אמרי שפר קלצ'קין ו

לחשוש שפרע קודם שבא השעבוד, משא"כ אי ל"א עבחז"ל דממילא בודאי נפל מהמלוה ס"ל שאין להפקיע החיוב בחשש פרעון, אך ז"א, דא"כ יקשה מאי פריך ולשמואל דאמר ל"ח לפרעון וקנוניא מא"ל, דהא שאני שטר הקנאה שכבר זכה מלוה משעת קנין כמ"ש הש"כ סי' נ"ו ס"ק כ"ז, ולפמ"ש הפנ"י דהיינו משום דקנין עומד ליתן ביד המלוה אמרינן דמסתמא הי' כן, וכן לתירוצו השני דמיירי היכא שבודאי כבר היה ביד המלוה, עכ"פ כבר הי' החיוב בודאי, משא"כ הכא כדס"ל עבחז"ל ולא יהא השעבוד בודאי בשטרי דלאו אקנייתא אלא אחר שיחזירו למלוה בציווי הלוה וכבר נולד הספק וחשש פרעון קודם שיבא החיוב והשעבוד, שפיר י"ל דחיישי' לפרעון וקנוניא, ול"ל דפריך לשמואל דס"ל ע"מ כרתי ודממילא גם אי ס"ל עבחז"ל היינו דוקא לר"מ, ודפריך דא"כ מ"ט דרבנן דלא יחזיר אי לא ס"ל כרב אסי והיינו דס"ל דל"ח לאיקרי וכתב, דז"א, דא"א לפרש כן פרכת הש"ס דא"כ יהא מוכח ממימרא דשמואל דדוקא שטר הקנאה יחזיר דחייש לאיקרי וכתב, גם דהא אביי נמי ס"ל דע"מ כרתי וכמ"ש התוס' בכתובות ובגיטין (ד' יז) מההיא דסנהדרין (ד' כח), וא"כ מוכח דס"ל להש"ס שאין חילוק, וא"כ גם לאביי אף אי ל"א עבחז"ל יש לחוש לפרעון, ובלא"ה לא יתכן לפרש כן, דבלשון הש"ס מבואר דקאמר דעבחז"ל גם קודם דמסיק דס"ל הטעם דחיישי' לפרעון

(ח) ויתכן ליישב לשון הש"ס דאביי אמר עבחז"ל ואפי' שטרי דלאו הקנאה משום דקשיא ליה כו' דמשמע דמכח הקושיא א הוא מכריח דעבחז"ל, וי"ל עפמ"ש הפנ"י בכוונת פרש"י שכתב בלשונו דהשתא דתנן כותבין ללוה בלא מלוה חיישי' דלמא כתב ללות ולא לוה, דהיינו דמפרש דמעיקרא ס"ד דלאביי א"ש הא דקתני מתני' לא יחזיר דל"א עבחז"ל אלא כשהלוה לו בסוף וחיישי' שמא כתב ללות ולא לוה וכיון שכבר נפל ואיתרע תו ל"מ מה שמצוה הלוה להחזיר, ודוקא בתר דמייתי הש"ס ממצא גיטי נשים ושוברין דמוכח התם במשנה דכשאמר תנו נותנין ודעבחז"ל אע"ג דלא מטא לידי' אלא אחר הנפילה ומשום דמטא לידיה בציווי המזכה, ממילא צ"ל דטעמא דמתני' דחיישי' לפרעון ע"ש, והשתא י"ל דהס"ד קאמר דאביי מוכיח דעבחז"ל משום דקשה ליה תירוץ רב אסי, לזה הוא מוכיח דעבחז"ל וכותבין ללוה בלא מלוה וחיישי' שמא כתב ללות ולא לוה ולא מטא לידיה קודם נפילה, וכ"ז הוי להס"ד, אבל להמסקנא דחייש לפרעון, תו אין הכרח לומר דעבחז"ל אלא דס"ל כן מסברא דנפשיה, אמנם כ"ז הוא אם נפרש דגם פרש"י מפרש כמ"ש התוס' לקמן ד' י"ח ד"ה הא אמר תנו נותנין, דדייק מדלא קתני כתובין היו ולא נתנן ומדקתני ונמלך עליהן שלא ליתנן משמע שחושש שמא אינו רוצה עתה לגרשה אבל אם אמר תנו לה נותנין ואין לחוש שמא מאחר נפל, אמנם לולי דברי התוס' בלא"ה יש ליישב מה שהקשו דדלמא אפי' אמר תנו אין נותנין והא דקתני ונמלך ה"ק ונמלך שלא ליתנן ומחמת כן לא חשש לשמור ונאבד ועכשיו רוצה לחזור ולגרשה דסבור שזהו הגט שאבד ממנו ואמר תנו ואפ"ה אין נותנין דשמא אין זה גיטו אלא נפל מאחר ששמו כשמו כו', די"ל דמכריח הש"ס דטעמא דנמלך שלא ליתנן הא אמר תנו נותנין משום דתנא מתני' לגיטי נשים בהדי דייתיקי מתנה ושוברין, ושוברין פשיטא ליה דכשמודה ואומר תנו נותנין לפום מה דקיי"ל דעבחז"ל, אמנם לפ"ז יקשה מאי פריך הכא מדתנן מצא ג"נ ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברין ה"ז לא יחזיר שמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם וכי נמלך עליהם מאי הוי והא אמרת עבחז"ל, דהא השתא להס"ד כיון שנפל ואיתרע ל"מ ציווי הלוה להחזיר וחיישי' לקנוניא ודכיון דלא מטא לידיה קודם הנפילה לא אמרי' עבחז"ל, וממילא י"ל דה"פ שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, וכיון דלא מטא לידיה מקודם תו לא מהני גם כשאומר תנו, וגם בשובר יש חשש קנוניא ושלא פרע לו כלל, ומצי איירי גיטי נשים במקום ששיירות מצויות והוחזקו שני יב"ש, וכן שחרור ודייתיקי י"ל כן, וא"כ יקשה מנ"ל להש"ס לסתור דעת הס"ד מהמשנה דמצא ג"נ כו', וההכרח לומר במ"ש התוס' לקמן דהש"ס דייק מגוף הלשון, דמוכח הא אמר תנו נותנין, אמנם התוס' הכא בד"ה משום דקשיא, מפרשי דלא קאי על מ"ש אביי עבחז"ל, וי"ל ג"כ דפריך מדחיישינן שנמלך שלא ליתנן, דבשלמא בשט"ח כותבין ללוה בלא מלוה גם להס"ד, לפי שבודאי ילוה לבסוף ולולי זאת לא היה כותב שט"ח שמוציא קול על עצמו שהוא מדוחק במעות וע' ב"ב (ד' מב) דבצנעא קא יזיף כי היכי דלא לתזלו נכסיה וע' ב"ב (ד' עז) ד"ה חוזר, ומש"ה לא חיישינן שכתב השט"ח רק להפסיד הלקוחות ולא ללות, וגם עמ"ש הש"מ דלמה ליה לעשות קנוניא, דהא בידו לשעבד נכסיו כדין קודם הלקוחות, וכ"ז הוא בשט"ח, אבל בשובר יש לחוש שלא יפרע לו כלל ויהא מזה תקלה לענין לקוחות, ומדכותבין שובר למלוה בלא לוה, דכיון דל"ח לאיקרי וכתב עכצ"ל שכותבין למלוה בלא לוה, מוכח דעבחז"ל מיד, ומשני דלעולם עבחז"ל גם בלא הלואה ופרעון, ובעי מט"ל לבסוף ומהני כדמט"ל אחר נפילה ע"פ ציווי הלוה, ומש"ה לא יחזיר כשנמלך שלא ליתנן ואינו אומר תנו, וגם שובר דא"צ מט"ל לדעת הרי"ף הא כבר נתבאר דהוי כקורע השטר ונפקע השעבוד ומש"ה לא יחזיר כדלא אמר תנו לפי שנשאר עליו חוב בע"פ והא דכותבין למלוה בלא לוה היינו משום דליכא חשש גבי לקוחות כיון דמהני מחילה להפקיע השעבוד, ואם אין בדעתו להפרע אינו מחילה בטעות, גם דכיון דמוחל לו מהשתא, , אין לחוש שמא יתבטל המחילה. ועכ"פ גם אי נפרש שיש הכרח לאביי לומר דעבחז"ל, אכתי הא ממילא עכצ"ל דגם לרבנן דר"מ עבחז"ל מדאמרי לא יחזור. ומש"ה הוא שהוצרך הש"ס לומר דמשום דקשיא ליה כו' ולולי הקושיא לא היה אביי מחדש לומר דעבחז"ל גם לרבנן דר"מ דמסתמא ס"ל ע"מ כרתי, ואכתי הא פשיטא די"ל דגם בלא שום הכרח פשוט לשמואל מסברא דעבחז"ל אליבא דר"מ דע"ח כרתי, ודלעולם אליבא דמ"ד ע"מ כרתי לא ס"ל לשמואל דעבחז"ל, ועכצ"ל דהרמב"ן מדייק מלשון הש"ס דקאמר אלא אי סבר כאביי דאמר עבחז"ל כו', ומסיק הכי, דמבואר בלשון דשמואל גופיה ס"ל

דעבחז"ל

(ט) ובר"נ שם פ"ט דגיטין הקשה בשם הרז"ה לשיטת הרי"ף דגם לר"א כשיש ע"ח לא בעי ע"מ, מדקאמר הש"ס דשמואל דאמר בב' שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני דאמר כר"א, ואס"ד דלר"א נמי ע"ח כרתי הול"ל לדידיה נמי יחלוקו כדאמר לר"מ ומשום שנכתבו שתיהן ביום אחד ובב"א נכתבו דהא אין כותבין שעות, ועפמ"ש מיושב, כיון דגם אי ע"ח כרתי שייך למיעבד שודא למי מסר תחלה, אלא דלר"מ דע"ח כרתי עבחז"ל וכבר זכו משעת חתימה שיהא לשניהן כאחד ומש"ה יחלוקו כמ"ש, וכ"ז הוי לר"מ דדוקא ע"ח כרתי וחזינן דחתימת עדים אינו עדות ראיה בלבד אלא דגזה"כ דצריך דוקא חתימת עדים, ומדלא מהני ע"מ, חזינן דעיקר השטר וקניניו הוא חתימת העדים, משא"כ לר"א דע"מ נמי כרתי ומהני ע"מ בלא ע"ח ואין חתימת העדים עיקר קנין השטר אלא שחותמין לראיה לברר אמיתת השטר, וממילא י"ל דל"א עבחז"ל [בפרט במכר ומתנה] וא"כ לא קני בע"ח עד דמטא שטרא לידיה, והדר איכא למיעבד שודא משום דלא ידעי' למי מסר תחלה ואם מסר לראשון וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה, והר"נ גופיה מסיק דלר"א אע"פ שהוא מודה בע"ח אינן כורתין מצד חתימתן, וביותר י"ל לפמ"ש דלר"מ דע"ח לחוד כרתי שייך לומר טפי דעבחז"ל

לי) וצריך לבאר הא דקאמר הש"ס וכי מאחר שאינו גובה אמאי יחזיר אר"נ בר' אושעיא לצור על פי צלוחיתו של מלוה וניהדריה להו ללוה לצור ע"פ צלוחיתו של לוה לוה הוא דאמר להד"מ, ולכאורה הא גם כשיש בהם אחריות נכסים שלא יחזיר לפי שב"ד נפרעין מהן, אכתי כשתובע המלוה שיחזירו לו השטר מחוק וקרוע [או שיכתבו על גביו שלא יגבה בו] לצור ע"פ צלוחיתו, לא אבד זכותו בהנייר בזה שיש בו אחריות נכסים אלא דמתני' איירי מדין השט"ח ולא מדין הנייר, דבזה שוויין יש בו ואין בו אחריות. שבכולם לא יגבה ויחזירו לצור ע"פ צלוחיתו והשתא יקשה למאי נקטא מתני' כשהלוה טוען מזוייף שאינו טענה בעצם אלא לפי שמוכלל בטענתו דחיישי' שמא כתב מכה ולא