אמרי שפר קלצ'קין סא

שהאיש מדיר את בנו בנזיר דהוי כדי לחנכו במצות, דהא כיון דמדאורייתא לא מחייב בנזירות קא אכיל כהן נבלה, ולא משני הש"ס דר"ל לטעמיה דח"ש מותר מן התורה, ואפשר שלא יאכלהו כהן אחד ושיאכלם כל כהן וכהן פחות מכזית, אע"כ דתמיד אוכל שיעור כזית כשיעור אכילת קדשים [ומש"ה לא אפשר נמי שיאכלנו בתערובת דבר מר דהוי שלכד"א] ואין מקום לדחות עפמ"ש הכו"פ (סי' קט ס"ק ד) דלכאורה מאי פריך דאכיל מליקה ונבלה דמאי קושיא דהא י"ל דכשמולק הכהן זה העוף היה מערב אותו עם שאר עופות וחד בתרי בטיל וחזר איסור להיות היתר ואין כאן איסור כלל, והכריח מזה הכו"פ דנהי דהן אמרו והן אמרו כדי לחנכו במצות, מ"מ לא אמרי' להתיר כדי לחנכו במצות לעבור על תרי איסורי דרבנן מה שאסור באכילה מדרבנן והא דאין מבטלין איסור לכתחילה יע"ש דממילא ה"נ י"ל קצת דלא ניחא ליה להש"ס לומר שיתקנו לעבור גם על איסור חצי שיעור דנבלה, שהוא עכ"פ אסור מדרבנן בכל עניני איסור אכילה, ושאני לפום דס"ל דאשל"ע מה"ת, דהכא לא תקנו להצריך שחיטה כיון דהוי מצותה מדרבנן במליקה, דז"א, שהוא נסתר מדברי התוס' בנזיר שם, [וגם אין דברי הכו"פ מוכרחין, לפ"מ שחקרו האחרונים אי מהני ענין הביטול שיקבל חשיבות דבר המבטל, וא"כ לא יוכלו לידע באיזה מקיים מצות אכילת קדשים מה"ת], ועכ"פ מיושב מ"ש התוס' בחולין (דף כ) כנתבאר, וכן כתבו במנחות דאע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך מ"מ אתא יחזקאל לאורויי לך דלא נטעי למילף מיניה, ולמ"ד דאשל"ע מה"ת פרשתי בחולין, והיינו דלמ"ד אשל"ע מה"ת תו ליכא למיפרך שכן מצותו בכך ועכ"פ מבואר דבאמת לכ"ע לא היה מקום לטעות ולחשוב שהותר לכהנים איסור נבלה [או דסד"א דשאני מליקה בצפורן בסימנין] וא"כ פשיטא דהוה ידעינן דכהן הוי בר זביחה, ובלא"ה לק"מ כמ"ש למעלה: יתברך בכל טוב מאדון הברכות כנפש ידידו הדוש"ת חפץ טובו והצלחתו אליהו באאמ"ו הרב הה"ג ר' נפתלי הירץ נ"י שליט"א קלאצקי. סימן לד

בענין איסור צער בעלי חיים, אם יש מקום היתר לצער בע"ח בשביל תועלת וריוח ממון, יש לבאר דברי הרמ"א באה"ע (סימן ה ס"ק יד שכתב בשם האו"ה הארוך (סימן נט) שכל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור עב"ח, ונראה שכוונתו להתיר דוקא במקום הכרח, וכמו שהצורך לרפואה הוא ענין הכרחי כן השאר דברים הם בדומה לזה, כשיש ענין הכרח, ואין כוונת הרמ"א להתיר בשביל תועלת וריוח ממון, ולפי שיש נתעין לחשוב שהותר זה האיסור לגמרי, כשהוא לתועלת וצורך האדם, ראיתי לבאר בראיות מהש"ס והפוסקים שאינו כן

א) הנה בב"ב (דף כ) קאמר הש"ס והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ערקא ואזלא [ומאי טעמא דברייתא שממעטין בחלון], בקשורה, שחיט לה, בטמאה, מזבין לה לנכרי, בכחושה, פסיק שדי לה לכלבים, כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד, ולא הותר האיסור מפני הצורך להאכיל לכלבים שמזונותן עליו כדקאמר בשבת (דף קנה) שנותנין מזונות לפני כלב בשבת משום שמזונותן עליך, וע' ביצה (דף כא) מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך, ועמ"א (סי' שכד ס"ק ז) שנותנין מזונות בשבת אפי' לפני כלב שאינו מגדלו בביתו משום שמצוה ליתן לו מזונות, וכמבואר באו"ח (סי' שח סעיף כט), [וע' תשב"ץ (ח"ג סי' רצג) שהביא מהירושלמי ר"פ כל שעה שדברים האסורין בהנאה אין מאכילין אותן אפי' לכלב של הפקר, וע' בנין ציון (ת' קג), וכן הביאו להוכיח מדקאמר בביצה (דף כא) דידהו נמי חזי לתרנגולין דידהו, איסורי הנאה נינהו וחשיב זה הנאה משום שמצוה ליתן להם מזונות, הגם דליכא הנאה ש"פ בנתינה לכלב של הפקר כדקאמר בקדושין (דף ח) תנהו לכלב אינה מקודשת], הרי מבואר דלא פסיק שדי האבר המדולדל לכלבים משום צעב"ח, הגם שיש בזה ריוח שלא יפסד ממון, במה שיצטרך להאכיל לכלביו מזון אחר, ואין לדחות ולומר דשאני הכא שכל מה שמזונות הכלב עליו הוי משום ענין חמלה ואיסור צעב"ח ומש"ה קאמר ריה"ג בביצה (שם) דלכם ולא לכלבים, דלטעמיה דאמר בב"מ (דף לב) דצעב"ח לאו דאורייתא, ומש"ה גם לפום דקיי"ל דצעב"ח דאורייתא, אין לצער בע"ח בשביל תועלת בע"ח אחר. דז"א דהא אכתי בזה שלא יתן להם הבשר המדולדל, יפסיד במה שיהא מוכרח להאכילם מזון אחר, גם דאי נימא דמה שמזונותיו עליו הוי משום צעב"ח, ממילא חזינן שמחוייב להפסיד הפסד מועט בשביל זה:, ומכ"ש שלא לעבור על צעב"ח בקום ועשה בשביל ריוח ממון, ואי נימא דשאני התם דאיכא טעמא שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וכדפרש"י בפסחים (דף כב) ד"ה אותו אתה משליך, ממילא הדר מוכח מהא דב"ב (שם), דהגם שיצטרך להפסיד ממון כדי להאכילם, עכ"ז לא נדחה בשביל זה האיסור צעב"ח, והגם שכבר האבר מדולדל ואין בפסיקת האבר צער מרובה, אפ"ה אסור

ויותר מזה מצינו בשיטה מקובצת שם בשם רבינו יוסף הלוי אבן מיגש שכתב וז"ל וליכא למימר דשחיט לה ופסיק לה לההוא אבר ושדי לכלבים כו', דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צער בע"ח דהא הריגה היא ולא שחיטה, ואם תשאל אמאי קתני האבר והבשר כו' ולא קתני הבהמה שיש בה בחלון, יש להשיב משום דסתם חלון גבוה מן הקרקע כו' ע"ש, ואין להקשות לשיטת הר"י מיגש, מהא דקאמר בביצה (דף כא) שיכול לשחוט טריפה ביו"ט משום דחזי לאכילת כלבים, דלק"מ דהתם יוכל להאכיל העגל גם לכותים, ונהי דלא הותר לעשות מלאכה ביום טוב לצרכם, אכתי תו ליכא משום צער בעלי חיים שהתירה תורה השחיטה כל שראוי למאכל אדם [וגם קודם מתן תורה ניתן רשות לב"נ], גם דהתם בביצה (שם) הא קאי למ"ד דמרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך שמותר ביו"ט לשחוט בשבילם, וממילא גם משום צעב"ח ליכא כשראוי לכלבים, והר"י מיגש מוקי סוגיא דב"ב כמ"ד דלכם ולא לכלבים, [וע' בתוס' דקיי"ל כן], ומש"ה כדלא חזי לאכילת אדם, הוי שחיטתה נמי צעב"ח, וכן אין להקשות מדקאמר בחולין (דף כח וד' פה) שהותר נחירת חיה כדבעי לדמיה ללכא, וע' ט"ז יו"ד (סי' קיז ס"ק ד), דהתם מאכיל הבשר לנכרי, וצריך הבשר לאכילת אדם, והותר נחירה הגם דשחיטה הוי מיתה קלה יותר, ואסור דוקא לצערה בחייה, וכן להמיתה באכזריות, וכדלא חזי הבשר למאכל אדם, לא הותר אף לשוחטה להאכיל בשרה לכלבים, וגם להתוס' בב"ב דלא סברי בזה כשיטת הר"י אבן מיגש, אכתי מוכח מהסוגיא שאסור לצער בהמה בחייה בשביל ריוח ממון

ב) וראיתי בשו"ת בנין ציון (סי' קח) בשם הגאון דווירצבורג שכתב שאין להתיר לגרום עשיית מום בספק בכור, לפי שיש בזה איסור צעב"ח דקיי"ל דהוה דאורייתא, ומ"ש הרמ"א באה"ע (שם) בשם או"ה הארוך להתיר במקום צורך, באו"ה שם לא התיר רק לצורך רפואה אפי' לחולה שאין בו סכנה, אבל משום ריוח ממון לא מצאנו שהתיר, וגם הגאון המחבר שצדד להקל בזה די"ל דבעשיית מום שאין בו צער גדול ויש בזה תועלת מוחלט שעי"ז יותר הבהמה לאכילה אין בזה משום צעב"ח, ג"כ מודה דאין שום היתר בצער גדול, וכן הח"ס יו"ד (ת' שיד) שכתב להתיר לגרום ע"י נכרי להטיל בו מום, כתב דדוקא באופן שלא יהא צעב"ח בכך, הרי שלא התיר צעב"ח בשביל ריוח ממון, והבנין ציון שם כתב להוכיח מדקאמר בבכורות (דף לו) דהכל נאמנין על מומי מעשר משום דאי בעי שדי מומא בכולי עדרא, כדי שיצא המעשר בעל מום, דמותר כשאין בו צער גדול ויש בזה תועלת מוחלט, דאין לומר דה"ק הש"ס דנאמן שלא עשה איסור להטיל מום בעצמו, שאם היה רוצה לעשות איסור היה יכול לשדות מומא בכולי עדרא, דז"א דמה מיגו הוא זה, דדלמא בבהמה אחת עביד איסורא אבל לא בבהמות הרבה, בפרט דמתני' מיירי בספק מעשר, דעשיית מום הוי ספק איסור וצער בע"ח הוא ודאי, וגם הלשון אי בעי משמע דברצונו לבד הדבר תלוי, ודוחק לאוקי סתם משנה כריה"ג דס"ל צעב"ח דרבנן דלא כהלכתא עכ"ד, ולפלא שלא הביא מ"ש הנמ"י והובא בד"מ חו"מ (סי' רעב) דדוקא צער גדול הוי מה"ת, וא"כ הכא דאפשר בצער קטן (כמ"ש הב"צ) הוי האיסור לכ"ע מדרבנן, ומש"ה אצטריך קרא לאסור הטלת מום בקדשים שאסור גם צער קטן, ואף ע"י גרמא,