אמרי שפר קלצ'קין מז

דעיסה שנילושה במים מגולין אפי' הוא של תרומה תישרף ואפי' נאפית הפת אסורה ולא סמכינן לומר שומר פתאים ה', [ועיין ירוש' פ"ח דתרומות דאקלי ליה גרב דחמר אזל בערובא צומא רבה כו' ומרי דצומא ליקום לא אי ספק משתייה עד דאתחלחל, והיינו משום דליכא מצוה לשתות יין בעיו"כ וע' יומא (דף יח)], ואולי י"ל דמש"ה אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש, משום דקאמר בשבת (דף צ) ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה דר' יוחנן הוה קאכל תאני א"ל רבי קוצין יש בתאנים א"ל קטליה פה לדין, ופרש"י שהיה תולעת נוקב בגרונו והיה דומה לו שהוא קוץ, ונראה מזה שנמצאים בתאנים תולעים קטנים שאין העין מרגשת בם, וקשה להזהר מהן גם ביום, שאותו תלמיד בודאי אכלן ביום והשגיח היטב, ולזה אוכלן גם בלילה ואינו חושש שנאמר שומר פתאים ה', דכיון שא"א להזהר בזה וגם הבדיקה איננה תרופה בטוחה להגן מחשש סכנה, ההכרח לסמוך בזה על השמירה מהשמים, ומשום דלא שכיחא היזקא, וכדאיכא משום גילוי דהוי היזק השכיח אסורין, ועפ"ז י"ל דמש"ה קאמרי רבנן שמשמשת כדרכה, משום שגם ע"י שימת המוך, אינה בטוחה בודאי שלא תתעבר, וההכרח לסמוך על רחמי שמים, וא"כ י"ל דכשיש תחבולה שבודאי לא תתעבר [כאופן המוזכר בהשאלה] אינה משמשת כדרכה, דלא סומכין אניסא, וע' שבת (דף לב) ופסחים (סד), [אמנם י"ל דאדרבה כה"ג בודאי יש איסור השח"ז]

ד) ולכאורה י"ל דשאני הנך ג' נשים כגון קטנה דליכא אלא חששא בעלמא שמא תתעבר ושמא תמות ואין העיבור מצוי בקטנה, וכן במעוברת ליכא אלא חששא דשמא תעשה עוברה סנדל דליכא סכנת נפש דהא אין מוזהרין על העוברין, וכן במניקה דחיישינן שמא תגמול את בנה וימות, הוי חשש רחוק בעלמא, דהא גם אם תתעבר אפשר דממסמסא לברה בביעי כמ"ש ביבמות (דף מב), משא"כ בזו האשה שהעיבור מצוי בה ורוב נשים מתעברות ויולדות, וכבר הוחזקה שנתעברה כמה פעמים והיתה סכנה גדולה, הוי היזקא דשכיחא טובא דחיישינן לזה גם במקום למצוה, ובפרט דבשעת לידה נתפסת על עונותיה כמ"ש בשבת (דף שב) נפל תורא חדד לסכינא, [ועמ"ש לעיל סי' יא] איך נסמוך לומר אמן השמים ירחמו ולא תמות בלידתה, כיון שמזכירין אז עונותיה אם היא ראויה לנס, ושאני קטנה שאינה בת עונשין [ועמ"ש בספרי וה"ר (סי' טו) לענין עונש בידי שמים ממ"ש בשבת (דף פט) והב"י י"ד (סי' רסה) והח"צ (ת' מט), ועמ"ש התוס' בערכין (דף ג) ובנדרים (דף לה) וברמב"ם (פ"ח מגזילה) ומש"ש], אבל גדולה שהיא בת עונשין, יש לחוש הכא שהאשה גופה תסתכן, וא"כ א"א שתשמש כדרכה, ואם יאסר ע"י מוך תתעגן וגם הבעל לא יוכל לישא אחרת, שתאמר שמתרצית להסתכן וע' נדה (דף לא), והבעל כבר קיים פו"ר, וגם אם אפשר שיתירו לו זה, יצטרך ליתן כתובתה וגם קשין גירושין, והוי חומרא דאתי לידי קולא שיכשל בעבירה והרהור והשת"ז ממש, וע' ע"א (ד' כ) כתובות (דף מו) חולין (ד' לז), ולא יקיים הא דולערב זרע וגו', וע' ביצה (דף טז) דכיון דמקלקלי בה רבים היינו קלקולא, הגם דהוי שם הקלקול ע"י שכחה שהוא כאונס, ומכ"ש הכא, ומ"ש ר"ת בתוס' דאסור ליתן מוך לפ"ת, היינו משום דמיירי בקטנה דלא שכיחא שתתעבר, דמש"ה ס"ל לחכמים דכיון דל"ש היזקא (וגם בלא"ה צריכה רחמי שמים) א"צ מוך כלל, מש"ה גם לר"מ אין להתיר מוך לפ"ת כיון דאפשר אח"ת, ויהא חשש רחוק מאד שתתעבר, משא"כ בנ"ד שכבר נסתה לכבד ביתה בחמין אח"ת ובכ"ז נתעברה תמיד, י"ל דלכ"ע שרי לשום לפ"ת כיון דא"א בע"א, גם דבימי הש"ס היה אפשר שישא אחרת, משא"כ האידנא, ולא יקיים הבעל הא דולערב וגו' וגם יבא לידי מכשול כמ"ש, ועמ"ש הריטב"א ביבמות (דף סה) גבי יהודית דביתהו דר"ח דה"ל צער לידה וז"ל פי' צער בלא סכנה, דאי לאו הכי אפי' מפקדה אפו"ר אין לך דבר שעומד בפני פק"נ, ונ"מ לגבי האיש שהוא אסור לעקור א"ע כיון דמפקד אפו"ר כו' אבל יש לו סכנה מותר, והביאו זה האחרונים לדינא, וע' פ"ת אה"ע (סי' ה ס"ק י), ומוכח דכיון דשכיחא היזקא אין לסמוך ולומר מן השמים ירחמו [והריטב"א לטעמיה לעיל]

ה) ולכאורה קשה לפרש"י דדוקא קטנה מעוברת ומניקה מותרות לשמש במוך, מהא דקאמר (דף מב) היכא דקים לן דמעוברת היא תינשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, גזירה שמא תעשה עוברה סנדל, א"ה דידיה נמי אי למ"ד במוך במוך ואי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו, ויקשה מאי פריך הש"ס, דשאני מעוברת דידיה שהותר לו לשמש במוך, משום דא"א בענין אחר, משא"כ מעוב"ח למה נתיר לו לכתחלה לשמש במוך, כיון דאפשר שישא אחרת (ושיוכל ג"כ לקיים מיד מצות פו"ר], והא דאם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, היינו משום דקנסינן ליה כיון שאסור לישאה לכתחלה, ובשלמא למ"ד מן השמים ירחמו, פריך שפיר אליבא דרבנן דאמרי יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, ועמ"ש בשלטי הגבורים דלרבנן לית להו קנסא וקאמרי יוציא מטעם גזירה שמא יבא עליה כל כמה דאגידא ביה [ועמ"ש בזה בספרי אבן הראשה סי' לז], ושפיר פריך דלמה אם נשא יוציא, דהא ליכא כ"כ הך גזירה, כיון דמן השמים ירחמו [ובפרט הכא דליכא ספק סכנה], ושפיר פריך הש"ס למ"ד מן השמים ירחמו, אמנם יקשה מאי פריך הש"ס לר"מ דס"ל שמשמשת במוך, ואיהו ס"ל דיוציא ולא יחזיר עולמית משום קנסא

וכדי ליישב זה צ"ל דגם פרש"י שכתב בד"ה משמשות דהיינו שמותרות לתת מוך כו', אין כוונתו אלא לומר דנשים דעלמא הראויות להתעבר אסורות לשמש במוך משום השח"ז, ולעולם כשאין ראויה להתעבר ליכא בזה שום סרך איסור, וקתני עצה טובה דקטנה ומעוברת משמשת במוך, ופחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה, משום דיתר על כן אסורה לשמש במוך, ופחות מכאן יכולה לשמש כדרכה ואין לה צורך ותועלת במוך, ומש"ה גם מעוברת חבירו כיון שאינה ראויה להתעבר, מותרת לשמש במוך, הגם שאין דבר מכריח שישאנה, ובזה יתיישב מה שהקשה כת"ר במכתבו בהא דקאמר הש"ס אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דלמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלא ליה, א"ה דידיה נמי, דידיה ממסמסא ליה בביצים וחלב כו', דקשה אמאי לא קאמר נמי הש"ס דהא אי למ"ד במוך במוך ואי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו, וכדקאמר לעיל גבי החשש שמא תעשה עוברה סנדל, ואמאי קאמר ר"מ שלא ישא אדם מעוב"ח ומינקת חבירו, דהא ר"מ גופיה אמר דמניקה משמשת במוך שמא תגמול את בנה וימות (ומ"ש כבידו לתרץ דבמניקה חיישינן שירצה לשמש בלא מוך, דלא איכפת ליה בתקנת הולד שאינו שלו, וגבי מעוב"ח גם הבעל יסכים לזה, כדי שלא ידחוק העובר את העובר שלו, בודאי ליתא, שלא יחוס על העובר שעדיין לא נוצר, והנזק מסתעף רק לעובר חבירו], ועפמ"ש מיושב דבמניקה שראויה להתעבר ולהוליד לא התירו לשמש במוך לכתחילה, דאפשר שישא אחרת, ודוקא מינקת שלו מותרת לשמש במוך, וכן למ"ד דמן השמים ירחמו, שאם תתעבר יהיה לה לפרנס הולד בביצים וחלב, אין לסמוך ע"ז לכתחלה הכא דלא יהיב לה בעל

ו) והרשב"א בנדה (דף יג) הקשה בשם הרמב"ן, עמ"ש ר"ת דנשים שאינן במצות פו"ר אינם באיסור השח"ז דהא כולם לקו ע"ז במבול, ויש ליישב דכיון דאמר דהוי כאילו שופך דמים, חמיר טפי גבי ב"נ מבישראל, דב"נ מוזהר על העוברין, ועמ"ש התוס' בחולין (ד' לג ד"ה אחד), ומש"ה גבי דור המבול נחשב זה כש"ד, משא"כ בישראל שאינו מוזהר אלא על הילוד, דוקא המצווה על מצות פו"ר ישנו באיסור השח"ז, ולא חמירא זה מעוברין, וגם י"ל רבדור המבול לקו על עון השח"ז ממש, משא"כ גבי כל היד המרבה לבדוק שכוונתם להזהר מספק טומאה ועי"ז באין לחימום והרגשה, והוי דשא"מ וכוונתו לטובה, וכן כשהוא דרך תשמיש ליכא איסורא אלא באנשים שמצוין בפו"ר, עוי"ל דתליא בפלוגתא דאמוראי ביבמות (דף סה), דלרב יוסף דאמר דילפינן שאין האשה מצווה על פו"ר מקרא אני וגו' פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו ולעולם קרא דומלאו את הארץ וכבשוה תרתי משמע וע"ש בתוס' ומ"ש מהרש"א בסנהדרין (דף נט) דמה שנאמר לנח פרו ורבו הני