אמרי שפר קלצ'קין סג

ואין לנו רשות לתאר הי"ת רק בהתארים הנראים לנו בפעולותיו, וזה שאמר דניאל עובדי כוכבים משתעבדים בבניו איה גבורותיו, ולא נראה בעינינו את מפעלות גבורותיו ונוראותיו, ואם יתארהו בשם גבור ונורא, לא יהיה זה תואר הפעולה, כאשר אנחנו לא נחזה מפעלות גבורותיו, ולזאת לא אמר גבור, כאשר חלילה לתאר הי"ת בתואר עצמי, כאשר הוא נשגב ונעלה מכל רעיון ותואר, ואנשי כנה"ג החזירו עטרה ליושנה שאמרו שמה שמאריך אפו לרשעים הוא מפעולת גבורותיו, וכיון שנראה בפעולת היצירה עזוז גבורותיו, גם מה שמאריך אף, הוא מגבורת מפעליו, ותארי הי"ת הם בלא גבול וקצבה כאשר הוא בלתי בעל תכלית ואין קצבה ותכלית לחכמתו וגבורותיו, ולזה האומר אתה חסת על קן צפור משתקין אותו, שהוא גרעון בשבח הי"ת, וכאלו מדת חמלתו הוא בגבול וקצבה שחס על קן צפור ולא על הבהמה הנשחטת, ולזאת אין לתלות זה ברחמי ה', רק בגזרותיו שצוה לנו לחמול ולרחם ושלא נתאכזר, ולנו נתן התורה והמצוה במדה וקצב וגבול, ואף שהתיר לנו השחיטה, בכ"ז נאסר לנו להתאכזר לשחוט או"ב ביום אחד וכן ליקח אם על הבנים, ונצטוינו לדבוק במדותיו של הקב"ה מה הוא רחום כו', ובכ"ז נצטוינו ע"ז בגבול וקצבה לפי כח האדם שהוא בעל גבול ותכלית

והתוס' במגילה (דף כה) הקשו על מה שיסד הקליר בקדושתא שאומרים ביום ב' של פסח, צדקו או"ב לא תשחטו ביום אחד דמשמע שר"ל שהקב"ה חס על אותו ואת בנו ואינו אלא גזירה, ובברכי יוסף יו"ד (סי' טו) והובא בשו"ת ע"ד הפיוטים מהגאון ר"א פלעקלם, פירש כוונת הקליר עפמ"ש התוס' בחולין (דף עח) דאצטריך קרא דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין, משום דסד"א שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו, דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאו"ב קמ"ל קרא ע"ש, וזה כוונת הקליר שיסד צאן לפסח משכו ושחטו, צדקו או"ב ביום אחד בל תשחטו, כלומר דהגם אשר אנכי מצוה לשחוט קרבן פסח, צדקו ושמרו או"ב לא תשחטו, ולא תסברו דמ"ע דפסח היכא דאי אפשר דחי ללאו דאו"ב עכ"ד, ולענ"ד בודאי לא נעלם מהתוס' זה, אלא דאכתי מפורש בדברי הקליר דהוי זה מצד מדת רחמים וחמלה, דאטו הקליר בא להשמיענו פרטי דיני קרבן פסח, דהא לא הזכיר שם שום דין מהקרבת ק"פ ולמה הזכיר הדין הזה שאינו מצוי, אלא שכוונתו מבוארת באמרו שם, מה אילו פלאי נסיך, מתנוסם נס את מנוסיך, נאור רחמיך על כל מעשיך, נפלאים יתר את עמוסיך, סוך מסך רעל ללודים מסכת, שיח נואקיך עת שם הסכית כו' צאן לפסח משכו ושחטו כו' מחשבותיך לרחמנו מפעלותיך לרוממנו, ונמשך להקדום שרחמי ה' הוא על כל מעשיו, ואשר מסכת מסך רעל ללודים ונענשו המצריים, הוא ג"כ מצד מדת הרחמים כאשר שיח נואקים הסכית, ונענשו ביד פשעם על רדפם באף וחמה את ישראל, כמ"ש והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, ועמ"ש התוס' בר"ה (דף טז) ובהקדמת ספרי אבן הראשה ע"ש, וע' סנהדרין (דף לט) שאמר מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרין שירה, וקאמר שם שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וכדאמר בברכות (דף ז) שאין לקלל גם הרשעים דכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב וכתיב ורחמיו על כל מעשיו, ובזה יש לבאר מה שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם, וביארו רז"ל בסוטה (דף יא) שאמרו יועצי פרעה בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם והם אין יודעין כו' הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו וכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו, והיינו דאר"א מאי דכתיב כי בדבר אשר זדו עליהם, בקדירה שבשלו בה נתבשלו ולכאורה מוקשה איזה שבח ויתרון יש בזה שנתבשלו בקדירה שבשלו בה, ובסנהדרין (דף צד) אמר גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה', ומרע"ה חשב שאין ראוי לומר ברוך לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וע' ברכות (דף מ) רי"א כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו, וע' ירושלמי רפ"ג דעירובין גבי בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח ע"ש, וי"ל שיתרו אמר עתה ידעתי כי גדול ה' וגו', שהכל פעל במדת הרחמים, וגם להמצריים לא עשה רע בפועל, רק שקריעת הים בדרך נס לא נעשה רק לישראל ולא להמצרים שלא היו ראויין לנס, ושב הים לאיתנו כדרך הטבע, ונטבעו כשרדפו אחריהם בתוך הים ובקדירה שבשלו בה נתבשלו, ופשעו בעצמן מה שרדפו תוך הים, ולא היה בזה מדת עונש בפועל, רק ע"י שלילת הנס, ופעל הי"ת דרך נס לטובה ולא לרעה ולזה אמר יתרו ברוך ה' כיון שהיה הנס רק לטובה, וכתיב ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, ששמח על הטובה ולא על פורענות המצרים, וכמ"ש בסנהדרין שם שנעשה חדודים כל בשרו דאמרי אינשי גיורא כו', והצטער ע"ז, ואינו סותר לפשט הכתוב שהוא מלשון חדוה ושמחה, שמבואר בלשון הכתוב ששמח רק על הטוב שעשה ה' לישראל והצטער על פורעניות המצרים, ואמר ברוך ה', לפי שהיה באותו עצה וידע שלא נענשו בפועל והם פשעו בעצמן, ויש לבאר מ"ש וינער ה' את מצרים כו' וביארתי זה במק"א, וז"ש הקליר כי מה שמסכת מסך רעל ללודים הוא ג"כ במדת החמלה והרחמים, וז"ש צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, אשר צוה הי"ת ע"ז ברחמיו, וגם מצות שחיטת הפסח נדחית מפני זה, כי גם אשר פסח ה' על בתי בנ"י והכה בכורי מצרים, היה במדת החמלה, וכאשר התאכזרו להעביד בפרך ולהמית ילדי בנ"י נענשו הרודפים כי שמע ה' את צעקת העשוקים, והנה כן ראינו בעונשי התורה שגם לעוברי רצונו לא צוה להעניש דרך נקמה, ואין החייב מיתה או מלקות נענש רק אם התרו בו עדים למיתה או מלקות (ע' תמורה ד' ז' תד"ה אלא) וקבלי עליו התראה אשר פרץ גדר ביד רמה להפר תורה, כי אז אם לא יענש ביד פשעו, יפירו תורה וחוק בפרהסיא וכמ"ש למען ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, ואינו נענש אם לא קיבל עליו התראה הגם שיש עדים שהזיד, ורק הורג נפש גם שלא בהתראה ובעדות מיוחדת מכניסין אותו לכיפה כדי שלא ימלא העולם רצח, כמ"ש הרמב"ם בטעם הדבר, וכאשר מוכרח שזה הוא כוונת הקליר, הקשו ע"ז התוס' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים כו', אמנם יתיישב דברי הקליר לפמ"ש החינוך שכוונת הש"ס הוא שאין מדת הרחמנות אצלו כמו בבנ"א שהרחמנות מוכרח בטבעם, וכן יתישב לפמ"ש הרמב"ן שהם גזירותיו שצוה לנו לחמול ולרחם ושלא נתאכזר, וז"ש הקליר מחשבותיך לרחמינו מפעלותיך לרוממנו, שנתרומם ברוחנו בזה שנטבע בנו מדת החמלה והרחמים, ובל"ז מיושב דברי הקליר דהא פליגי תרי אמוראי ח"א מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וח"א מפני שעושה מדותיו כו', ואפשר שיסד כמ"ד מפני שמטיל כו', ועמ"ש החינוך בשם הרמב"ם שאל תשיב ממאמר האומר על קן צפור כו' כי הוא סברת מי שיראה שאין טעם למצות, ואנו מחזיקין בסברא השנית שיש בכל המצות טעם

ד) ולדברי הרמב"ם משמע שהדבר תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן בב"מ (דף קטו) אי דרשינן טעמא דקראי ופסק כר"ש וע' לח"מ פ"ג ממלוה, אמנם דעת הרמב"ן והחינוך דגם מ"ד מפני שעושה מדותיו כו', מודה שטעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות, ושאין שום פלוגתא בזה, וגם מאן דלא דריש טעמא דקראי מודה בזה, כדמוכח בהא דקאמר בב"מ (דף צ) היתה אוכלת ומתרזת מהו, משום דמעלי לה הוא והא לא מעלי לה, או דלמא משום דחזיא ומצטערא והא חזיא ומצטערא, א"ל רב ששת תניתוה רשב"י אומר מביא כרשינין ותולה לה שהכרשינין יפות לה מן הכל ש"מ משום דמעלי לה הוא ש"מ, וע"ש בתוס' דרבנן לא פליגי עליה במאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה, ולכאורה קשה מאי מוכיח מרשב"י, דהא ר"ש לטעמיה דדריש טעמא דקראי, וצ"ל כמ"ש הש"מ בשם הרא"ש דאף למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפ' המקבל היינו גבי לא תחבול בגד אלמנה דפשטא דקרא משמע בין ענייה בין עשירה, אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלי לה אי משום דלא תצטער ע"ש, והיינו משום דהתם נהי דפשיטא דרחמנא אזהר לטובת האלמנה, קדריש ר"ש טעמא שאתה משיאה שם רע בשכנותיה, דלא שייכה אלא בעניה, [ולטעמיה דקאמר ביבמות (דף עז) דרכו של איש לקדם, ושאין דרכה לצאת מביתה לזאת אתה משיאה ש"ר כו'] וחכמים ס"ל דטעם התורה לרחם על האלמנה בין עניה בין עשירה, והא דקאמר הש"ס