אמרי שפר קלצ'קין סב

ובימי הש"ס שהיו מומחין בודאי הוה סגי במום כל דהו בצרימת האזן כל דהו וכן בדוקין שבעין, ועמ"ש הב"ח (סי' שט) דגם האידנא יש להתיר בצרימת אזן כשהוא כדי חגירת צפורן הגם שאין הצרימה ניכר יותר, ובספק בכור יש לשחוט אף בזה"ז במום שאינו ניכר כ"כ, דעדיף גם מספק ספיקא, ודוקא בודאי בכור מחמירין להצריך מום מובהק וניכר, וגם יוכל לעשות זה ע"י ארמאי קטן וע' שבת (דף קלט)

וגם לא מוכח כלל מהש"ס דבכורות (שם), די"ל דאי בעי שדי מומא ע"י גרמא כהא דקאמר בביצה (דף כז) דהוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא והוה איהו באידך גיסא, בהדי דבעי למיכל עייל רישיה ופרטיה הוצא לשפותיה א"ל דלמא את גרמת ליה (מדעת נתת השעורים שם) א"ל לא ומנא תימרא דגרמא אסור כו', ושפיר קאמר הש"ס דלא שביק היתרא שיוכל לעשות בהיתר, דגרם בעלמא בצער קטן שרי במקום צורך והפסד, ולא עביד איסורא להטיל מום בקדשים דגרמא ג"כ אסור [ולהספרי אסור לאוכלו על מום זה משום לא תאכל כל תועבה, ועמ"ש הגרע"א (סי' סד) דכיון דגרמא במום דאו', י"ל דגם ע"י ארמאי לא קילא מגרמא ועמ"ש מהרא"ש פ"ז דב"מ, ובמק"א הארכתי בזה], וגם שאני התם דהוי לצורך שלא יפסיד מה שיצטרך להקריב, דהא כל הטלאים שלו קודם שמעשרם, משא"כ בספק בכור שמטיל מום כדי שיהא מותר לשחטו ולאכלו, דהיינו כדי להרויח, ומצינו איסורין שהתירו בשביל הפסד ממונו ולא בשביל מניעת הריוח, כמו לענין דבר האבד באבל ומועד, וקודם הטלת המום אינו ממון בעלים עדיין, ובלא"ה לא מוכח מהא דקאמר דאי בעי שדי מומא, דקאמר שאין לחשוד אותו שעשה שני איסורין הטלת מום במעשר ואיסור צער בע"ח, שאם היה עושה כן, היה יכול לשדות מומא בכולי עדרא דליכא רק משום צעב"ח לחוד, וע' מנחות (דף סג) מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה, ואל ירבה במלאכות הרבה, וגם לפמ"ש הר"ן פ' בתרא דיומא דלענין חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שחיטה בשבת, שאם יאכל נבלה הוא עובר על כל זית וזית כדאמרי' גבי נזיר שהיה שותה יין כו' חייב על כאו"א, כבר ביארתי במק"א ליישב קושיית המל"מ מהא דאמר ביומא (דף פג) דמ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה, הגם דכשיאכל טבל בלא הפרשה יאכל כמה זיתים באיסור עמש"ש, והתם דוקא כתב הר"ן משום שיש חיוב מלקות על כל זית, [והארכתי בזה בד' הרשב"א במי שנשבע שלא לשחוק ואומר שמתירא שמא יתקפנו יצרו כו' ובדברי השעה"מ פ"ו משבועות עמש"ש], ועכ"פ לא מוכח דשרי להטיל מום בידים בספק בכור, וגם אין ההיתר ברור לומר לא"י שיטיל בו מום, אם הוא בענין שמצער הבע"ח, בפרט אם עושה בשכר דידו כיד בעה"ב ע' נה"מ סי' קפח)

ועמ"ש לעיל (סי' לג) בביאור דברי התוס' בחולין (דף צא) דמה שאמר יוסף טבוח טבח והכן, פרע להן בית השחיטה, היינו נחירה שנצטוו על הנחירה, ותמהו המפרשים דהיכן נצטוו ב"נ על זה. וביארתי די"ל לפמ"ש הרא"ה בספר החינוך (מצוה תנב) בטעם איסור אכילת אבר מן החי, שהוא כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות לחתוך אבר או בשר מבע"ח בעודנו חי ויאכלנו ע"ש, דהשתא י"ל שבכלל מה שהוזהר בן נח שלא לאכול אמה"ח שלא להתאכזר על בע"ח, נכלל בזה ג"כ שלא להמית הבע"ח באכזריות, וזה שאמר פרע להן בית השחיטה להראות להן שלא המיתו הבהמה באכזריות, וטבחו או נחרו אותה בסימנין במקום הצואר, והי נו מ"ש התוס' שנצטוו על הנחירה ולאו דוקא בנחירה ממש, רק שלא להמיתה באכזריות במקלות ודקירה בבטן וכדומה, וא"כ אפשר שגם ב"נ מוזהר שלא לצער ב"ח, וממילא אסור לבקש ממנו שיעשה זה, לפי שנותן לו מכשול, וע' ע"א (דף נה), רק שיכול לומר לו שיעשה דבר הגורם שיהא בו מום, שיעשה גרם בעלמא ולא יגרום רק צער מועט, דזה שרי במקום צורך ובפרט ע"י א"י קטן, ועכ"פ בצער גדול גם הבנין ציון מודה שאסור, ואין שום היתר בשביל ריוח ממון

ג) וכן מבואר בספר החינוך להרא"ה שכתב במצוה (רצד) בטעם איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד, שהוא לקבוע בנפשנו מדת החמלה ולהרחיק ממנו מדת האכזריות, ואע"פ שהותר לנו מיני בעלי חיים למחיתנו, נצטוינו לבל לשחוט או"ב ביחד, ובמצוה (תקנ) כתב כי מטעמי מצוה איסור חרישה בשור וחמור יחדו, הוא ענין צער בע"ח שאסור מן התורה, וידוע שים למיני בהמה ועופות דאגה גדולה לשכון עם שאינן מינן וכ"ש לעשות עמהן מלאכה כו' [ובבעל הטורים ובעלי התוספות כתב הטעם לפי שהחמור מצטער כשהשור מעלה גרה ויהיה סבור שהוא אוכל], ובמצוה (קפו) כתב בטעם איסור שחוטי חוץ, שלא הותר לבנ"א בשר בע"ח רק לכפרה או למזון ורפואה, אבל להמיתם מבלי שום תועלת, יש בדבר השחתה ונקרא שופך דם, ובמצוה ותנא) כתב בטעם שחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם לכל צרכיו ולא לצערם חנם, וכן כתב במצוה (קמח) שבאכילת הדם מלבד רוע מזגו יש ענין אכזריות שיבלע האדם מבע"ח כמותו בגוף אותו דבר שהחיות ממש תלוי עליו, ובמצוה (קפז) כתב דלפי שהנפש תלויה בדם ראוי לנו לכסות דם חיה ועוף טרם נאכל הבשר, כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכול הבשר והדם נשפך לפנינו, ובבהמות לא נצטוינו כן כו' יע"ש, הרי מבואר שלא הותר איסור צעב"ח במקום ריוח ממון, וכמו שלא הותר איסור חרישה בשור וחמור, בשביל תועלת וריוח ממון

ואין להקשות לדברי החינוך מהא דקאמר בברכות (דף לג) ובמגילה (דף כה) שהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ואיכא מ"ד בגמרא דהיינו מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רתמים ואינן אלא גזירות, שכבר כתב החינוך במצוה (תקמה) לבאר דברי הגמרא, שאין הענין לומר שאין הקב"ה מרחם חלילה שהרי הוא נקרא רחום, ואמרו ז"ל בשבת (דף קלג) מה הקב"ה רחום אף אתה היה מרחם, אבל כוונתם לומר שאין מדת הרחמנות בו חלילה כמו בבנ"א, שהרחמנות בהם מוכרח בטבעם ששם בהם הבורא, אבל הרחמנות אצלו מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם מפני שהיא מדה טובה כו', והביא מ"ש הרמב"ן לפרש דהא דקאמר שאינן אלא גזירות, הוא לומר שלא חס הי"ת על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו כו' שא"כ היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כי ידוע בטבחים שוחטי השוורים שהם אנשי דמים אכזריים מאד ומפני זה אמרו סוף קדושין דטוב שבטבחים שותפו של עמלק, והמצות האלה בבהמה ובעוף אינם רחמים עליהם אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות יע"ש

ודברי החינוך צריכין ביאור, שכיון שיש הכרח שלא חס הי"ת על קן צפור, שאם כן היה אוסר השחיטה, כמו כן יקשה כיון שטעם המניעה הוא ללמד אותנו מדת הרחמנות שלא נתאכזר, למה הותר השחיטה שמסובב מדת אכזריות בהטבח, וההכרח לומר שאף שהותרו למחיית האדם, נאסר שחיטת או"ב ביום אחד שהוא אכזריות יותר, וכן נאסר לקיחת אם על הבנים, וכיון שיש סברא וטעם לחלק, אין הכרח שלא חס הי"ת על קן צפור, ממה שלא נאסר השחיטה, ויתכן לבאר דברי החינוך ע"פ המבואר ביומא (דף סט) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר עובדי כוכבים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר עובדי כוכבים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור, אתו אינהו ואמרי אדרבה זו היא גבורתו שנותן ארך אפים לרשעים כו', ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה א"ר אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כזבו בו, ולכאורה הוא דבר זר ומפליא לחשוב שירמיה ודניאל טעו לחשוב ח"ו, שהי"ת אינו לא גבור ולא נורא, ויתכן לבאר זה לפי מה שביארו רבותינו הראשונים ז"ל, כי כל עניני התארים בהי"ת אינן תארים עצמיים, כאשר הוא נשגב ונעלה מכל רעיון ומושג, ואיך נתארו בתארים המושגים לנו, ורק נתארו מצד פעולותיו, ונתארו בתאר חכם, היינו שפעל ויצר בחכמה, כמ"ש מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, שבפעולת היצירה נראה חכמה עצומה, והשמים מספרים כבוד אל, ובמדרש שהלוכם היא קלוסם, שבהלוך ותנועת הכוכבים נראה חכמת היצירה,.