אמרי שפר קלצ'קין סה

ומה זריקה כו', והיינו ג"כ משום דלר"ש ק"ו עדיף מהיקשא, וע' נוב"ת חלק יו"ד (ת' יד) דהא דיליף בחולין (ד' קטז) מגז"ש דבב"ח מותר בהנאה, היינו משום דלדידיה עיקר איסור בב"ח אתי מהך גז"ש לכך הך גז"ש עדיף מק"ו יע"ש, ועמ"ש התוס' בב"מ (דף קיד) ד"ה ואידך, וע' ספרי פ' ראה ומה בשר וחלב שמותר לבני נח אסור לישראל אמה"ח שאסור לב"נ אינו דין שיהא אסור לישראל, יפ"ת וכל הדומה לה תוכיח כו', וסותר למ"ש בסנהדרין (ד' נט) דליכא מדעם דלישראל שרי כו', ודשאני יפ"ת משום דלאו בני כיבוש נינהו, וצריך ליישב דספרי קאמר דלולי קרא היינו טועין לדחות דיפ"ת תוכיח, ולפום דגלי קרא דאמה"ח אסור לישראל הדר אמרינן דליכא מדעם כו', ודשאני יפ"ת וכדחיית הש"ס דהכי קיימא למסקנא, וממילא הדר איכא ג"כ ק"ו וממילא לר"ש דעונשין מן הדין יש ללמוד לחייב על אמה"ח בכל שהו, דלב"נ לא נתנו שיעורין ודוקא לענין חומר העונש גזה"כ דבמלקות, וסתם ספרי ר"ש, ומש"ה ס"ל כ"ש למכות, דיליף מינה לכל האיסורין, וס"ל טעמא דדוקא בעיניה דאחשביה, וע' חולין (ד' לג) תד"ה אחד והארכתי בזה במק"א, וע' חולין (ד' ה) מן הבהמה להביא ב"א שדומין לבהמה כו'. כדי שיחזרו בהן בתשובה, וכתבו התוס' דלאו טד"ק קדריש אלא דנותן טעם לדבר דרבינן כו', וי"ל דר"ש לטעמיה דקאמר שהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, דכיון ששב מידיעתו הוא בדם מקבלין ממנו קרבן, דלטעמיה דדריש טעמא כדי שיחזרו בתשובה, ודכיון ששב מידיעתו בקל יחזור בתשובה ולהכי מקבלין ממנו, רבנן לטעמייהו דלא דרשי טד"ק, וע' יבמות (ד' עז) דר"ש דריש טעמא עמוני ולא עמונית משום שאין דרכה של אשה לקדם, ודלא כר"י דהוי גזה"כ בעלמא, וע' שבת (ד' כג) מנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא אר"ש בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו כו' ומפני החשד כו'. ולטעמיה אמר בסוכה (דף ל) טעם לולב הגזול משום דהוי מצה"ב, ואמר במנחות (ד' קג) שאמרה תורה הבא מנחה שיכולה להבלל כו' יע"ש. ובשבועות (ד' לט) אר"ש אם הוא חטא כו'. ובסנהדרין (ד' קיב) אר"ש מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו. מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם, ואולי לטעמיה קאמר דבהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, דבהמת בכור דהוי של שמים לא גרם שידור בה, ולטעמיה בירושלמי פ"ז דנזיר, דר"ש אומר שרץ מטמא בכעדשה שתחלת ברייתו בכעדשה, ופריך שם יטמא מת פחות מכזית, ואולי אזיל לטעמיה בנדה (ד' כז) שאינו מחשיבו לולד שיטמא, ודלא חשיב ברייתו כשאין בו כזית, ולטעמיה אמר בערכין (ד' כח) שהכהנים אין מחרימין שהחרמין שלהן והלוים מחרימין שאין החרמין שלהן, דלטעמיה דדריש טעמא דקרא, משא"כ לר"י דהוי גזה"כ בעלמא יע"ש, וע' ב"ק (ד' כד) איזהו מועד כו' ר"ש אומר כל שהעידו בו ג"פ, דדריש טעמא שיועד, ואין הדבר תלוי בימים, וע' פ"ב דשביעית מ"א אר"ש נתת תורת כאו"א בידו כו' ע"ש. ולטעמיה בסוטה (ד' לד) שאמר שתקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה [ועי' יומא (פו) ופרש"י חולין (ד' מא) ע"ש], דדריש טד"ק, ולטעמיה אמר בכריתות (ד' כז) דמפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה שמא יוזלו טלאים ואין להם תקנה כו'. ולטעמיה קאמר בפסחים (ד' כח) דטמא ושהיה בדרך רחוקה לא אצטריך קרא דלא גרע מערל כו'. דכיון שערל אוכל מצה כל שכן שטמא ישנו באכילת מצה, ומשום דאזיל בתר טעמא (ודלא הוי גזה"כ בעלמא), וע' חולין (ד' פה) דקאמר ור"ש עוף טמא מאי טעמא דלאו בר אכילה הוא טרפה נמי לאו בר אכילה הוא יע"ש [ושמא נטרפה מבטן ולא היה לה שעה"כ וכיון שעתה היא טרפה וגם קודם שחיטה היתה בחזק"א שאינה זבוחה, וע' בכורות (ד' י') הוי כעין חזקה דהשתא], ועי' ריש נדה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות, ר"ש אומר בר"ה טהורות ברה"י תולין כו', גמר סוף טומאה מתחלת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע בר"ה טהור, אף סוף טומאה ספק טבל ספק לא טבל בר"ה טהור, ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי כו', ובסוטה (ד' כח) תד"ה מכאן הקשו התוס' דלמאי אצטריך הלכתא דספק טומאה בר"ה טהור, נימא שהעמד טהור על חזקתו, ותרצו דאי לאו הלכתא גמרינן דבר"ה טהור, הוה אמינא דסתירה דנקט קרא לא דיבר הכתוב אלא בהוה, וה"ה לכל ספק טומאה ע"ש, והשתא י"ל דר"ש לטעמיה דדרש טעמא דקרא, דממילא הוה ידעינן דשאני סתירה דאתרע חזקתה, ודבכל ספק טומאה העמד טהור על חזקתו, וממילא מוכח מדאצטריך הלכתא לומר דספק טומאה ברה"ר טהור, דאתי הלכתא לומר דטהור בכל גונא ברה"ר, ואף בסוף טומאה הוי כן, ורבנן לטעמייהו דלא דרשי טד"ק, דממילא י"ל כמ"ש התוס' דסד"א דהוי גזה"כ בכל ספק טומאה, וכן ללישנא קמא דקאמר אליבא דר"ש דהכי השתא התם יש רגל"ד שהרי קינא לה ונסתרה, ג"כ ר"ש לטעמיה דדריש טעמא דקרא, ולטעמיה איתא בילקוט בשם ר"ש דדריש טעמא דעצרת יום אחד לפי שהוא בעת מלאכה שלא לבטל ממלאכתן, משא"כ פסח וסוכות שאינו זמן מלאכה יע"ש, וכן אר"ש שם דשעיר הנעשה בחוץ להביא על טומאה שאירעה בין זל"ז ושראויין ישראל להביא קרבנות בכל שעה אלא שחס על ממונן וע' ר"ה (ד' כו), וכבר נתבאר למעלה דגם רבנן דלא דרשי טד"ק, היינו שאין דורשין טעם העוקר פשטות הכתובים, ותופשין לעיקר הטעם דהוי כפשטא דקרא, וכמו שהוכחתי מכמה סוגיות, ודשפיר מיוש מה שכתב החינוך דיהב טעמא גבי או"ב וחסימה וכו', דהוי הכל מטעם צעב"ח, הגם שפסק כחכמים דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא, וכמו שנתבאר

ה) ובמד"ר סדר תצא איתא, ולמה התינוק נימול לשמונת ימים שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה, מנין, שנאמר מיום השמיני וגו', ולא עוד אלא שאמר הקב"ה או"ב לא תשחטו ביום אחד, וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות מנין שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך וע' סדר אמור פכ"ז, והוא דלא כדקאמר בנדה (ד' לא) דמילה לשמונה שלא יהו כלם שמחים ואביו ואמו עצבים, ולפרש"י שם יקשה דהא כשיולדת בזוב אסורה בתשמיש, וקשה דלא מפרש כדקאמר בשבת (ד' קכט) שבעה, אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, וכיון שהיא מסוכנת עד יום השמיני, היינו דקאמר דקמי שמונה יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ואולי ס"ל לפי' רש"י דהנך ז' ימים בעי מעת לעת וע' תוס' ב"ק (ד' פ'), וא"כ זימנין שנימול קודם שעברו ז' מעל"ע משעת לידה,, אבל לפום דקיי"ל באו"ח (סי' תריז סעי' ד) דימים אלו אין מונין אותם מעל"ע וכמ"ש התוס' בגיטין (ד' ח) וכיון שנכנס יום שמיני ללידתה יצתה מכלל סכנה, שפיר יש לפרש כן דברי הש"ס, וקיי"ל בשבת (דף קלה) דנימול לשמונה גם כשאין אמו טמאה לידה, ולכאורה קשה אמאי לא בעי הש"ס לומר כטעם המדרש שנימול לשמונה ימים להמתין לו עד שיהא בו כחו, בפרט דקיי"ל דגם חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו, הרי שאינו מבריא ומתחזק כחותיו שיוכלו למולו עד שיעברו עליו שבעה ימים, ויתכן לומר דלא ניחא להש"ס לומר הכי משום דא"כ היה צריך להמתין מלמולו עד שיעברו ז' ימים מעל"ע משעת לידתו, דהא בחלצתו חמה וכה"ג, קיימא לן דממתינין לו מעת שנתרפא מחליו ז' ימים מעת לעת ואז מלין אותו, וכדקיי"ל ביבמות (ד' עא), ולא משמע שיצריך להמתין עד שיעברו ז' ימים מעל"ע מרגע לידתו, והמדרש סבר כהאיבעיא בשבת (ד' קלז) דגם בחלצתו חמה מיבעי ליה, ולפמ"ש הרא"ש לא איפשטא האיבעיא אלא דספק נפשות להקל, א"נ דס"ל דעדיף יום הבראתו מיום הולדו כדקאמר הש"ס, ודכשלא נחלה מתחזק בתחלת יום השמיני [וצ"ע הא דפסחים (ד' ד) רש"י ד"ה נבדוק מצפרא, דלא קאמר דשאני מילה שא"א להקדים טפי, וע' סי' רס"ה בפ"ת ס"ק ט' בשם ס' ברית אברהם שלא מצא סברא להקדים למול התינוק שנולד מקודם, ועפמ"ש יש סברא להקדים התינוק שכבר עברו עליו ז"י מעל"ע ויש להאריך ואכ"מ], ובמדרש שכשם שרחמיו כו' כך רחמיו. על הבהמה שנאמר מיום השמיני והלאה