אמרי שפר קלצ'קין סד

דלא דרשי טעמא דקראי, היינו שאין דורשין טעם העוקר פשטות הכתובים, ותופסין לעיקר הטעם דהוי כפשטא דקרא ממש, ומש"ה לר"י בודאי אין ממשכנין לעשירה, ולא חשיב ליה כספק איסור, דדלמא טעמא מפני שמשיאה ש"ר בשכנותיה, אלא דס"ל דהוי ודאי איסור לאו כפשטא דקרא. ומ"מ מודה דהוי טעמא לטובת האלמנה, וכן מפורש בחינוך (מצוה תקצא) שפסק כחכמים דאלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, וכתב שמשרשי המצוה שחס הש"י על בריותיו וצוה לזכותנו לקנות בנפשנו מדת החמלה וצונו שנרחם על האלמנה שלבבה שבור ודואג שלא למשכנה, הרי להדיא דיהיב טעמא גם לחכמים דלא דרשי טד"ק, וכן הא דקאמר דלר"י אי לא הוי קרא מפרש טעמא דמ"ט לא ירבה לו נשים משום דלא יסיר לבבו, לא הוה ידעינן דהיינו טעמא דקרא, וסד"א דטעמא שבעצם מגונה לו מה שירבה לו נשים, [וגם יגיע מזה היזק לעבדיו), וכן הא דקאמר ביבמות (דף כג) וקדושין (דף סח) דלרבנן דלא דרשי טד"ק אצטריך קרא לפרושי טעמא כי יסיר את בנך גבי שבעה אומות כנעני ופרזי למעוטי שאר אומות שאינן אדוקין בעבודת כוכבים כמותן, ובלא פירושא סד"א דיש טעם לאסור גם באותן שאינן מז' אומות, וע' סוטה (דף יד) שמביא מנחת סוטה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי ליגעה כדי שתחזור בה אם ככה חסה תורה על עוברי רצונו כו', וכתבו התוס' דאתי ככ"ע דלא שייך לומר דדריש טד"ק אלא היכא דקרא סתמא כתיב וכולל הכל ואנו דורשין הטעם לומר דדוקא היכא ששייך זה הטעם קאי קרא, וע' ב"ק (דף סז) אר"ע מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' מפני שנשתרש בחטא, ובב"ק (דף עט) מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן כו', ועמ"ש הרא"ש ריש ב"ק דמה שכתב הרי"ף דשן ורגל פטורין בר"ה דאורחיה הוא, בא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה בר"ה לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד, ונ"מ מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"י ודרסה עליו ברה"ר ושברה ברה"י כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין, הרי דאזיל בתר טעמא ויליף מינה לדינא, משום שאינו היפוך פשטות דקרא דכתיב ובער בשדה אחר ולא ברה"ר, דשפיר י"ל דנתמעט גם זה, בפרט דדיני משפטי התורה בדיני ממונות, שאינו חוקה בעלמא, בודאי הוי תשלומין מצד טעם וסברא, ומש"ה אזיל רב ששת בתר טעמא גבי לאו דחסימה, דהיכא דלא מעלי לה יכול למונעה שלא תאכל, הגם דרב ששת ס"ל כרבנן דלא דרשי טעמא דקרא כמבואר בבכורות (דף ז) גבי מ"ר דחמור דשתו אינשי ומעלי לירוקנא, דקאמר היוצא מן הטמא טמא, דרב ששת אמר כר' יעקב דדובשא רחמנא שרייה, ודטעמא דדבש לאו משום שאין ממצות אותו מגופן אלא דרחמנא שרייה בהדיא וגזה"כ הוא ע"ש בפרש"י, וכיון דהיוצא מן הטמא טמא אלא דמצינו גזה"כ בדבש, אינו דורש טעם הכולל היתר מ"ר של חמור ג"כ, ותופס לעיקר טעם אחר וחילוק בדבש שנשתנה יותר לגמרי, [ועמ"ש הר"ן ע"א (דף לט) בטעם דלא חיישי' למה שמערבין בדבש דבר איסור ונימוח ונהפך לדבש, ועמ"א א"ח (סי' רטז ס"ק ג) ובבאה"ג שם, ובל"ז מיושב קושיית המ"א, דגבי דבש ליכא למיזל בתר מעיקרא, שכל דבש דבורים יוצא מן הטמא, והותרה כשנהפך מעז למתוק, ועיין שופטים (יד) ובמדרש בקרא דמעז יצא מתוק], וגבי חסימה פשיטא דהוי טעמא לטובת הבהמה וכמ"ש הש"מ, וע' סנהדרין (דף עא) בן סורר ומורה נידון ע"ש סופו, וכן קאמר מ"ט דמחתרת כו' ע"ש, והא דאמר ר"ש בדין שתהא בת ראויה להיות כבן סו"מ אלא גזה"כ בן ולא בת, הא אמר לה ר"ש דדריש טעמא דקרא אלא דהכא גזה"כ, וגם לטעמיה שאמר וכי מפני זה שאכל חרטימר בשר כו' אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, וכיון שאינו הלכה למעשה, אין צורך ונפקותא בידיעת הטעם, ועמ"ש התוס' בע"א (דף לה) ד"ה מ"ש, בשם הירושלמי שבשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם ד"ת הגדילו גלה להם רזי תורה, ושזהו טעם תלמוד שלנו דקאמר בסמוך כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלי טעמא כו', ושזהו מה שיסד הקליר בפ' פרה אדומה אין להרהר על מה נחקקה שכולם נתנו בנשיקה לשון משיקין עליהם את הפה עכ"ל, ומבואר שגם פ' פרה אדומה שהיא חקה יש לה טעם אלא שאין מגלין רזי תורה וע' מד"ר חוקת, וע' סנהדרין (דף כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי ב' מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כו', וע' נדה (דף לא) שהיה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה כו' ועמ"ש בתורת השלמים יו"ד (סי' קפג ס"ק ד) דמה שמבואר בריב"ש וש"ע שאין חילוק בין פנויה לנשואה היינו משום דלא דרשי' טעמא דקרא, וע' בריב"ש (סי' תכה) שהוכיח ממשנה דכריתות (דף יד) ומכות (דף יד) וכתובות (דף כט) ויבמות (לג) וע' יבמות (דף נד) אטו נדה ואשת אח בחיי אוסרן הוא דאין להן היתר כו' ובפרש"י ד"ה ביומי, והגם דלא מוכח מזה האיסור רק בשעת נדתה וקודם שטבלה ולא שטמאה שבעה, אכתי לא משמע לומר דלמאן דדריש טד"ק ס"ל לחלק בין נשואה, ולזה צ"ל כמ"ש הכו"פ שם דשאלת הש"ס לא הוי אלא בנשואה שיש ביטול פו"ר ע"ש, וא"כ אתיא שפיר גם אי דרשינן טעמא דקראי, וע' כתובות (ד' לג) תד"ה ממאי דאין לומר דטעמא כו' אבל לא ניחא ליה להכות את חבירו ע"מ שילקהו כו' י"ל דגזה"כ הוא. אך קיי"ל דהוי מותרה לדבר הקל, ועמ"ש התוס' בב"ב (ד' סא) ד"ה ש"מ, להקשות על מה שפירש רשב"ם דלא שייך בקרקע הודעת דמים משום דאין אונאה בקרקעות, דז"א בשביל ששוה יותר אלא גזה"כ כהקדשות ועבדים, וי"ל לרשב"ם דהקדש גזה"כ (מטעם אחר) וקרקע ועבדים משום שאין דמיהן קצוב כ"כ, בפרט שזה ענין דיני ממונות שי"ל בזה טעם וסברא, ומ"ש התוס' בכתובות (ד' יח) ד"ה מפני מה, דאפי' לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא בעי רבה אמאי לא מהימן בלא שבועה במיגו כו'. היינו משום דלולי הך קושיא לא הוה יליף מהטעם לחדש דין דשאני בבנו דמעיז, דשמא יש טעם אחר המחייבו שבועה. וע' ב"ק (יא) ד"ה בכור יע"ש, וכן מפורש כמ"ש דהיכא שהטעם מבורר כ"ע מודו דאזלינן בתר טעמא מדאיתא בתמורה (ד' ז) אמר רבא השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי משום דבזיא מלתייהו אפי' למקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי, דכתיב הקריבהו נא לפחתך וגו' ודמי למ"ש הש"מ גבי חסימה

ועמ"ש התוס' בב"ק (ד' ד) ד"ה ועדים זוממין, דר"י מפרש דגבי ממון עונשין מן הדין, וריש ב"ק תד"ה ולא זה, וע' ד' כ"ה אני אדין קרן מרגל כו'. ולכאורה משמע דר"ש דסבר בסנהדרין (ד' עד) דעונשין מן הדין דמה פגם הדיוט היה ניתן להצילה בנפשו פגם גבוה לא כל שכן, לטעמיה דדריש טעמא דקראי דהוי משום פגמא וממילא כשיותר גדול הפגם פשיטא ששייך העונש, ורבנן לטעמייהו דלא אזלי בתר טעמא, ומש"ה בעניני תשלומי ממון שיש לילך אחר הטעם והסברא עונשין מן הדין, וי"ל דר"ש לטעמיה בקדושין (ד' לח) דקאמר רשב"י מה חדש שאין איסורו איסור עולם כו' נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ כלאים שאיסורן איסור עולם כו' אין דין שינהג בין בארץ בין בח"ל, וס"ל דשדך למעוטי הרכבת אילן בח"ל הוא דאתא, וביאר השאגת אריה בדיני חדש, דלרשב"י ע"כ אתקש למחצה שדך לבהמתך, והתנא דמס' ערלה אע"ג דס"ל דחדש בח"ל דאורייתא אפ"ה כלאי הכרם מד"ס, וס"ל דהרכבת אילן נוהג בח"ל מה"ת מהקישא דשדך לבהמתך דלכלהו מילתא איתקש, ומשום דכיון דע"כ שדך אתי למעוטי חו"ל וי"ל דממעט כלאי הכרם דלא נילף מק"ו מחדש, וכן י"ל דממעט הרכבת אילן דלא תקיש להרבעת בהמה שנוהג בח"ל, וקמ"ל קרא דהאי הקישא למחצה הוא דאתקש, ר"ש סבר דק"ו עדיף מהיקשא ומוטב שנאמר דהאי שדך אפיק מהיקשא דנהוי למחצה, משנאמר דאפיק מקו"ח, ותנא דמס' ערלה ס"ל דהקישא עדיף מק"ו ומוטב שנאמר דהאי, שדך אפיק מקו"ח והיקשא לכולהו מילתא איתקש יעו"ש, והשתא י"ל דר"ש לטעמיה דסבר ק"ו עדיף מהיקשא משום דדריש טעמא דקרא, ודממילא כשיש חומר בהאיסור יש ללמוד מקל וחומר שנוהג גם בחו"ל, וכדאלים לדידיה ענין קל וחומר, לענוש מן הדין. וכן לטעמיה במנחות (ד' יט) דקאמר היינו טעמא דר"ש והביאה וי"ו מוסיף על ענין ראשון כו' שחיטה ה"נ בזר תהא פסולה שאני התם דא"ק וסמך ושחט מה סמיכה בזרים כו' אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים, ההוא לא מצית אמרת קו"ח