אמרי שפר קלצ'קין מו

טרוד בצורך ממונו שלא יבא לידי הפסד ועי"ז הפסיד מלהתפלל כו' כולם חשובים אנוסים ויש להם תשלומין, וע"ש בבאה"ג דזהו מקרי ג"כ אונס, דצורך ממונו הוי צורך מצוה, ועמ"ש הב"ח (ת' קמו) בענין היתר אמירה לא"י בשבת במקום פסידא, ממ"ש בכתובות (דף ד) הרי שהיה טבחו טבוח כו', וע' פסחים (דף מו) ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא כו', דדוקא איסור דאו' א"א להתיר משום פסידא, ומש"ה חשיב אנוס כשטרוד שלא יבא לידי הפסד, ומש"ה קאמר דאבדה לו אבידה ערב הרגל כיון דאניס כו', והגם דשאני הפסד ממונו ממניעת הריוח כדקאמר בפסחים (דף נה) ובמו"ק (דף יא) גבי היתר דבר האבד גבי חוה"מ ואבל כשמפסיד הקרן, וע' א"ח (ס' תקלט סעיף ה') ובב"מ (דף עז) השוכר את הפועל כו', מ"מ יש ענין מצוה גם כשהולך לצורך הרוחה ומזונות, וע' ברכות (דף מו) דהטו"מ לאו דאו' ופועלים עוקרין אותה, ויש שהעירו מדקאמר בברכות (דף ו') אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו, יבטח בשם ה', מ"ט משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח, והך דבר רשות ע"כ היינו לצורך מזונות, דכשהלך לטייל לא שייך לומר דהו"ל לבטוח בשם ה', ומ"מ קאמר דאין נוגה לו, ולק"מ דלעולם הוי ענין מצוה, וקרי לה רשות גבי מצוה גמורה וכעין מ"ש התוס' גבי תפלת ערבית רשות דהיינו שהיא רשות גבי מצוה אחרת כו', וע' סוטה (דף מד) רשות דרבנן זו היא מצוה דר"י כו'. וע' שבת (דף כה), וע' ברכות (דף יא) מה דרך רשות אף כל רשות מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה כו', אפי' טבעה ספינתו בים נמי כו' הכא טריד טרדא דרשות כו', ומשום דלגבי מצוה קרי לה רשות, ומש"ה כשמונע עצמו מפני זה לבא לבהכ"נ אין נוגה לו, [וע' דף י"ד שאסור לעשות חפציו קודם שיתפלל ומ"מ כשהפסיד להתפלל ע"י טרדא בצורך ממונו חשיב אנוס], וגם קאמר דה"ל לבטוח בשם ה', כמ"ש בסוטה (דף מח) מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מ מקטני אמנה כו'

ויש להוכיח כמ"ש שהותר זה מטעם צורך מזונות, מדקאמר בב"מ (דף קיד) ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר א"ע למיתה לא על שכרו, הרי שהותר לו גם היכא שהסכנה באותה שעה ממש, והותר לו משום שעניות כמיתה, ע' נדרים (ז) וב"ב (קטז), ועמ"ש הנב"ת חיו"ד (תשו' י) שאסור להיות צייד להכניס עצמו בסכנה במקום חיות, שהתורה אמרה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, והרי עשו העידה עליו תורה שהיה יודע ציד ואמר על עצמו הנה אנכי הולך למות שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות, וכן פי' הרמב"ן, ומי שהוא עני ועושה זה למחיתו לזה התירה תורה כמו כל סוחרי ימים, וכמ"ש רז"ל בקרא דואליו הוא נושא את נפשו מפני מה זה עלה בכבש ומסר עצמו למיתה לא על שכרו, ומי שאין עיקר כוונתו למחיתו ומתאות לבו הולך אל מקום גדודי חיות עובר על ונשמרתם מאד וגו', וביאר בזה מ"ש בברכות (דף כט) המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה כו' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כו', שמלא עליו עברה מה שהולך במקום סכנה וגורם להזכיר עונותיו יע"ש, ומפורש בדברי הנ"ב כמ"ש, שהותר לו מפני מחיתו, גם אי לא חשיב שומר מצוה ממש שתגן עליו

ועפמ"ש י"ל בהא דקאמר בהוריות (דף י) דר"נ ור"י הוו אזלי בספינתא כו' א"ל כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים ואמרתי שמא יעלה ויתעה אותנו, א"ל כל כך יש בידך ואתה עולה בספינה, ופרש"י כל כך חכמה יש בידך ואתה יורד לספינה לסחורה בשביל מזונותיך, כלומר ואתה צריך לירד לספינה בשביל מזונות, והקשה בתוספי הרא"ש דאדרבה רוב יורדי ספינה הם עשירים בעלי סחורה, ופירש כ"כ אתה יודע במוצאי הים וקורותיו ואתה יורד לספינה, ועפמ"ש מיושב פרש"י, שכשאינו דחוק במזונות אין לו לירד בספינה בימי הש"ס שהיה מסוכן מאד ההפלגה בים, וא"ל כל כך חכמה יש בידך ותוכל להתפרנס במקומך ואין לך לירד בספינה, בפרט שבחכמתך תדע שכוכב א' עולה ומתעה כו', ויש סכנה להפליג ביה"ג, והשיבו עד שאתה תמה עלי תמה על שני תלמידים כו' שיודעין לשער כו' ואין להם פת לאכול כו', ואני מפליג לצורך מזונות דשרי

ולכאורה משמע דירידה לים ויציאה למדבר לא חשיב שכיחא היזקא, מדהותר לו בשביל צורך מזונות, וע' חולין (דף מט) ר"ש וסכ"נ ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל וחמירא סכנתא מאיסורא וע' טוי"ד (סי' קטז), והגם דקיי"ל ד' צריכין להודות יורדי הים הולכי מדבריות חולה ונתרפא וחבוש בבית האסורין, וכתבו התוס' בברכות (נד) דקרא חשיב מקודם הולכי מדבריות דנקט המסוכנין יותר תחלה והש"ס נקט המצויין תחלה, ועמ"ש התוס' ריש שבת, ובערוך פירש דשמעתא סדירן לפום הקרובין לסכנה דיורדי הים בחד ריגעא אובדין ובתריהון הולכי מדבריות כו' ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא אפי' חושש בראשו כו', י"ל דהיינו משום דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף וגו', וכשתעו במדבר הן מסוכנין ביותר וע' ב"ק (דף קטז), וכן קרא דיורדי הים וגו' ויעמד רוח סערה ותרומם גליו יעלו שמים ירדו תהומות וגו', ג"כ הסכנה גדולה כשעמד רוח סערה, וע' סוכה (דף כג) דרוח מצויה דים כרוח שאינה מצויה דיבשה, וברוח שאינה מצויה דים הסכנה גדולה, ולעולם כשהולך במדבר בשיירא ותייר המראה להם הדרך, וכן המפליג בים בזמן הראוי, דלא שכיחא שתהא רוח סערה, לא שכיח היזקא, והא דקיי"ל שצריכין להודות הא כמו"כ אפי' כשחושש בראשו צריך להודות כמ"ש בערוך ובשו"ע (סי' רי"ט סעי' ח) וגם להראב"ד שאינו מברך רק על תולה שיש בו סכנה, מ"מ יורדי הים והולכי מדבריות צריכין להודות הגם דל"ש היזקא, וע' קדושין (דף פ"ב) רש"י ד"ה הגמלין רובן כשרין שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטין ומשברים לבם למקום, הספנין רובן חסידים, שפורשין למקום הסכנה ותמיד הן. ברעדה יותר מן הגמלין. והוא כמ"ש הערוך ודלא כהתוס', (וי"ל נמי שהן ברעדה יותר דשכיחא סכנתא יותר, ובמדבר לא שכיחא שיתעו, ומ"מ כשתועין הסכנה גדולה ביותר, ולמ"ש התוס' בנדה דף י"ד ד"ה רוכבי, בלא"ה י"ל טעם עדיפות ספנין), וע' פסחים (דף נ) ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה כו' מעות הבאות ממדה"י משום דלאו כל יומא מתרחיש ניסא וע"ש בפרש"י [ועמ"ש באה"ר סי' ג'], וע' תמיד (לב) נחותי ימא לא מיתבי דעתיהון כו', ובחינוך (מצוה תג) שאין מפליגין בספינה עד אחר ה' ימים של חדוש הלבנה כו'

ג)' ונתבאר מזה דחיישי' לסכנה, גם כשאין הסכנה עדיין לפנינו, והא דקאמרי חכמים משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו, היינו משום דלא שכיחא היזקא ואין לחוש לזה במקום מצוה, דגם שלא בשעת עונה חשיב לה בפסחים (דף עב) לדבר מצוה, והגם דאפשר ע"י מוך משמשת כדרכה שלא יצטרך להשח"ז [ולפרוש מיד כדי להשים המוך תיכף וע' יבמות דף לד], וע' נדה (לא) משמש והולך ושומר פתאים ה', והיינו ג"כ דהוי במקום מצוה, ולמנוע מהרהור עבירה, וכן מצינו ביבמות (ד' עב) דיומא דעיבא לא מהלינן ביה והאידנא דדשו ביה רבים שומר פתאים ה' ועמ"ש הנמ"י דמי שירצה שלא לסמוך ע"ז הרשות בידו, אך קיי"ל כמ"ש היש"ש שמוהלין אפי' בשבת וע' נדה (ד' מב) מהו ממהל בשבתא ומש"ש) וע' שבת (דף קכט) כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ה', ופרש"י שהורגלו בה מפני דוחקן שיהיו קרובין לסעודת שבת כו' ע"ש דהוי לצורך רפואה, ועמ"ש התה"ד (סי' ריא) גבי אשה שמתו לה ב' אנשים דכיון שדשו בה רבים שומר פתאים ה', ודצ"ע אי שייך זה בת"ח שיודע כו', ומשום דהוי במקום מצוה כמ"ש בתה"ד דמתוך שאנו מעט וצריכין לישא מאשר נמצאו כו', וחשיב לה ל"ש היזקא דשומר פתאים ה', אמנם יש להבין הא דמצינו בע"ג (ד' ל) אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש כו', וקאמר ג"כ הך טעמא, ויקשה דכיון שאינו במקום מצוה, דלא מיירי דוקא כשאוכל לרעבונו, [ומ"ש בירוש' סוף קדושין שעתיד אדם ליתן דין על מה שראו עיניו ולא אכל, היינו רק שצריך לאכול מכל מין ומין פ"א בשנה] למה יכניס עצמו לספק סכנה, והא קי"ל (פ"ח דתרומות משנה ד') דיין של תרומה שנתגלה ישפך וכ"כ הרמב"ם