אמרי שפר קלצ'קין נט

פרע להם בית השחיטה, וי"ל כו' פרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה עכ"ל, גם בן נח הוי בר נחירה שמצווה ע"ז, וכמ"ש בהגהות הש"ס בשם הרמ"ע מפאנו דהיינו כמ"ש (ד' צב) דשלשים מצות קבלו עליהם ב"נ כו' שאין שוקלין בשר המת במקולין ופרש"י וז"ל ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה, אמנם בירושלמי פ"ב דע"א איתא בשם רב וישקלו את שכרי ל' כסף אלו ל' מצות שעתידין ב"נ לקבל עליהן, וכן הביאו בשם הספרי דדריש מכל רמש אשר הוא חי פרט שמתה מאיליה, ולא התירה להם התורה בשר נבלה אלא כשנתנבלה בשחיטה, ע"ש בדבריהם, אך ז"א דאס"ד דבן נח מוזהר שלא לאכול בשר בהמה שמתה מאיליה, יקשה ליחשבה גבי ז' מצות וכדפריך הש"ס בסנהדרין (דף נח) ע"ש, ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' בע"א (דף ה) גבי מחוסר אבר דקום ועשה לא קא חשיב דב"נ נודרין נדרים ונדבות ואומרין לו שמחויב להביא קרבן שלם, ועמ"ש המל"מ (ה' מלכים פ"י) להקשות דנהי שנודרין ונודבין מ"מ ליכא עלייהו חיובא דבל יחל דברו, והביא מ"ש בירושלמי פ' בתרא דנזיר שמוזהרין לקיים שבועתם, דהא השביע אברהם לאבימלך, ובירושלמי דלמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת שחלל את השבועה כו', ודאיכא מ"ד שאין להם היתר חכם ע"ש, והשתא יש מקום לומר דהנך שלשים מצות קבלו עליהם בעצמן בתורת שבועה ונדר, וקבלו עליהם שלא לאכול בשר בהמה שמתה מעצמה, והא דלא קחשיב לה בהדי שבע מצות, היינו משום שלא נצטוו בזה, רק שהן בעצמן קבלו עליהן זה מרצונם בתורת שבועה ונדר, ואין עוברין באכילת בשר בהמה שמתה, אלא מה שבזה אין מקיימין שבועתן, [ועוברין על שעת השבועה ולא הוי עבירה בקו"ע כ"כ], אך אכתי יקשה דא"כ לא יחול, השבועה רק על הנשבעין, וכדקיי"ל ביו"ד (סי' רכ"ח סעי' לה) דאי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן וע' בספרי אה"ר (סי' ז) ואיך יחול האיסור על בניהם אחריהם, וע' נו"ב יו"ד (ת' סז) , ומצד גזרת הצבור לא שייך בב"נ, וחל רק מצד קללת חכם וצבור וע' מכות (דף יא) ומו"ק (דף יז)

ו) ולכאורה יתכן לפרש כוונת דברי התוס' שכתבו דפרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה, דאין כוונתם לומר שבני נח נצטוו על הנחירה, דהנה בפרש"י ד"ה ופרע להן ביה"ש כתב וז"ל שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל לפי שבני יעקב שומרי מצות היו דאע"פ שלא ניתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם, ולכאו' קשה לפרש"י הא דקאמר בתר הכי טול ג"ה בפניהם כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ, וביאר בספר לב אריה כוונת פרש"י שבני יעקב שמרו מצות, שאברהם קיים כל התורה כולה כמ"ש וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי, וממנו קבלו האבות אחריו (]כדכתיב באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו'] וקבלו ממנו מצות שחיטה, ואיסור גיד הנשה לא קבלו ממנו כיון שלא היה האיסור רק ע"י סיבה שקרה ליעקב כדכתיב ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כי נגע בכף ירך יעקב ובימי אברהם שלא היה עדיין סיבה זו בטל המסובב, ומש"ה גבי גה"נ הוצרך לומר דאתי כמ"ד שג"ה נאסר לב"נ עכ"ד, ועפ"ז י"ל דגם התוס' ס"ל שקבלו השבטים מאאע"ה לשמור, התורה והמצות כמפורש ביומא (דף כח) ונרמז בקרא כי בניו אחריו ישמרו כל המצות שקבל עליו אאע"ה, אלא דקשיא להו להתוס' דלא שייך זה גבי מצות שחיטה, דהא קאמר ר"ע בחולין (דף יז) שלא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה כו', הרי שגם אחר מתן תורה לא נצטוו ע"ז קודם כניסתן לארץ, וס"ל שלא קבלו הם עליהם בתורת חיוב בהיותם במצרים, מה שישראל אחר מ"ת לא הוזהרו בזה קודם ביאתן בארץ , ואאע"ה שהפריש מעשר היה זה בא"י ועמ"ש הרמב"ן פ' תולדות וז"ל ושמר אותה כולה נמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ בלבד כו' ע"ש. [וגם שאני חלה ותרומה ועמ"ש התוס' קדושין ד' ל"ז, ובפרט מעשר כספים], וכיון שלא הוזהרו על שחיטה בקבלתם מאאע"ה, ואפ"ה קאמר פרע להם בית השחיטה דמ"מ קיימו זה בעצמן, הדר יקשה מנלן דהוי כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ, דדלמא לא נאסר ואפ"ה היו מקיימין ותירצו התוס' דפרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה, שנצטוו וקבלו מאברהם שלא לאכול בשר נבלה, שעתיד להיות אסור לישראל תיכף אחר מתן תורה, ולא הקפידו על שחיטה שאינה עתידה ליאסר קודם כניסה לארץ, ומש"ה לא הקפידו על מה שהיה הטובח איש מצרי [שהם לא ידעו שהוא ישראל] דממילא הוכשר גם נחירת מצרי כמ"ש לעיל, ושפיר קאמר דהא דטול גיד הנשה בפניהם אתיא כמ"ד גה"נ נאסר לבני נח, ומשום דאיסור גה"נ לא קבלו מאאע"ה וכמבואר לעיל וא"ש, ועפ"ז מבואר שלא כתבו התוס' רק דבני יעקב נצטוו על הנחירה ולעולם בני נח לא נצטוו ע"ז, [וע' ב"מ ע' תד"ה תשיך)

ויתכן עוד ליישב דברי התוס', לפמ"ש בספר החינוך להרא"ה (מצוה תנב) בענין איסור אכילת אבר מן החי וז"ל משרשי המצוה כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות שהיא מדה מגונה ביותר ובאמת שאין אכזריות בעולם גדול ממי שיחתוך אבר או בשר מבעלי חיים בעודנו חי ויאכלנו עכ"ל, ובמצוה (תנא) כתב בטעם השחיטה מן הצואר כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי ע"ש והשתא י"ל שבכלל מה שהוזהר בן נח שלא לאכול אמה"ח שלא להתאכזר על הבעלי חיים, נכלל בזה ג"כ שלא להמית הבעלי חיים באכזריות, ואף שמותר לנחור בסימנין, הגם שבזה מצטער יותר הבע"ח, ובשחיטה בסכין בדוק, הצער קטן יותר, מ"מ גם הנחירה אינה מעשה אכזריות, ולפי שהיה דרך המצריים שלא להקפיד ע"ז, וע' ע"א (דף לב) שבימים הקדמונים היה דרך עובדי הכוכבים להוציא מחיים הלב של שור דרך קרע בעור, כדקאמר איזהו עור לבוב כו', אמר פרע להן בית השחיטה, להראות להן שלא המיתו הבהמה באכזריות, וטבחו או נחרו אותה בסימנין במקום הצואר, ודהיינו מ"ש התוס' שנצטוו על הנחירה, ולאו דוקא נחירה ממש, רק שלא להמיתה באכזריות יתרה במקלות וקופיץ ודקירה בבטן ולב, וי"ל עוד לפמ"ש במדרש בקרא דואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש להביא את החונק עצמו, דב"נ אסור לחבול בעצמו, ועמ"ש בספרי אה"ר (סי' טו) בההיא דכתובות (דף יא), ואין לו לאכול בשר, בהמה שמתה מאיליה שהוא דבר המזיק לבריאות וע' חולין (דף צד), והוי כחובל בעצמו, כשאינו מנקה הבשר בתרופות וסמים המועילים לארס ההוא (ארס הפטאמאין), והגם דקאמר בע"א (דף לא) דאיידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ולא מזיק להו הארס, לא שייך זה בבני יעקב שלא אכלו שקצים ורמשים, וממילא נצטוו שלא לאכול בשר בהמה שמתה מאיליה המזיק לבריאות, וממילא משכחת היתר נבלה ממש לב"נ כשמנקים הבשר בסמי תרופה המסירים הארס, והנה מה שהקשו המפרשים מהא דמוכיח הש"ס בפסחים (דף כא) דבשר נבלה מותרת בהנאה לישראל אף בשר בהמה שמתה מאיליה, ומוכח דקרא דמכור לנכרי מיירי בנבלה ממש, אי מהא לא איריא, דגם אם היינו אומרין דלא שרי לב"נ רק כשנתנבלה בשחיטה, אכתי גבי ישראל אין חילוק ובין נבילה ממש ובין נתנבלה בשחיטה הוי בכלל לא תאכלו כל נבלה, וכיון שגלתה התורה היתר הנאה בנבלה, ממילא שמעינן שכל נבלה מותרת בהנאה, וכן מ"ש מדלא קאמר באוכל ג"ה של נבלה, דהוי איסור מוסיף, כדקאמר בקדושין (ד' עז) הואיל ושם זנות פוסלה, ג"כ יש לחלק], ונתבאר דלא מוכח לומר דב"נ מצווה על הנחירה, אך כבר כתבתי דלמ"ד אשל"ע מה"ת, שפיר אתי מ"ש הרא"ש דמה"ת אפשר בנחירת ארמאי, ושאין הכרח לומר ולחדש מחלוקת בזה

ו) ומה שהעיר כת"ר, בהא דקאמר במנחות (דף מה) רבינא אמר כהנים אצטריכא ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל, דאיך סד"א לטעות בזה, דהא לפ"ז יקשה למה לי קרא דמקבלה ואילך מצות כהונה מלמד על שחיטה שכשרה בזר, דתיפוק ליה דלא משכחת שישחט כהן שאינו בר זביחה [ולדברי כבודו, עדיפא הו"ל לאתויי מקרא דושחט את פר החטאת אשר לו וע' מנחות (דף יט) ומוכח דהוי מן המותר לישראל ודהוי בר זביחה, וידוע מ"ש המפרשים בדברי המדרש פ' אחרי שהזהירן שיהו מביאין קרבנותיהן לכהן במדבר והכהן שוחט, דלר"ע שהותר נחירה במדבר ורק בקדשים היה שחיטה דוקא היה אז שחיטה עבודה דבכהן,