אמרי שפר קלצ'קין נד

דמי, אין דבריו מספיקין, דא"כ למה קראו אותו בשם בן חמצן, ולא בשם בן גזלן השם המורגל כדלא יהב דמי וגם יש לבאר מאי טעמא לא ניחא ליה הא דמייתי רבה בר שילא מקרא דפלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ, והוצרך להביא ממקרא אחר מדכתיב למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ, ויתכן לומר שלא נחשב גזלן בזה שחטף חלק חבירו, לפום דקאמר שמקודם נשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלה"פ וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר, מכאן ואילך נשתלחה מארה בעומר ובשתי הלחם ובלחה"פ וכל כהן מגיעו כפול הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו והיו קורין אותו בן חמצן, וא"כ חטף רק כדי לקיים מצות אכילת קדשים, שכשחטף חלק חבירו הגיע לו כזית או כדי שביעה וקיים מצות אכילת קדשים, וגם אי הוי מצוה הבאה בעבירה, אכתי הא קאמר בסנהדרין (דף כו) הנהו קבוראי דקבור נפשא ביוט"ר של עצרת כו' ואכשרינהו ר"ה בריה דרב יהושע א"ל ר"פ והא רשעים נינהו, סברי מצוה קא עבדי, וה"נ הוא חשב. לקיים מצוה, וגם יש סוברין דלא חשיב מצה"ב אלא אם עושה האיסור בשעה שעושה המצוה, וחשיב גזל מצה"ב משום שעובר כל שעה ושעה מה שאינו משיב הגזילה, וממילא זה שחטף משל חבירו שיעור קטן כפול שהוא פחות מש"פ, ושוה פרוטה רק מצד חשיבות המצוה, וגם מצות לאו ליהנות ניתנו, ובפחות מש"פ ליכא חיוב השבה לפי שאין בו דין ממון, והגם דלא דמי לפחות מש"פ דעלמא דקא מחיל ליה, והכא לא מחיל לה מטעם חשיבות המצוה, אכתי כבר נסתפקו האחרונים אי פחות מש"פ ליכא במצות השבה, גם היכא דליכא טעם מחילה, משום שאין בו דין ממון, וא"כ אפשר דליכא משום מצה"ב כיון דהשתא אינו חייב בהשבת הגזילה ואיסורא דעבד עבד, גם דמה שחטף ממנו המצוה הוי כהא דאמר בב"ק (דף צא) מאי קא טעין ליה דא"ל אנא בעינא למיעבד הא מצוה דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים, וע"ש בתוס' באחד שקראו ש"צ לקרות בס"ת ובא אחר וקדם וקרא ופטרו ר"ת משום שיענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך, ועמ"ש הש"כ חו"מ (סי' שפב) שהקשה המהרש"ל דא"כ נצטרך לומר דהא דר"ג מיירי כשאמר הברכה בנחת כדי שלא ישמע חבירו ולא מיחוור דמסתמא היה מברך כדרך המברכין, ודאפי' ענה אמן, נמי חייב, לפי שמנע אותו מן המצוה, והש"כ השיב ע"ז דהא בפרק כסוי הדם פשיט דהוי שכר ברכה, וע"כ צ"ל בעובדא דר"ג שאמר הברכה בנחת ולא שמע ולא היה יכול לענות אמן [ולכאו' קשה מהא דאמר רבי להצדוקי כוס של ברכה אתה שותה מ' זהובים אתה נוטל, וע"ש בתוס' שהיה רוצה לסלקו מבהמ"ז לפי שהיה צדוקי (ודלא כפרש"י שכתב דהיינו שכר ב' ברכות שענה אחריהם אמן), הגם שהיה ר' יכול לענות אמן, וי"ל לפמ"ש באו"ח (סי' רטו סעי' ב) שאם היה המברך כותי אין עונין אחריו אמן, וע"ש במ"א (ס"ק ג) דהגם דבגמ' אמרינן שבכותי נמי עונין אם שמע כל הברכה היינו קודם הגזרה כו' ועמ"ש בשם הכ"מ, וא"כ לא היה אפשר לענות אמן אחר ברכת הצדוקי, והצדוקי הראשון אמר מי שיצר הרים לא ברא רוח כו', וגם רצה לסלקו מבהמ"ז], וע"ש בש"כ דמשמע דתשלומי י' זהובים הוי קנסא בעלמא יע"ש, וא"כ מצד חטיפת הברכה היה יכול השני לענות אמן אדרבה יש עדיפות שיאכל אחד מהן כזית שמקיים מצות אכילת קדשים והאחרים יענו אמן, משא"כ כשאוכל כאו"א חלקו שמגיע לו כפול דלא קעביד מצוה, מדהצנועין מושכין את ידיהם, ועמ"ש התוס' דדוקא כשמגיעו רק כפול מושכין את ידיהם לפי שלא היו שבעין בזה ולא היו מקיימין בזה מצות אכילה לגמרי ע"ש, וס"ל דהוי קיום המצוה כשהוא כדי שביעה, וע' ברכות (דף מחו תד"ה ור"מ, וגם דאמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין כמ"ש בזבחים (דף צא) וצריך שיהא כדי שביעה, והגם דאמר במנחות דף כח) דבזמן שהיא מעוטה יאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע, אכתי לא הוי למשחה לגדולה כשמגיע לו רק יל ואינו שבע בזה, וגם אי נימא שמקיים מצוה גם באכילת חצי שיעור, אכתי כשנשתלחה מארה ומגיע כפול ואינו שבע, לא הוי למשחה לגדולה, וא"כ לא הפסיד את חבירו, כיון דבלא"ה לא הגיע לחלקו כדי מצוה, ואדרבה עדיף אם יגיע להחוטף שיעור כדי שביעה, שיעשה מצוה ויוכל לברך והאחרים יענו אמן, וגם כשחטף מחמצן אחר לא חשיב גזלן, כיון שלא הפסידו מאומה, [וע' חולין (דף קלג) מריש הוה חטיפנא מתנתא כו' כיון דשמענא להא דתניא הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרים חולקין משקל נמי לא שקילנא כו', וצ"ע לפמ"ש התו"י שמשכו ידיהן לפי שלא קיימו בזה מצות אכילה, וי"ל שמשכו ידיהם כדי שיאכל אחד מהן כזית וכדי שביעה ויתקיים המצוה כתיקונה, וגם יענו אמן על ברכת האוכל, ועמ"ש הצל"ח בביצה (דף יט), ולא מוכח מינה מידי שימשוך ידו מלקבל מתנות כהונה הזרוע ולחיים וקיבה כשנותן לו דבר חשוב כדי נתינה]

ומלבד זה הא קאמר בקדושין (דף נג) א"ר יוחנן נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין ק"ק ובין קדשים קלים לא קדיש, ורב אמר עדיין היא מחלוקת אמר אביי כוותיה דר' יוחנן מסתברא כו' סתם ספרא מני ר"י והוא קאמר דלית בה דין חלוקה כלל ש"מ, אמר רבא וכרב מי לא תניא והתניא הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרין חולקין, מאי חולקין חוטפין כדקתני סיפא כו', וכיון דלאו ממונו הוא אלא משלחן גבוה הוא דזכו, לא זכו אלא במה שיש מצוה באכילתו, ולא כשמגיעו רק כפול דליכא מצוה, וא"כ אין בחטיפתו אף גזל פחות מש"פ, וגם כבר נסתפק המהרי"ט בדין אורח שזימנו בעה"ב, אי החתיכה המזומנת לפני האורח היא שלו קודם שיתן לתוך פיו, [והביא מהא דאמר בב"מ (דף צב) דאי פועל משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי רחמנא לאשתו ובניו לא זכי רחמנא, ע"ש ובאה"ע (סי' כח סעי' יז) ובספרי אבן הראשה (סי' מ) מה שכתבתי בדברי התוס' בפסחים (דף כט) ממ"ש בנדרים (דף לד) לאפוקי דאי אזמניה עלה כו', וממ"ש בעירובין (דף עג) תד"ה בני חבורה, ובחידושי כתבתי להוכיח בזה ממ"ש התוס' בב"ק (דף קיא) ד"ה הגוזל, דדוקא נקט מאכיל דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכין על שלחנו כו' כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו כו' יע"ש, וע' ביצה (דף מ) דתנן אא"כ זכה להם מנותיהם מעיו"ט, ובתוס' דל"מ בירר חלק כאו"א, משום דאורחין אין דעתם כ"כ על מנות, ומשמע דהוי שלהם, וע' מ"א (סי' קע"ה ס"ק ד) גבי ברכת הטוב והמטיב, אי כשנותן לאורח הו"ל כיש לאורח חלק בו, וע' מעשרות (פ"ד הלכה ב) הלוקט את הכלכלה לשלוח לחבירו לא יאכל עד שיעשר יע"ש, וע' ע"א (דף סט) רש"י ד"ה מה שעל השלחן, ועמ"ש המקנה קדושין (מג) מההיא דמעילה (דף כ) גבי אורחין שכולן מעלו, וע' נדרים (דף פח) מה שאת נושאת ונותנת בפיך, ובחידושי הארכתי בכל זה], וע' יבמות (דף פז) פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה קזכו, וע' גיטין ()דף ל) המלוה מעות את הכהן כו' ואע"ג דלא אתי לידיה אמר רב במכירי כהונה ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים (ולרב י"ל קצת דהוי גבי גבוה כמכירי כהונה, וכן לר"י דעשו שאינו זוכה כזוכה כו'], ועכ"פ פשיטא דליכא משום גזל כיון דלא חשיב ממונו ומשלחן גבוה הוא דקזכי, ובפרט לפום דסבר רבא בר"ה (דף כח) דמצות לאו ליהנות נתנו והגם דהכא איכא הנאת הגוף בהדה (וע' ר"ן נדרים דף טו), כבר נתבאר שבלא חשיבות המצוה לא היה ש"פ, ולפום דמשמע בלשון התוס' בקדושין שכתבו דקרו ליה חמצן לפי שחטף חלק הגרגרן כמותו אבל האחרים לא היו חוטפין אלא מחלק הצנועין כשמושכין ידיהם יע"ש, משמע שחטף קודם שבא ליד הגרגרן, וא"כ פשיטא דליכא בזה משום גזל, וגם לפמ"ש התוס' ביומא בתירוצם השני דמשמע שחטף מידו, אכתי כבר נתבאר שלא נחשב בזה גזלן, בפרט דאפשר שהוא חטף לשם מצוה שחשב בדעתו לקיים מצוה בזה שיאכל כדי שביעה ושיתקיים המצוה כתיקונה, וא"כ אינו גזלן וחמסן, אלא שעשה שלא כהוגן מה שחטף מחבירו בחזקת היד, והיו קורין אותו בן חמצן, ומייתי מקרא דפלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ, דמבואר רזה שאינו רשע אלא שהוא עושה עול, והגם דביומא פרש"י דחמצן גזלן, ובקדושין פרש"י דחמצן לשון חמסן,