אמרי שפר קלצ'קין מה

שהגמי חשיב מיעוט המקפיד, שהוא מונח על בשרו ממש, שהדיו שבינתים כמאן דליתא דמיא ומש"ה לא מצי לתרץ להמסקנא, דחשיב מיעוט שאינו מקפיד: סימן כט יום ה' יח מנ"א שנת תרנ"ב לידידי הרב הג' מו"ה מענדיל נ"י בנאוואמינסק

קבלתי מכתבו ולעשות רצונו הנני להשיבו הנלע"ד, בדבר מה שנשאל, באיש שכבר קיים מצות פו"ר, ואשתו היא בסכנה בכל ימי עיבור ולידה, ועשתה תחבולות שלא תתעבר ע"י כיבוד הבית בחמין אח"ת, ובכ"ז נתעברה והיתה בסכנה, והרופאים יחליטו כי אם תחזור ותתעבר תהא בסכנה גדולה, ונסתפק אם מותרת לשים מוך בשע"ת כדי שלא תתעבר, ואם יש להקל בשימת כיס של גומי כחצי כדור נבוב ובראשו הפתוח יש כטבעת, שמהדקת הטבעת והכיס על בליטת האם בעומק הרחם וכמעט כל הכיס למעלה ממקום שהשמש דש ולא ימצא מקצהו התחתון הקצר בחלל הרחם רק כשליש רוחב אצבע, וכת"ר האריך לפלפל בכחא דהיתרא

א) והנה ביבמות (דף יב) תני רב ביבי קמיה דר"נ ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה, קטנה שמא תתעבר ושמא תמות כו' ואיזהו היא קטנה מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד פחות מכאן ויתר ע"כ משמשת כדרכה והולכת דברי ר"מ וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה', ופרש"י דהנך ג' נשים מותרות לשמש במוך אבל שאר נשים אסורות משום השח"ז אע"ג דלא מיפקדא אפריה ורביה, ור"ת פירש דמשמשות במוך דקתני הכא היינו שצריכות לשמש במוך, והקשו הראשונים דלפרש"י דלחכמים שאמרו מן השמים ירחמו אסורות לשמש במוך, למה תיאסר בזה כיון שיש ספק סכנה, וכבר תמה בשו"ת בנין ציון (סי' קלז), דאדרבה לפרש"י לא קשה כל כך, לפמ"ש הרא"ש הובא בש"מ כתובות (דף לט) דגם לפרש"י מותרת ליתן מוך אח"ת, מש"ה י"ל דמה שאמרו חכמים דמן השמים ירחמו, היינו לפי שאין כ"כ חשש סכנה, שיש תקנה בשימת מוך אח"ת דמהני ברוב הפעמים, אבל לפי' ר"ת דפלוגתת ר"מ וחכמים הוי דוקא לאח"ת דלפ"ת אסור גם לר"מ, וקאמרי חכמים שלא תתן מוך אפי' אח"ת, יקשה ביותר איך תכניס עצמה לספק סכנה וכתב לתרץ דדוקא כשהסכנה לפנינו חיישי' אפי' למיעוטא דמיעוטא, וכגון בנפל עליו הגל מחללין עליו את השבת ואין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, אבל אם אין הסכנה עדיין לפנינו, רק שיסתעף מזה חשש סכנה, הולכין בזה אחר הרוב, דאלת"ה יקשה היאך מותר לירד לים ולצאת ולהפליג במדבר, וכן מוכח מדקאמר בברכות (דף לג) דאפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק וביאר הרמב"ם בפי' המשנה דהיינו משום דנחש אינו נושך ברוב הפעמים, ויקשה הא אין הולכין בפ"נ אחר הרוב אע"כ כמ"ש, והיינו טעמא דרבנן דכיון שקודם העיבור ליכא חשש סכנה, סמכינן לומר דמן השמים ירחמו שלא תבא לידי סכנה עכ"ד

ולע"ד לא מסתבר לומר דכשאין הסכנה באותו רגע ממש אין לחוש לחשש סכנה, ומ"ש מדנחש כרוך על עקבו לא יפסיק, לא מוכח מידי, דהא התם הוי הסכנה באותו רגע, והא דלא יפסיק כשעומד בתפלה היינו כמו שביארתי בספרי אבן הראשה (סי' יד), דהיינו משום דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, ובמדרש דאמר אפשר אנא עבד כלום אלא אם מתאמר לי מן עליותא וא"ר אבא בר כהנא לעולם אין הנחש נושך אא"כ נלחש לו מלעיל כו' תני רשב"י נחש פרץ גדרו של עולם לפיכך נעשה ספקלאטור לכל פורצי גדרות, ומש"ה חלוק נחש מכל חיות המזיקין, דהגם דאין חיה שולטת באדם אא"כ כו' כמ"ש בשבת (דף קנא) מ"מ כיון דשכיחא היזקא חיישי' אף במקום מצוה, משא"כ הנחש שנושך בלשונו לבעל הלשון מדה כנגד מדה, אין חשש סכנה באותה שעה שעוסק במצוה ומתפלל בפיו ובלשונו עמש"ש, וכן יש להוכיח ממ"ש בטוש"ע יו"ד (סי' קעט סעי' ז') דמי שרודפים אחריו נחש ועקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו מדקאמר הש"ס בכריתות (דף ג) האי מאן דבעי למצמד זיבורא ועקרבא אסור ואי קאתו בתריה שרי, ויקשה דלפום מה דקאמר בברכות שם ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק לפי שעקרב מסוכן ביותר, שאני עקרב שמסוכן ביותר, ומש"ה אי קאתו בתריה שרי, ומנלן ללמוד מזה שגם כשרודף אחריו נחש מותר לעבור על לאו דחובר חבר כדי להציל עצמו [דאע"ג שמכוין שלא יזיקהו אסור וע"ש בט"ז ס"ק ד'] ומוכח מזה שגם הנחש דומה בסכנתו לסכנת העקרב, אלא שיש הבדל ביניהם לענין זמן שעוסק בתפלה ומצוה, ומש"ה לענין מי שרודפין אחריו נחש ועקרב אין הבדל ביניהם דלא חשיב שומר מצוה במה שמונע מלהיות חובר חבר, שאינו עושה מצוה בקו"ע אלא שמונע מן האיסור בשוא"ת, וע"ש, בב"י שהביא מקור הדין מהא דפרש"י בסנהדרין (דף סה) ד"ה אסור, וכגון שאין רצין אחריו שאין כאן משום פקוח נפש, ותמה בחידושי הגרע"א שלא הביא מסוגיא ערוכה דכריתות שם, ולכאו' י"ל דס"ל שאין ללמוד נחש מעקרב, וכמ"ש ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק ולזה הוצרך להביא מפרש"י דסנהדרין שם, אך ז"א, דא"כ גם מפרש"י אין הוכחה, דהגם דקאמר שם חובר חבר כו' ואפי' נחשים ועקרבים, מ"מ הא דפרש"י דכגון שאין רצין אחריו, קאי התם על מימרא דאביי דמאן דצמיד זבורא ועקרבא כו', ולזאת ההכרח לומר כמ"ש דבעצם הסכנה אין הבדל ביניהם, ועמ"ש התוס' בב"מ ודף מב) ד"ה שאין וז"ל וא"ת הלא פטור לבדוק חור מפני סכנת עקרב כו' א"נ הכא שיש שם חמץ בודאי אינו פטור משום חששת עקרב דהא מיבעי לן בפסחים (דף י) ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לאו, ומוכח שאין חשש סכנה בעקרב יותר מבנחש, ולכאו' קשה דאכתי שאני ככר בפי נחש דליכא חשש סכנה בנחש כשהוא שומר מצוה בקו"ע [עמ"ש במד"ר בקרא דשומר מצוה לא ידע רע אסתר שהיתה עסוקה בביעור חמץ כו']. וי"ל דשאני כשמוציא תבר מפיו דהוי כעין מ"ש דאגב איצצא מזקו (ועמש"ש בספרי, ובב"ק (דף כג) ובלא"ה כיון דע"י חבר אפשר לבדוק גם במקום סכנת עקרב, שפיר מוכח כחילוק התוס')

ב) ומה שכתב להוכיח מדמותר לצאת במדבר ולהפליג לים הגדול, ג"כ לא מוכח לענ"ד, לפי המבואר בירושלמי מו"ק (פ"ג הלכה א) תני בשם ר"י הבא ממדינת הים אסור לו לגלח ר' יהודה כדעתיה דר"י אמר אסור לפרש לים הגדול ופירש בק"ע דהיינו ג' ימים קודם השבת אם הולך להרויח ולא לצורך מזונות, דלא הוי כמפרש לדבר מצוה, ולע"ד יש לפרש דס"ל שאסור לפרש לים הגדול מפני שמכניס עצמו לספק סכנה, כדמשמע לישנא דאסור לפרש ליה"ג, דהיינו בכל זמן [ואיהו קאמר בשבת (דף קט) שביה"ג נקוו כל ימי בראשית, ובברכות (דף נדו שאומר ברוך שעשה את היה"ג], ובירוש' (פ"ב דשבת הלכה ו) בג' מקומות השטן מצוי לקטרג כו' והמפרש ביה"ג, א"ר יצחק בר מריין אלולי דכתיב כה אמר ה' הנותן בים דרך כיון שהיה יורד לתוכו היה מת כו' הנותן בים דרך מן העצרת עד החג כו', ומה שמותר לפרש ליה"ג לצורך מזונות י"ל דהיינו משום דלצורך פרנסה ומזונות חשיב דבר מצוה, ומן העצרת עד החג לא שכיחא היזקא ושרי במקום מצוה, ועמ"ש הב"י יו"ד (סי' רכח) בשם הרשב"ץ במי שנשבע עד"ר למכור יין ונתחרט שמתירין לו, דלדבר מצוה הוא, כיון שהוא צורך פרנסתו כדאמרי' בפ' אלו מגלחין (דף יד) למזונות כ"ע לא פליגי דשרי, וע"ש בשו"ע (סעי' כא), וכן מבואר באו"ח (ס' רמח סעי' ד) דכ"מ שאדם הולך לסחורה חשיב דבר מצוה ומותר לצאת בשיירא אף בערב שבת הגם שיבא עי"ז לחלול שבת, ואינו חשיב דבר הרשות רק כשהולך לטייל, ובבאה"ג שם הביא מהא דפרש"י בב"מ (דף ל) והודעת להם זה בית חייהם, ללמוד להם אומנות להתפרנס בו ע"ש, ובב"מ (דף לג) דמייתי קרא דאפס כי לא יהיה בך אביון שלא תביא עצמך לידי עניות, וע' תענית (דף כא) ניקום וניזל ונעביד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון כו' ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר, וע' שלהי קדושין, וע' ברכות (ד' לה) ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכי כולא שתא, ובש"ע או"ח (סי' קח סעי' ח) דמי שהיה