אמרי שפר קלצ'קין מג

(דה"ל כמו שהפקידו בב' כריכות). וחייב דוקא משום דהו"ל למידק ולידע מי הפקיד אצלו ויש לקונסו ליתן לזה מנה ולזה מנה, ודוקא משום דלא קתבעו ליה, דאי קתבעו ליה שיש בהן רמאי, היינו אומרין דמאי חזית לקונסו אדרבה יקנסו התובע הרמאי, וכיון שיש לקנוס לזה כמו לזה, הדר אוקי אדינא שיהא פטור לשלם לשניהם, ובסיפא דשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה ר' והפקידו זה בפני זה, יש לחייבו משורת הדין משום שיודע שהוא חייב לאחד מהם, דכיון שהפקידו בב"א הוי כהא דב' שבילין כשבאו לשאול בבת אחת, ומ"מ אינו נותן רק לזה מנה ולזה מנה משום דקתבעו ליה ואיכא חד מנייהו רמאי ולא יהא הרמאי נשכר, ואצטריך לטעמא דנעשה רמו שהפקידו לו בכרך א' דלא הוה ליה למידק, דאי הו"ל למידק וראוי לקונסו, ויש לקנוס להתובע ולהנתבע, הדר אוקי אדינא לחיובא, ודוקא כדלא הו"ל למידק יש לפטור אותו כדי שלא יהא הרמאי נשכר, וכדמייתי מההיא דגזל א' מחמשה שטוענין ברי, וג"כ הו"ל למידק, אלא דכיון דקא תבעי ליה אין לקונסו, שלא יהא הרמאי התובע נשכר, ומש"ה אוקי אדינא לפטור, ועכ"פ שני תירוצי הש"ס מוכרחין, ואין תירוץ אחד מספיק בלא חבירו, ושפיר פריך הש"ס מי אמר רבא כל בשתי כריכות הו"ל למידק וחייב לשלם מדינא אף כשזה טוען שמא, [כמו שנתבאר דקאמר שבא לצי"ש לשלם מה שחייב משורת הדין הגם שאין אדם תובעו] דהא אמר רבא ה"מ בשנים שהפקידו אצל רועה כו', והשתא מיושב שפיר הא דלא פריך הש"ס מההיא דלקח מחמשה בנ"א כו', משום דמהתם לא קשיא מידי, דשאני התם שהתובע טוען ברי, משא"כ בההיא דבכורות שהתובעין טוענין שמא שגם הם אינן יודעין של מי הוא הטלה החי, אלא שאם היה הרועה מדייק לשאול היה מתברר ונחלט אז איזה טלה של כהן ואיזה טלה של בעה"ב, ופריך דוקא מהא דאמר רבא דכל בב' כריכות הו"ל למידק ודחייב לשלם אפי' כדהוי שמא ושמא, ויש להאריך בביאור שיטת התוס' והפוסקים בזה הסוגיא ויתבאר אי"ה במקום אחר: סימן כז

בענין מה שביארתי למעלה (סי' כד) בהא דקאמר הש"ס דכל לא ידענא פשיעותא היא, שאינו נחשב פשיעה אלא גבי שומר שמוטל עליו שלא להסיח דעתו מהפקדון, וגבי אינש דעלמא לא חשיב שכחה כפשיעה. כעת ראיתי בתשו' שער אפרים (ת' כח) במי שתבע את שותפו שפשע שלא מכר חמצו לא"י בע"פ ועי"ז עבר עליו הפסח ואסור בהנאה, והשותף טוען שכחתי, דכיון דהו"ל לאסוקי אדעתיה שישכח ובשכחה זו תיכף יעבור על זמן איסורו שכחה זו היא פשיעה, והביא ראיה מדקאמר בב"מ (דף לה מב) דכל לא ידענא פשיעותא היא יע"ש, אמנם כבר הבאתי בספרי אבן הראשה (סי' לז) מ"ש המ"א (סי' קח ס"ק יא) דשכחה מקרי אונס, ומהא דפרש"י בפסחים (דף נט) שאין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים בעה"פ, ופרש"י כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד ואם לא יביאנה לא יאכל פסח דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת, ועמ"ש התוס' בשבת (דף ד) ד"ה וכי, דמש"ה קא עברי כהנים על עשה דהשלמה ומקריבין למחו"כ כפרתו כדי שיביא פסחי, משום דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרין לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך ע"ש, והשתא אס"ד דשוכח נחשב כפושע לא היו אומרין לכהנים שיעברו על עשה דהשלמה בשביל זה שפשע ולא הביא כפרתו קודם לתמיד, והא דקאמר דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה, הגם דכששגג או נאנס בראשון ליכא חיוב כרת, אכתי חמירא טפי משום דהוי בעצם עשה שיש בו כרת, וכדאמרינן בעלמא דאתי עשה שיש בו כרת ודחי, הגם שכשנמנע לעשותה מפני העשה הנדחית אין עליו עונש כרת, ומ"מ חמירא טפי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דעלמא, ועכ"פ נתבאר דמוכח מזה דשכחה לא חשיב כפשיעה

ובזה יש לבאר הא דקאמר בפסחים (דף סו) אמרו לו רבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו כו', ולכאורה כיון שהלל היה עניו ביותר (וע' שבת דף לא) וכשקנטרן בדברים והוכיח השומעין שלא שמשו גדולי הדור מיד נענש ששכח ההלכה כמ"ש בגמ', למה היה לו להתפאר לפניהם ששמע ושכח שהוא ענין חשיבות יותר מאם לא שמע, וכמבואר בשבת (דף קכ) דלמא שאני התם דאי א"ל גמירנא אמרי ליה אימא לן, הול"ל גמר ושכח, וביומא (דף יח) בשלמא שמא שכח לחיי אלא שמא לא למד מי מוקמינן כו', וכן קאמר בירושלמי פ"א דחגיגה (ה' ח) ומה הוא גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי [ובש"ק שם הקשה מהא דקאמר בזבחים (דף קא) הודה משה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי, ושיש יותר גנאי בשכחה, ולכאורה יש לפרש כוונת הירושלמי שאינו אומר מצד הבושה לא שמעתי, והוא מודה ששמע ושכח, דהא מקור הברייתא דזבחים הוא בספרא, ושם ליכא סיום הלשון אלא שמעתי ושכחתי' ומ"מ מפרש לה הש"ס הכי, וא"כ ה"נ יש לפרש כן, אך ז"א דהא מפורש בש"ס דיותר הוי גנאי כשלא שמע, וע' סוטה (דף לה) ד"ת שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו כו', וע' מגילה (דף יח) פירש"י ד"ה התעיף וע' קדושין (דף מד) רש"י ד"ה כמן ימא לטגני, וכשתקפה עליו משנתו אף שלא ע"י חולי, אינו גנאי כל שלא הסירם מלבו, וההיא דזבחים (דף קא) יש ליישב לפמ"ש בילקוט משלי (כג) בעוה"ז ישראל למדין תורה מבשר ודם ע"י משה וכשם שבו"ד עובר מן העולם אף למודו עובר שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו אבל לע"ל כו' אין שוכחין לעולם, וצריך לבאר מ"ש בנדרים (דף לח) שבתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה כו', ועכ"פ גבי משה שקבל תורה מהקב"ה הוי גביה טפי ענין בושה לומר שמעתי ושכחתי, בפרט דגביה אינו חסרון מה שלא שמע שכשלא שמע הוא לא שמע שום אדם] וא"כ הו"ל להלל להשיב שאינו יודע דהוי לישנא דמשתמע לתרי אפי ששכח או שלא שמע, שהוא יותר דרך ענוה, וצ"ל שבא להורות להשומעין שאין להתייהר ולקנטר בדברים ויקחו מוסר ממה שהוא נענש על שקנטרן בדברים, כדקאמר הש"ס שבשביל זה נסתלקה ממנו חכמתו, אמנם יותר יתכן לענ"ד לומר שבא הלל בתשובתו לרמז להם דברים שיוכלו לפשוט מזה את שאלתם במי ששכח ולא הביא סכין מע"ש מהו, ובעו מיניה דכשדבר שבות עומד לפניו לעקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי, שבכלל הספק הזה נכלל אי שוכח חשיב כפושע, דאי חשיב כפושע מסתבר שהעמידו חכמים דבריהם שלא לפשוע ולעבור על שבות (וע' דף צב), משא"כ אי חשיב כאנוס מסתבר להתיר להם שבות כלאחר יד במקום מצוה, כיון שאין לקונסם שלא יוכלו להביא קרבן פסח [ועמ"ש בתוד"ה הנח שהקשו דהא במתני' אסור שבות דרבנן, ולא תירצו דהמשנה לא מיירי כששכח אלא כשרוצה להרכיבו בעזרה סמוך לשחיטה, וי"ל דמשמע להו להתוס' דמיירי מתני' בכל גוונא], והיינו שא"ל הלכה זו שמעתי ושכחתי ואנוש עלול השכחה ולא נחשב זה כפושע, והגם דקאמר הש"ס ששכח בשביל שקנטרן בדברים ונסתלקה חכמתו ממנו, מ"מ לא היה העונש בדרך חיוב וכהא דסנהדרין (דף קו) גבי דואג ועיין נדרים (דף כב), שהוא לא היה ראוי לעונש כזה, שגם מה שקנטרן בדברים היה לשם שמים והוכיחם על מה שלא שמשו את גדולי הדור והיה העונש רק דרך שלילה דלאקמי גרסא סיעתא מן שמיא הוא כמ"ש במגילה (דף ו) ונסתלקה ממנו לפי שעה העזר וסייעתא דשמיא, ונשאר בתכונת טבע האדם שעלול לשכוח, ורמז להם בתשובתו דרך אגב שאין השוכח נחשב כפושע, [הגם שלא רצה להורות בפירוש היתר, כיון ששכח מה שקבל מפי רבותיו בזה] ולזאת הנח להן לישראל כו' ואין כ"כ חשש איסור בזה, שיהא מקום לחוש שנצטרך למחות בידם ולזאת הנח להן לישראל אם אין נביאים כו', וא"כ מבואר דבנידון מ"ש בתשו' שער אפרים, לא מיחשב כפשיעה

ועמ"ש המ"א (סי' קח) ממ"ש ביו"ד (סי' רלב סעי' יב) דכתב מחלוקת בזה ודצ"ל דגבי שבועה חשש לחומרא, ולכאו'