אמרי שפר קלצ'קין נח

דרכן להכניס בשר לעבודת כוכבים אלא מבהמה שחוטה עכ"ל, וע' (דף נא) גבי שחט לה חגב, דמ"ס אמרינן כעין זביחה ומ"ס כו' כעין פנים, וא"כ כשנותר עוף אינו בכלל ואכלת מזבחו, לא מיבעיא להב"י וב"ח בשיטת הרמב"ם דכשאין עובד כוכבים אין שחיטתו אסורה אלא מדרבנן, אלא גם להש"כ (סי' ב' ס"ק ב) אין נחירה בכלל זביחה

ולכאורה קשה מדפריך בחולין (דף פד) על הא דדריש רב עינא דשוחט לחולה בשבת חייב לכסות, מהא דר' יוסי אומר מה מילה שודאה דוחה שבת אין ספיקה דוחה יו"ט כסוי שאין ודאה דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה יו"ט כו' מאי ודאי דכסוי דלא דחי שבת לאו השוחט לחולה בשבת כו', ויקשה אמאי לא דחי הש"ס דלעולם השוחט לחולה שיש בו סכנה חייב לכסות, לפי שכבר ניתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותה של שחיטה זו, וכדקאמר במנחות (דף עב) שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת וכיון שנדחית אצל שחיטה נדחית נמי אצל הקטרה, והא דקאמר דכיסוי אין דוחה שבת, מיירי כששחט ונחר ארמאי לצורך קטן חולה שאין בו סכנה, וגם סתם צרכי קטן כחולה שאב"ס דמי, וסבר אשל"ע מה"ת ונחירתו זו היא שחיטתו דממילא חייב לכסות כדקאמר לקמן. ולא מיבעיא להר"ן פ' יוה"כ דכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו אסור מדרבנן אפי' בידים, ועמ"ש הרשב"א יבמות (דף קיד), דגם האוסרין מודין שמותר להאכילו ע"י ארמאי, וע' פמ"ג או"ח (סי' שמג ס"ק ג וסי' שכח סעיף יז), ואין כיסויו דוחה שבת, כיון שלא ניתנה שבת לדחות אצל חולה שאין בו סכנה, ונימא דשייך בזה מצות כיסוי, הגם דכתיב ושפך וכסה מי ששפך יכסה וכשלא כסה וראהו אחר חייב לכסות, והיינו כשהשופך בר מצות כסוי, דהא כיון דחש"ו ששחטו ואחרים רואין אותן חייב לכסות, הגם דשוטה לאו בר חיובא ולאו סמיא בידן כמ"ש בגיטין (דף ע), ש"מ שיש מצות כסוי גם כשהשופך אינו בר מצוה, ועיין תב"ש סי' ב' דיש לחוש לחומרא לדעת הרמב"ם דשחיטת נכרי שאינו עובד כוכבים אינו אסור מה"ת ודחייב בכסוי, וא"כ יקשה גם אי נימא דיש הוכחה להש"ס דר' יוסי סבר ישל"ע מה"ת, מדקאמר בזבחים (דף סט) גבי נבלת העוף דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה, דהא אכתי מצי לאוקי דמיירי כששחט נכרי שאינו ע"ג, לצורך חולה שאב"ס, וכה"ג הוא דאין כיסוי דוחה שבת, ולכאורה יש ליישב זה, דכיון דקאמר הש"ס ודלמא דעבר ושחט דומיא דמילה מה מילה ברשות אף כסוי נמי ברשות, ה"נ דדייק דומיא דמילה שמל ישראל, והגם דהכא לר' יוסי קיימינן, ואיהו קאמר בע"א (דף כז) וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה, ופליג שם על ר' יהודה דקאמר דכותי לא ימול מפני שמל לשם הר גריזים ע"ש, אכתי הכא דקאמר מה מילה שודאה דוחה שבת כו', מיירי כשהמל הוא ישראל, ודומיא דהכא מיירי כשהשוחט הוא ישראל, אך באמת אין בתירוץ זה ממש, דהא דמכריח הש"ס דמה מילה ברשות אף כסוי נמי ברשות, היינו דאי נימא דמיירי כשעבר ושחט לבריא באיסור, אזדא הקל וחומר, דמה שאין ודאו דוחה שבת, אינו מצד גריעות מצות כיסוי, דגם אי הוה חשיב כמצות מילה, אינו ראוי שידחה שבת, כיון שמה שעבר ושחט באיסור גרם למצות כסוי, והוי כעין מ"ש התוס' בעירובין (דף ק) דמש"ה לא אתי עשה ודחי לאו דבל תוסיף, משום שבא ע"י פשיעה שנתערבו הנתנין במתן אחת בהנתנין במתן ארבע, וה"נ בא העשה דכסוי, ע"י מה שפשע זה ושחט באיסור, וכיון דלא מוכח ממה שאין כיסוי דוחה שבת, דגרע מצות כסוי, ליכא לק"ו דאינו דין שאין ספיקו דוחה יו"ט, דהכא באה המצוה שלא ע"י פשיעה ואיסור, דהא דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט היינו משום דאם שחטו אין מכסין את דמו, ואי נימא דספיקו דוחה, יו"ט ממילא הוי השחיטה שפיר בהיתר, [וע' בספרי אה"ר (סי' כ) דהומ"ל ששחט בעוד היום קודם בין השמשות דשבת וקודם שהספיק לכסות עבר ביה"ש וצריך לכסות בשבת, דהא קיימינן לר' יוסי דס"ל ביה"ש כהרף עין עמש"ש, וכשלא היה אפשר שישחוט קודם מעט, שיהא שהות לכסות בחול] וא"כ אכתי מצי אוקי ששחט נכרי שאינו ע"ג לחולה שאב"ס שלא באה המצוה ע"י פשיעה ואיסור, ואולי י"ל דכיון דכתיב בקרא ואיש איש מבני ישראל וגו' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר, ליכא למצות כיסוי אלא בשחיטת ישראל (וחש"ו ג"כ בר שפיכה ואסיר בנבלה), ודברי התב"ש צ"ע, וממילא גם אי מצי ס"ל דאשל"ע מה"ת לא מצי מוקי בנחירת ארמאי

ד) ולכאורה י"ל דהספק אי מהני נחירת ארמאי בעוף למ"ד אשל"ע מה"ת, תליא במחלוקת פרש"י והרא"ש בחולין (דף יז) בהא דבעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו, ופרש"י דדרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר, והרא"ש כ' וז"ל ולא נהירא לי כו' לקבוע בעיא בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן כו', ונראה לי דנ"מ בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנתותר בידו ע"ש ועמ"ש הנוב"ת חיו"ד (ת' סד) ובהגהות הגאון ר"ב פרענקיל שם, די"ל שלא נסתפק אלא גבי אברי בשר נחירה שיש סברא לומר דכיון דבשעת מתן תורה נאסר אכילת נבלה והועילה הנחירה שלא תהיה הבהמה כנבלה, כבר הוכשר הבשר בשעתו ע"י הכשר נחירה וכדקאמר הש"ס נחירתן זו היא שחיטתן, וע"כ איכא למימר שגם אחר כניסה לארץ נשאר בהיתר דהוי כמו שנשחטו, משא"כ בכל איסורי מאכלות שהיה להם מקודם מ"ת שבודאי אסורים היו מעת שנאמרה אזהרת התורה ע"ש, והשתא י"ל דהרא"ש שכתב דמהני נחירת ארמאי בעוף למ"ד אשל"ע מה"ת, לטעמיה שכתב דנ"מ בבעיא דר' ירמיה לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך כו', ומוכח דס"ל להרא"ש דהגם דקאמר נחירה שלהן זו היא שחיטתן, וקודם כניסתן לארץ לא הותר להם אלא בנחירה דוקא, מ"מ לא נחשב אז הנחירה מעשה המכשיר כמו שחיטה, אלא שמותרת בנחירה לפי שלא נתנבלה, ובלא נחירה הויא נבלה, ומש"ה אי אמרינן שהיו מותרין לאכול מה שנתותר בידם אברי בשר נחירה, נשמע מינה ג"כ לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין כו', כיון דלא ס"ל דשאני נחירה שנחשב אז מעשה המכשיר, ומש"ה להרא"ש לטעמיה, גם בעוף למ"ד אשל"ע מה"ת, הגם דבעי נחירה בסימנין, לא נחשב הנחירה מעשה המכשיר כמו שחיטה, וממילא שריא מה"ת בנחירת ארמאי, ואין קפידא בדבר מי נחרה כל שנחרה בסימנין ואינה נבלה, משא"כ לפרש"י שכתב דליכא נ"מ לדינא בבעית ר' ירמיה, ומשום דשאני בשר נחירה, דכיון שהיה זה אז להם במקום שחיטה, הוי כמו שנשחטו, דבאותה שעה היה הנחירה במקום שחיטה, ממילא י"ל דה"נ בעוף שצריך נחירה בסימנין, הוי נחירה בעוף מעשה המכשרת במקום שחיטה, וצריך שינחרו בר נחירה, ולא ארמאי שמותר גם בנבלה [וע' שע"ת (סי' תקנא סעי' ט) שהביא מכאן דהואיל ואשתרי כו' וע' יומא (דף יג) וחגיגה (ד' כו) הפותח את חביתו כו' ובביצה (דף לה) ומש"ש]

ומ"מ אין הכרח לחדש ולומר דפרש"י חולק על הרא"ש גם בזה, וע' פמ"ג בפתיחה שנסתפק אי שייך עשה דוזבחת גבי עוף, דלא לענין עשה הקישן רחמנא, ושחיטה בעוף הוא תיקון הלאו ע"ש, והגם דמוכח ממ"ש התוס' (דף לג ד"ה אחד) דשייך גם בעוף, אכתי היינו דוקא למ"ד יש של"ע מה"ת, וע' (דף לא) בהא זכינהו ר' נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב [ולרבנן י"ל דס"ל דגם קודם שנתחדש דין השחיטה הוצרך מעשה הנחירה ע"י אדם שלא תמות מאיליה, וכמ"ש התוס' דף צא) ד"ה כמ"ד, ומש"ה ליכא למילף מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דבחולין לא בעינן כוונה, רק דל"צ כוונת שחיטה, וצריך כוונת חתיכת סימנין כמקודם, וממילא גם נחירה וחתיכת סימנין הוי מעשה המתיר, או דס"ל לרבנן דהוי ענין זביחה בחתיכת סימנין וממילא הוי דוקא ע"י בר זביחה] ולפום דקיי"ל כר' נתן אין בחתיכת סימנין ונחירה שום מעשה זביחה, וכיון דהילפותא הוי מדכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו, לא שייך זה בעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, ולפמ"ש יש מקום לומר כן גם לשיטת הרמב"ם

ה) ולכאורה לפמ"ש התוס' בחולין (דף צא) ד"ה כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח וז"ל וא"ת דלמא לא נאסר ואפ"ה היו מקיימין כמו שחיטה דקאמר ליה (יוסף לאשר על ביתו)