אמרי שפר קלצ'קין נה

ועיין ירוש' ב"מ (פ"ד הלכה ב) כתיב כי מלאה הארץ חמס כו' והיו מתכוונין ונוטלין פחות מש"פ דבר שאינו יוצא בדיינין, וביאר הפ"מ דמש"ה קרי לה חמס ולא גזל, אכתי הכא אפי' חמסן אינו, כמו שנתבאר, רק שפירש שהוא כעין גזל וחמס, וע' ב"ק (דף סב)

ובזה י"ל הא דמסיים רבא בדבריו, אשרו חמוץ ואל תאשרו חומץ, ובפרש"י דלא שייך הכא אלא בסנהדרין (דף לה) שלמדנו מכאן שנזקקין לתובע תחלה, דלפ"ז י"ל שהוצרך להביא הך דרשא, דשמעינן מזה דנזקקין לתובע תחלה ופרש"י כגון תובע חבירו שהלוהו ואינו משלם וזה טוען משכון היה לי בידך ונתקלקל, נזקקין תחלה לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו ואח"כ נזקקין לדין המשכון, הרי שנחשב חמוץ הגם שיש לו כנגד זה טענות ותביעות והוראת היתר שלא לשלם, וה"נ הגם דליכא משום גזל וחמס והוא חוטף לצורך מצוה מ"מ חשיב חמצן, ומשמע לפ"ז כהגירסא דקדושין דרבה מייתי מקרא דאשרו חמוץ ולא כהגירסא ביומא דמייתי זה בשם רבא, דהא בסנהדרין (שם) רבא יליף מינה דאשרי דיין שמחמץ את דינו [ולפ"ז אינו שם גנאי], ודלא כר"ח דדריש אשרו חמוץ ולא חומץ, וקצת י"ל לפום דגרס ביומא דרבא הוא דקא"ל, דרבא לטעמי' דאמר וכרב מי לא תניא והתניא כו' והגרגרין חולקין אלמא ממונו הוא ואית בה דין חלוקה, ושייך בזה ענין תביעה ודררא דממונא, אלא שאינו גזלן וחמסן לפי שחוטף לצורך מצוה, ומש"ה, מייתי מקרא דאשרו חמוץ דהוי ג"כ שיש לו טענה ותביעה שישלם לו, ורבה בר שילא סבר דלאו ממונו הוא ומשלחן גבוה הוא דזכי, וא"כ לא דמי להא דאשרו חמוץ, כיון דהכא אינו שלו וליכא ענין תביעת ממון, לזה מייתי מקרא דמכף מעול וחומץ, שהוא בכלל וגדר עושה עול לחטוף מחבירו, ומש"ה לא מייתי רבא קרא דרבה בר שילא, ונתבאר שהחמצן אינו חמסן אלא שיש איזה דמיון ביניהם, שהשמות שממוצא אחד יש להם ע"פ הרוב איזה יחס ודמיון, ובכ"ז יש הבדל ביניהם, ובודאי שבכתיב' שם העיר בגט הוי שינוי אם יכתוב בשינוי אות גם כשהוא ממוצא אחד: יתברך מאדון הברכות בכל טוב כנפש ידידו הדו"ש אליהו בהרב הה"ג רנ"ה שליט"א קלאצקי. סימן לב

בתשובת הרא"ש (כלל מה סי' כא) כתב וז"ל דע כי אין חשש בכתיבת שם הנהר, ואפילו לא נכתב שם העיר השליח מביאו ואומר נכתב ונתן לי באותו מקום, דלא פסלינן אלא שינה עירו אבל לא נכתב שם עירו ועירה כשר כו' אבל אם הוא ביד השליח ולא נפל ממנו אין לחוש כלל דלא גרע מההוא דיהיב ס"ת לדביתהו להתגרש בו דבעי גמרא לומר שהיא מגורשת בכריתות דכתיב ביה לולי שלא נכתב לשמה עכ"ל, ותמוה שמביא ראיה לסתור, דהא אדרבה קאמר הש"ס בגיטין (דף כ) בההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ס"ת יהיב לה לדביתהו א"ל הא גיטך א"ר יוסף למאי ליחוש לה אי משום מי מילין אין מי מילין ע"ג מי מילין אי משום כריתות דאית בה הא בעינא וכתב לה לשמה וליכא וכ"ת ליחוש דלמא אקדם ויהב ליה זוזי לספרא מעיקרא, בעינן שינה שמו ושמה שם עירו ועירה וליכא, ומבואר דכל הפסול הוי לפי שלא נכתב שמו ושמה כו', ולא משום שלא נכתב לשמה, דחיישי' דאקדים זוזי לספרא, וכדי ליישב זה י"ל דדייק הרא"ש מדלא קאמר הש"ס תיכף אי משום כריתות דאית בה הא בעינן שמו ושמה כו', ולמאי הוצרך לומר דבעינא וכתב לה לשמה, כיון דזה הטעם אינו מספיק, דיש לחוש דלמא יהב זוזי לספרא, ומדייק מלשון הש"ס דכשלא כתב שמו ושמה לא הוי אלא פסול מדרבנן, אלא דקאמר דממילא אין בגט ממש אף מה"ת, משום דתו ליכא למיחש דדלמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא, שאין לחוש לזה, דרוב סופרים בקיאין הן, ולא יעשה זה הסופר לכתוב זה לשם גט, כיון שיודע שהוא פסול בלא הזכרת שמו ושמה, ומש"ה קאמר הש"ס דבעינא וכתב לה לשמה וליכא, דזה עיקר הטעם שאין בגט ממש, וכן מבואר בחידושי הרמב"ן, ושפיר דייק הרא"ש דמוכח מהסוגיא דלא מיפסל מה"ת כשלא כתב שמו ושמה, והגם דקיי"ל שאם שינה שמו ושמה שם עירו ועירה שהולד ממזר, היינו דוקא בשינה דהוי כמויידף (דף סד) דביצים דייק דכשלא נכתב שם העיר כשר לרי, וגבי ישראל גלתה תורה אלא כששינה שם העיר [ודכיון דכשוב דביצים משקה הוא ומיחוי שיהא מוכח מתוכו, ממילא בשם העול דצף אסיר להו רחמנא רבנן לפסול], ומ"ש בעינן שינה שמו ושמה שם עירו זרי אצטריך אגב שמו ושמה וכמ"ש האו"ז, או שהיה לו גירסת התוס' דלא גנה לה, [וגם אי שינה שמו לא מיפסל אלא לכתחילה, ל"ח שהסופר יעשה זה, ובודאי לא נכתב לשם גט], אמנם גם להסוברין דכשלא נכתב שמו ושמה בטל הגט מה"ת לכ"ע אף לר"א, יש לישב הא דקאמר הש"ס דבעינא וכתב לה לשמה, דהיינו שהוצרך לומר זה כדי שלא יהא אף ריח הגט לפסול לכהונה, דכשלא נכתב שמו ושמה הוי ריח הגט ופוסל לכהונה, ודוקא כיון דממילא ל"ח דאקדים זוזא לספרא, שהסופר בודאי לא כוון לכתוב לשם גט, כיון שהוא גט פסול, ממילא הוי ס"ת בעלמא דאף ריח הגט ליכא, ובלא"ה מוכרחין לפרש דהא דקאמר למאי ליחוש לה, היינו דאף ריח הגט ליכא, דהא גם אי אקדם ויהב זוזי לספרא לכתוב אותה פרשה לשם גירושיה, כיון שלא היה הס"ת שלו, דאם היתה שלו, לא הו"ל למימר דאקדים ויהב ליה זוזי לספרא והו"ל לומר שצוה אותו לכתוב הפרשה לשם גירושיה, וכן לא משמע כלל שהיה הס"ת של הסופר או של האשה ושהקנו אותה להבעל, ומשמע שהיתה ס"ת של ביהכ"נ, וע' נדרים (דף מו) דבהכ"נ אין בו דין חלוקה, וע' יו"ד (סי' רכד), וגם כשיש לו חלק בס"ת אכתי אינו שלו, שיש לבעלים אחרים שותפות בס"ת, וגם למ"ד אומן קונה בשבח כלי, לא תהני מה דאקדם ויהב ליה זוזא לספרא, כיון דעצם הקלף הוי של שותפות, ואין לומר דסבר יש ברירה (וע' עירובין דף לז דאמר רב יוסף דמאן דסבר יש ברירה אפי' בדאורייתא יש ברירה) ועל דעת כן כתבוהו בשותפות שבשעה שישתמש בו כאו"א יהא שלו, ועמ"ש התוס' בסוכה (דף כז) ובאו"ח (סי' תרנ"ח סעי' ז) וביו"ד ה' ס"ת לענין כתיבת ס"ת בשותפות, אי מקיים בזה מ"ש כתבו לכם, שע"ד כן נשתתפו, שבשעה שיקרא בה תהא שלו, ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' לח) בענין חזרה מעורכי המלחמה בבית של שותפין, דז"א, דגם אי נימא דהויא שלו בשעה שקורא בה שעומדת הס"ת לכך, אכתי פשיטא דלא הויא שלו בשעה שנותן הספר תורה לאשתו שתתגרש בה, שאין הספר תורה עומדת לכך, ולא הוברר הדבר שתהא שלו לאותה שעה (ודוקא במה שנותנת שכר הסופר תקנו רבנן משום עיגונא להקנות לבעל ולא שייך זה כאן], וא"כ קשה לכאורה דבלא"ה אינה מגורשת כיון שאין הס"ת שלו, ואנו מוכרחין לפרש דקאמר רב יוסף שאין לחוש אפי' לריח הגט וא"כ אי אפשר לפרש כמו שביארתי לעיל, דקאמר שאין לחוש דאקדים ויהב זוזי לספרא, משום שהסופר לא יעשה זה כיון שיודע שהוא גט פסול כשלא נכתב שם האיש והאשה, דא"כ דפשיטא לן שהסופר לא יכתוב גט לשמה מה שאינו בהכשר מדינא, יקשה דתיפוק לן דכיון שיודע הסופר שאין כל הס"ת שלו, ממילא לא יבא לכתוב אותה פרשה לשם גירושין, אך י"ל דבזה לא ידקדק הסופר אם בעצם יהא גט, ורק שיחסר מה שאינו שלו, ואפשר שלאחר זמן יקנה הס"ת מבעלים וחשוב להיות כולה שלו [ואפשר ג"כ שקנה אח"כ הס"ת], וממילא יש לחוש שיכתוב הסופר אותה פרשה לשם גירושיה, ודוקא משום שפסול כשלא נכתב שמו ושמה, הוא דלא חיישינן שיעשה זה הסופר, ויש מקום עוד ליישב ולבאר לשון הש"ס דקאמר בעינן שינה שמו ושמה כו', ופרש"י דתנן לקמן דפסול אלמא צריך לכתוב שמו ושמה, וקשה דהא שאני שינוי דגרע טפי דהוי כמזויף מתוכו, וגם אין הלשון מדוייק דהו"ל לומר בעינן שמו ושמה, ויש לפרש דקאמר דנהי דשינה שמו ושמה משמע במתני' דחשיב גט פסול ופוסל לכהונה, אכתי הכא דהוי ס"ת בעלמא ולא הוי כעין גט כלל אף ריח הגט אין בו, והיינו דקאמר דבעי' שינה שמו ושמה, דאז הוא דאיכא ריח הגט, אבל הכא דהוי ס"ת בעלמא אף רה"ג ליכא

ובחדושי הרשב"א כתב וז"ל תימא לענין מה קאמר ר"י אי למגורשת ודאית אבל ספק מגורשת קא הויא, מאי