אמרי שפר קלצ'קין מד

י"ל דהתם היינו משום שכשנשבע לעשות דבר ביום פלוני יש לעשותו בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אח"כ ולא יעשנו, וכשאמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ואח"כ שכח הוי תחילתו בפשיעה, אך לפמ"ש הפמ"ג דאפי' אם העסק הוא מהדברים האסורין להתחיל משהגיע זמן תפלה, והתחיל בעסק זה באיסור, לא חשיב פושע כיון שהיה סבור להתפלל אחר שיגמור העסק, מוכח דגם כה"ג לא חשיב כפושע, ומוכח דודאי לא חשיב כפושע, דאי נימא דהוי רק בתורת ספק, הול"ל שיתפלל בתורת נדבה או על תנאי שאם מדינא אין לו תשלומין יהא תפלתו נדבה, ובשויו"ט שאין מתפלל נדבה לא יתפלל אם יש חשש איסור כשמתפלל ב' פעמים שלא לצורך, וע' סי' ק"ז ומ"ש החו"ד (ס' קי) ומש"ש, וכיון שבודאי לא חשיב כפושע, ממילא אין להחמיר גם באיסור דאורייתא, וכן בנידון הנה"מ שהבאתי (סי' כד) לא מהני תפיסה, ומצד הסברא היה מקום לומר שלא כל אדם שוין, שמי שכח זכרונו חזק, יחשב אצלו שכחה לפשיעה, וע' גיטין (דף סז) ר"ש טוחן הרבה כו' משכח קימעא, ופ"ה דאבות ד' מדות בתלמידים מהיר לשמוע ומהיר לאבד כו', ופ"ב משנה י"א ע"ש, וגם במילי דעלמא לא כל האנשים שוין בתכונתם וכח זכרונם, וכן לא כל הענינים שוין, שמה שרגיל האדם לעשות תמיד בפועל נחקק יותר בזכרונו, וכדקיי"ל דאחר ל' יום חזקה שהזכיר גשם (ובירוש' דמחזיקנא טיבותא לרישא כד מטא למודים כרע מגרמיה], וא"כ השכחה להתפלל שהוא רגיל בזה תמיד, ראוי שיחשב יותר כפשיעה מענין שכחה לעשות דבר שנשבע לעשותו ואינו רגיל בה, וכן בההיא דביצה (ד' טז) גבי עירוב תבשילין שהוא רק לעתים רחוקות עלול יותר בזה ענין השכחה, ובפרט ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא דהוה טריד בגירסיה וכדאמר בב"מ (דף עה) כל שכן מר דקא טריד בגירסיה משתלי כו', וע' כתובות (ד' כ') האי סהדותא עד ס' שנין מידכר כו' כיון דרמיא עליה אפי' טובא נמי, ולזה בשומר דרמיא עליה נחשב יותר כפושע

ובתשובת שבו"י כתב דהגם דאמר בסנהדרין (דף לא) שכשאמר אין לי ראיה אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום, האידנא שנתמעטו הלבבות כמ"ש בעירובין (נג) יכול לטעון ששכח שיש לו ראיה, ולענ"ד דוקא בלימוד התורה נתמעטו הלבבות ולא במילי דעלמא, ואדרבה קאמר דכי טריד בגירסיה משתלי, גם דבימי הש"ס ג"כ א"ר אשי אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה, וקיי"ל בחו"מ דגם עתה הוי כן, וע' יומא (סי) וביומא (סי' נז) לענין חשש תקלה בזמן מרובה, ובתב"ש (סי' א' ס"ק כ) כשנמצא שא"י הלכות שחיטה, שכיון שדרך השכחה גוברת אתרע חזקתו, ובפסחים (דף יא) ובשבת (דף קכ) זימנין דמשתלי כו': סימן כח לחכם אחד

מה שהקשה בהא דקאמר בשבת (דף קכ) האי גמי ה"ד אי דמיהדק קא הוי חציצה אי לא מיהדק עיילי ביה מיא, חציצה תיפוק ליה משום דיו בלחה כו' היינו טעמייהו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום כו' רבנן נמי דמנח ידיה עלויה זימנין דמשתלי ושקיל ליה לר"י נמי זימנין דמשתלי ושקיל ליה אלא אי דאיכא גמי ה"נ הב"ע לאהדורי אגמי רבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן ופרש"י ואי לא משכח גמי האידנא לשתהי עד למחר, והקשה מע"ל דהא אם ישתהה עד למחר, יתייבש הדיו ותהא חציצה, לדעתי לק"מ, דדוקא לפום דקאי הש"ס מעיקר' דהא דס"ל לרבנן דכור' עליה גמי ויורד וטובל היינו משום שאסור גרם מחיקת השם, ושצריך להדק הגמי שלא יכנסו בו מים, ממילא אם הדיו הוא יבש ישאר ביבשותו כיון שלא יכנסו בו מים לעולם, ולזה צריך לתרץ דמיירי בדיו לחה שאינו חוצץ, משא"כ לפום דמסיק שמה שצריך גמי היינו משום שאסור לעמוד בפני השם ערום, וגרם מחיקת השם שרי, ממילא גם כשיתייבש הדיו יוכל לירד במים ויתמחק ועל כל פנים ישוב הדיו להיות לח על ידי הרחיצה, ואחר כך יטבול לשם טבילה ולא יהא חציצה, וגוף הא דהוי חציצה כדאסור גרם מחיקה, הגם דממילא בהכרח ישאר השם כתוב, וקיי"ל (ס' קצח סעי' ו) דאותן שיש להן קליעות שערות דבוקות זב"ז וסכנה להסירם לא חייצי, היינו משום דהכא לא חשיב מיעוט שאינו מקפיד, משום דאדרבה הוא מקפיד בעצם ורוצה שיומחק מעצמו, רק שאין יכול לעשות זה בעצמו, דאריה דאיסורא רביעא עילויה, משא"כ בעובדא דהלבוש והפ"מ שנעשין הקליעות לרפואה, ואינה רוצית בהסרתן, והגם דהוה ניחא לה שתהא בריאה ולא תצטרך לרפואה, מ"מ השתא שהיא חולנית ניחא לה בזה בעצם, ומ"ש בהגהות חדשות, דמש"ה פריך הש"ס דהוי חציצה דכיון דמסיק הש"ס דגרמא שרי שיכול להסיר הדיו מעט מעט ע"י גרם, הוי מיעוט המקפיד, ודיש להוכיח מדלא פריך הש"ס על גוף הברייתא דהיכי טובל דקא הוי חציצה, כדברי הלבוש דכה"ג נחשב מיעוט שאינו מקפיד, ולא פריך הש"ס חציצה תיפוק ליה משום דיו, אלא בתר דמסיק הש"ס דגרמא שרי עכ"ד. דברי ההגהות תמוהין, דנהפוך הוא, דהש"ס פריך חציצה תיפוק ליה משום דיו, בתר דקאמר דאי לא מיהדק עיילי ביה מיא ושאסור גרם מחיקה, ומש"ה ניחא דלא פריך הש"ס על גוף הברייתא, דאי גרם מחיקה שרי, לא תחצוץ הדיו, שגם דיו יבש יעשה לח ע"י כניסת המים, ודוקא לפום דקאמר אי מיהדק קא הוי חציצה ושצריך שיהא הגמי מהודק שלא יכנסו בו המים, ממילא שפיר פריך שיחצוץ הדיו יבש כיון שישאר ביבשותו

ובשע"ת או"ח (ס' קסא ס"ק ז) הביא מ"ש הלק"ט דמוהל שנתיבש דם המילה בידיו אינו חוצץ בנט"י מדאמרינן שבח הוא לבני אהרן שמהלכין עד ארכובותיהם בדם הקרבנות במקדש, והביא מ"ש השבו"י לתמוה דאדרבה מוכח להיפוך מדפריך הש"ס עלה בפסחים (דף סה ובזבחים דף לה) דהא קא חייץ והוצרך לתרץ דלח הוא ואינו חוצץ, ולכאו' יש ליישב לפמ"ש הב"י יו"ד סי' קצ"ח בשם הסמ"ג וז"ל כל השרפים בין לחים בין יבשים חוצצין מפני שהן לכלוך הפירות פירוש ודרך, ב"א להקפיד עליהם וה"ה בדם שנסרך בבשר שאפי' לח חוצץ מטעם זה וכ"כ רבי' משה, אמנם בפ' כל הפסולים (לה) אומר שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא הוי חציצה לח הוא ולא הוי חציצה אלמא אף בבשר לח אינו חוצץ עכ"ל, וכדי ליישב זה צ"ל דלא פריך הש"ס דקא חייץ אלא מחמת הדם שע"ג הרצפה, דבזה ל"מ מה שאין הכהן מקפיד, דאכתי אינו עומד ע"ג הרצפה, אבל מצד מה שנסרך לבשר אין קפידא, כיון שאין מקפיד ע"ז דשבח הוא לב"א כו' שוב מצאתי שכ"כ בס"ט], ושפיר מיושב דברי הלק"ט שהוכיח מדאמרי' שבח הוא לבני אהרן כו', ומש"ה אינו חוצץ הדם הנסרך לבשר, דה"נ אינו חוצץ בנט"י, היכא ששבח הוא לו, ועמ"ש השע"ת (ס' תקפד ס"ק ד) כשמוהל תוקע בשופר אם יש חשש חציצה בלכלוך הפה מדם מילה, וע' סי' תרנ"א סעי' ז' גבי חליצת תפילין קודם נטילת לולב ומ"ש בסוכה (דף לז) דלנאותה לא הוי חציצה, והריטב"א בשבת שם כתב וז"ל תיפוק ליה משום דיו, פי' לדידך דס"ל דגמי כי מיהדק הוי חציצה תיקשי לך אמאי לא הוי חציצה משום דיו, אלא מאי אית לך למימר דדיו היינו טעמא דלא הוי חציצה משום דהוי מיעוטו שאינו מקפיד, גמי נמי כי מיהדק לא חייץ משום האי טעמא גופה, ומשני בלחה כו' הלכך הדרא קושיא דגמי לדוכתה עכ"ל, ונראה שהכריח לפרש כן, משום דקשה ליה היכי הוה ניחא גוף הברייתא, והיכי הוה ניחא להס"ד, ולכאורה לפמ"ש למעלה ניחא, דקאמר חציצה תיפק משום דיו, ובעי להוכיח דגרם מחיקה שרי ויעשה הדיו לח, והדר י"ל דהגמי לא מיהדק ול"ח להא דעיילי ביה מיא, ולהריטב"א דמפרש דמעיקרא לא אסיק אדעתיה הא דלחין אין חוצצין, צ"ל דמעיקרא לפום דס"ד להוכיח דחשיב מיעוטו שאינו מקפיד ודמיירי בדיו יבשה, ממילא אינו מקפיד גם על הגמי, שאינו מקפיד רק להסירו מעל בשרו ולא מהדיו שעל בשרו, וכיון שבלא"ה הדיו על בשרו, אינו מקפיד מה שמונח על הדיו עוד איזה דבר דק, בפרט שהוא לצורך לכסות השם הכתוב, והוא צורך הטבילה ובתר דמשני דבדיו לחה, ובעלמא לא חשיב אינו מקפיד, אלא דכיון שהדיו לחה אין חוצץ וכמאן דליתה דמיא, ממילא פשיטא