אמרי שפר קלצ'קין נז

אמה"ח, וע' כ"מ (פ"ט ממלכים הלכה י') דב"נ מותר באמ"ה דשרצים, כמ"ש בסנהדרין (דף נז), וגם בדרני דבשרא כתבו האחרוני' דכיון דיליף מקרא דואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה, ואי לא הוה הך ילפותא, הוי שרי גם לישראל ומשום שאינו כאבר ובשר מן החי, וליכא ילפותא לאסור אלא לישראל, וע' חולין (ד' סז) תד"ה לרבות, שלא הקשו דתיפוק דהוי אמה"ח, ולכאורה מצינו בפרש"י תמורה (דף לא) בהא דתניא מלא תרוד רמה הבאה מאדם חי ר"א מטמא, ופרש"י בחד לישנא דאפי' בחייו נמי מטמא ר"א דאבר מן החי מטמא במגע ובמשא ובאהל כאבר מן המת, הרי דחשיב לרמה כאמה"ח, אך כבר מסיק התם דע"כ לא פליג ר"א עלייהו דרבנן אלא ברמה דאקרי אדם מחיים רמה דכתיב ותקות אנוש רמה ובן אדם תולעה, וא"כ גבי בהמה דהוי פרשא בעלמא הבא מרקבון לא חשיב אמה"ח, וכן רבא שם קאמר דפליגי רבנן עליה דר"א, משום דרמה פרשא בעלמא היא

וכן מבואר דרמה לא עדיף מרקב, ממ"ש התוס' שם ד"ה מלא תרוד רמה, דקשה דבמס' נזיר (דף נא) בעי הרקיב כשהוא חי ומת מהו, ומאי קמיבעיא ליה הא ר"א מטמא לפירוש ראשון [דרש"י] ולפירוש שני אפי' לא מת וכ"ש מת, והוכרחו לתרץ דבעי אליבא דרבנן דדלמא לא מטהרי אלא ברמה דהוי פרשא בעלמא ואינו מגוף האדם אלא בריה בפ"ע אבל רקב מודו, אבל לר"א שמטמא רמה כ"ש שמטמא רקב, יע"ש בלשונם, הרי דס"ל דליכא למימר דמש"ה מטמא ר"א רמה שנחשב כאמה"ח, וכתבו להדיא דגרע מרקב, ומה שלא תירצו התוס' דשאני רמה דאדם מחיים אקרי רמה, י"ל דהיינו משום דבנזיר (שם) רבא הוא דקא בעי לה, ורבא קאמר בתמורה שם, תניא דמסייע לך מלא תרוד רמה כו', ולא ס"ל כדחוי אביי דע"כ לא פליג ר"א אלא ברמה דאקרי אדם מחיים רמה, גם דכמו"כ לטעמא דאביי, כיון שיש לו רמה כ"ש שיש לו רקב, דכמו"כ אקרי אדם מחיים עפר, דכתיב כי עפר אתה. והנה התוס' בתמורה שם הקשו, דהכא תני מלא תרווד רמה, ובמשנה פ"ב דאהלות תנן כזית רמה בין חיה בין מתה מטמאה דברי ר"א כו', ואסקו בקושיא דגם כדמיירי כשפירש מאדם חי, אכתי שיעור תרוד מאי בעי הכא ע"ש, ולכאורה י"ל דר"א לטעמיה פ"ו דעדיות ובחולין (דף קכט) דתנן כזית בשר הפורש מאמה"ח ר"א מטמא ור' נחוניא בן הקנה ור"י מטהרין, וקאמר ר"א דמה המת כזית בשר הפורש ממנו טמא אף אמה"ח כזית בשר הפורש ממנו יהיה טמא, ובפרש"י בחולין שם, בד"ה מת האדם כתב וז"ל ובשר הפורש מן החי טהור וכר"י ורנב"ה מתוקמא דמטהרים לקמן בשר הפורש מאדם חי, וכן פרש"י שם (דף קכח) ד"ה איכא בינייהו וז"ל בשר הפורש מן החי לא מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים והעצמות וכ"ש בשר הפורש מן אמה"ח יע"ש, ודברי פרש"י צריכין ביאור, וכיון דלר"א אמה"ח [ובמה"ח[ דמי למת, בעי מלא תרוד רמה ורקב דומיא דמת, ור' יהושע לטעמיה קאמר בעדיות דתאמר בחי שאין לו רקב [ובתמורה שם הקשו התוס' למאי הוצרך לומר דאבל ביצה אימת גדלה לכי מסרחא כו', ולכאו' י"ל דלולי הך טעמא היתה אסורה דמגופה דתרנגולתא קא רביא, , ולולי טעמא דאקרי מחיים רמה היה דומה לביצת אפרוח, דגם רמה בא מסרחון, ולזה הוכרח לחלק דאדם אקרי מחיים רמה, וביצה אימת גדלה כו'], ועכ"פ כיון דרמה לא עדיף מרקב לא חשיבא אמה"ח, ועמ"ש הכו"פ (סי' פא) דגם להס"ד דאסור חלב משום אמה"ח לא מתסרא אלא לישראל דהוי בכלל צירן ורוטבן ע"ש, וה"נ לא נאסר לב"נ אלא אמה"ח ממש, ולא רמה שהוא בריה בפ"ע אלא שבא מן הבשר, וגם אי נימא דדרני דבשרא הוי אמה"ח בחיי התולע, הגם דאין אמ"ה בתולעים, משום דהנך דרני נחשבין כחלק הבהמה, וכיון שיש להם חיות לעצמן, אין שחיטת הבהמה מתירתן, ואחר מיתת הדרני הוי בכלל ואת נבלתם תשקצו, אכתי כיון שגם בחיי התולע אינו אמה"ח בעצם, רק שבא מאיסור אמה"ח, לא מיתסר לב"נ, דב"נ לא מיתסר אלא באמה"ח ממש, ולא בדרני שבאין מאיסור אמה"ח כדפרש"י ב) וראיתי להגאון ח"ס חלק יו"ד (ת' יט) שיצא לדון דנראה לכאורה לאסור ביצים לב"נ, לפמ"ש התוס' בחולין (דף סד) דביצים חדוש הוא דאין לך דבר היוצא מהחי ושרי, וגבי ישראל גלתה תורה היתרא ולא לב"נ, וכתב וז"ל ואין להשיב דביצים משקה הוא ומיחוי וגמיעה בעלמא וממילא שריא, דאכילת אמה"ח אסיר להו רחמנא ולא שתיה, ודוקא בישראל דכתיב ריבוי לאסור צירן ורוטבן אצטריך שריותא בחלב ובביצים ולא בב"נ, דתינח ביצה חיה, אבל צלייה ונתבשלה הוי אוכל, ועוד דחיה נמי נראה דאוכל הוא ולא משקה, והביא מריש ביצה יע"ש [ולפלא שלא הביא הח"ס מהא דחשיב לה ביומא (ד' פ) לאוכל הבא מחמת אוכל, ומוכח שם שאינה מחוסרת בישול, וע' סנהדרין (דף ה) מי ביצים אין מכשירים, ובב"י יו"ד (סי' שכט) גבי עיסה שנלושה במי ביצים, והארכתי בזה במק"א]

ולענ"ד פשיטא דביצים מוחרות לב"נ, שאינן בכלל אבר ובשר מן החי, דהא איסור אמ"ה לב"נ יליף בסנהדרין (ד' נו) מקרא דאכל תאכל, העומד לאכילה ולא אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה, ופשיטא שאין בכלל זה ביצים וחלב שעומדין לאכילה, וכן למאן דיליף מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, לא הוו ביצים בכלל זה, וכמבואר בכריתות (דף כ"א) ע"ש ודוקא גבי ישראל, דסד"א שיאסור גם החלב, משום דליכא מידי דאתי מחי ושרי לישראל, וסד"א דהוי כרוטב דבר איסור, ובעי ילפותא להתיר, ממילא ה"נ ביצה חידוש הוא דשרייה רחמנא אע"ג דאתיא מחי, וכ"ז החידוש הוא גבי ישראל, דסד"א לאסור כל הבא מן החי אף שאינו אבר ובשר ממש, משא"כ לב"נ פשיטא דשרי, וכן מבואר מדברי התוס' בחולין (שם ד"ה שאם) דמדמו ביצים לחלב, אלא שאין שניהם באין מן החי בענין אחד, ולא כתבו דביצים הוי בשר מן החי ממש, ומוכרח מלשונם דלא חמירא מחלב, דגם להס"ד הוי מותר לב"נ כמ"ש הכו"פ, ובפרט דהכא הוי מן העוף דקילא טפי לכ"ע, ונתבאר דלב"נ לא נאסר פליטת אמה"ח, ואזדא מה שהעיר כ"ת בהא דחולין (דף ח) דקאמר אימת בלעה לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה ההיא שעתא היתרא הוה, דנימא דבב"נ שיש איסור אמה"ח אחר שחיטה בעודה מפרכסת, יאסור להם לנחור בסכין שנחרו בו בהמה טמאה לנחור עוד בהסכין עכ"ד, ולפמ"ש גם לשיטת הסוברים דב"נ אסור בבשר מן החי, אכתי פליטת אמה"ח ובמה"ח מותר לב"נ, וע' בספרי אבן הראשה (סי' יב) מ"ש בזה

ומה שהביאו לחקור, דכיון שהיתר הריאה לב"נ הוי מטעם מי איכא מידי, כמ"ש בחולין (דף לג), לא שייך ההיתר, כשיש בה מורנות שאסורין לישראל, ז"א דכבר מבואר בתב"ש (סי' כז) דדוקא כשנתנבלה בשחיטה דלא אהניא שחיטה כלל לישראל ל"מ להתיר לב"נ, והיכא דאהני שחיטה לישראל במקצת, מהני להתיר הריאה לב"נ, והכא שכל הבהמה כשרה, ורק מקום התולעים אסורין לישראל, פשיטא דאהני שחיטה להתיר הריאה לב"נ לגמרי, ובלא"ה שרי לב"נ גם כדנחשב כדמנחי בדקולא ושכבר פירשו מחיים, כיון דהוי כפירשא בעלמא

ג) ומ"ש כ"ת ע"ד מה שחקרו האחרונים, אי מהני מה"ת נחירת ארמאי בעוף, למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, לפמ"ש הרא"ש דשחיטת ארמאי נבלה משום דכתיב וזבחת ואכלת, אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו, והיינו דוקא בבהמה שצריך זביחה, והביאו מ"ש הרא"ש פ' יוה"כ ובתשו' הרא"ש (כלל כו סי' ה) שכתב וז"ל למה שוחטין ואוכלין ביו"ט והוא עשה ול"ת מוטב שיאכלו נבלה שאינה אלא בלאו, ועוד יאמר לארמאי לנחור עופות דליכא אלא איסורא דרבנן למ"ד אשל"ע מה"ת, , אלא ודאי כיון שהתורה התירה אוכל נפש ביו"ט הוי כמו בחול שמותר בו כל מלאכה, וכן בחולה נמי כו' עכ"ל, אלא דלרמב"ם דהטעם דשחיטת ארמאי נבלה הוי מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, ממילא ה"ה נחירת ארמאי בעוף הוי נבלה

לכאורה גם לשיטת הרמב"ם, ליכא למילף מוקרא לך ואכלת מזבחו, אלא במעשה שחיטה וזביחה, ולא בנחירה בסימנין למ"ד אשל"ע מה"ת, וכמ"ש התוס' בע"א (דף לב) ד"ה דלא כר"א, דלא אמרי' סתם מחשבת ארמאי לעבודת כוכבים אלא דרך שחיטה אבל דרך חניקה ונחירה לא והכא גבי בשר הנכנס דייק שפיר שאין