועמ"ש הרמב"ן קדושים בטעם השעטנז, ומ"ש רמב"ן על הכתוב דאת חקתי תשמרו, שגם החוקים יש להן טעם אלא שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים יע"ש, והגם דאמר בחולין (ד' קט) כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן כו' חזיר, מוחא דשיבוטא, וביאר בשל"ה ז"ל דכיון שארז"ל שלא יאמר אי אפשר בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, וע"י היתר אכילת מותא דשיבוטא הדומה בטעמו לזה, לא יאמר אי אפשי כו' עכ"ד, היינו שעל האדם מוטל למנוע מן האיסור מצד גזירת הי"ת, וכן לקיים מ"ע לעשות רצונו ית', ולא מצד מה שהשכל מחייב זה, הגם שיש לכל המצות טעמים גלויים ונסתרים ומ"ש בקידושין (ד' כ) וסוטה (ד' ח) וגיטין (ד' מט) וסנהדרין (ד' טז) וריש מנחות, דפליגי רבנן על ר"ש בענין דרש טד"ק, הוי כמו שנתבאר למעלה דחכמים תופסין לעיקר הטעם דהוי כפשטא דקרא, ולא דרשי טעם העוקר פשטות הכתוב, היכא דלא מוכת בכתוב מה הוא הטעם, ושפיר ניחא מ"ש החינוך בטעם כל המצות שהובא למעלה, שהוא מצד החמלה והרחמים ולקבוע בנפשנו מדת החמלה, ודהוי טעמא משום צעב"ח, ועי' שבת (ד' קכח) רש"י ד"ה צעב"ח

ו) וכן מבואר בש"מ ב"מ (ד' לב) בשם הראב"ד וז"ל מכלל דת"ק סבר זקוק לו מ"ט לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא כו', ואפשר דנפקא לן מחסימה, וריה"ג סבר דהתם משום דתורא מדישיה קאכיל והואיל ומהנה יהנה כו' יע"ש. וע' יבמות (ד' ד) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה [אין סותמין טענותיה לכופה להתייבם לו] שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו, וביאור דברי רז"ל הוא עפמ"ש בספר חסידים (סי' שעט) וז"ל כתיב אל תחלל את בתך להזנותה שלא תשאנם לזקן או למי שנמאס בעיניה וכן לא תחסום שור בדישו שלא תכוף יבמה לקחת מוכה שחין כו' [וע"ש מ"ש בההיא דאי בעי מסר למנוול כו', דדוקא כשצריכה שמירה, וע' כתובות (ד' מ) גבי מפותה, וגם אונס, פרצה קוראה לגנב כמ"ש בספרי] ע"ש, והיינו דדריש סמוכין דכתיב לא תחסום שור בדישו, שיש לחוס ולחמול גם על הבעלי חיים שלא לצערן, שמצטער כשאינו אוכל בשעת דישה [ולפום דמסיק משום דמעלי לה, היינו שלא לבד שלא לצערה, אלא שיש ליתן מה דמעלי לה] ומכל שכן שיש לחוס ולרחם על האדם שיש לו רגש דעת, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, שרגש הצער חזק אצלו יותר, ואין לכוף היבמה להתיבם למוכה שחין, שתסבול מזה צער וכאב תמידי [וע' ב"ק ד' קיא ומש"ש], והיינו דיליף שאין חוסמין אותה, לכופה להתייבם לו, ועכ"פ מבואר מדברי החינוך והראב"ד שלא הותר איסור צעב"ח במקום תועלת וריוח ממון, דהא אדרבה מחויב להפסיד ממונו, להאכיל הבהמה מדישתה [וכן איסור חרישה בשור וחמור יחדו, שכתב החינוך שהוא ענין צעב"ח, אלא דשם אינו מטעם צעב"ח לחוד], וכן יתר המצות שכתב דהוי מטעם צעב"ח, לא הותר אחד מהן בשביל תועלת וריוח ממון, ובלא"ה גם אי נימא שהדבר תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן אי דרשי טעמא דקראי, ונימא דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, כבר כתב הח"ס יו"ד (ת' רנד) דפשוט שיש לחוש לטעמא להחמיר אפי' לרבנן דר"ש, ודוקא להקל ע"י דרש הטעם, לא דרשי טעמא, וא"כ כיון דחזינן טעמא דקראי, דמשום צעב"ת אין היתר בשביל שום תועלת וריוח ממון, ממילא לכ"ע א"א להקל בזה

ו) והנה במ"ש למעלה ליישב קושיית התוס' במגילה (ד' כה) על מה שיסד הקליר, לכאורה י"ל עוד לפמ"ש בחגיגה (ד' יג) תד"ה ורגל. וברא"ש פ' אין עומדין (סי' כא) דיש אומרין שהקליר הוא ראב"ש, וכיון דראב"ש סובר כאבוה דעמה"ד כמ"ש בסנהדרין (ד' עד) מבואר דסבר כאבוה דדריש טד"ק, כנתבאר למעלה דהא דסבר עמה"ד היינו משום דדריש טד"ק, ומש"ה יסד הקליר צדקו או"ב כו', אמנם מלשון התוס' בעירובין (ד' כא) ד"ה אחד, שתמהו על ר"א הקליר בסלוק לפרשת שקלים, וכתבו בלשונם אך תימא כי לפי חשבונו כו' והוא עושה העולם זרת על אמה וזה מנין לו, וע' מנחות (ד' לה) תד"ה וכמה, מבואר מלשון התוס' דר"א הקליר היה בזמן מאוחר אחר תתימת הש"ס, ולשון התוס' בחגיגה צ"ע, שמתחלה כתבו שהיה דרך הקליר להניח שיטת הש"ס שלנו כדי לאחוז שיטת הש"ס ירושלמי, הרי שהיה אחר זמן חתימת ש"ס בבלי וירושלמי, ואח"כ כתבו שהוא ראב"ש דקרי עליה