אמרי שפר קלצ'קין ד

קאמר דמשעת חתימה זכין לו כו' ע"ש, והשתא יקשה דהא שפיר י"ל דלר"א ושמואל ע"מ לבד כורתין וחתימה אינה עושה כלום ולא סבר כלל דעבחז"ל, והא דהוצרך שמואל לאוקי באין חייב מודה ודאומר ר"מ דשטר שאין בו אחריות אין גובה גם מבני חורין, היינו משום דלר"מ דע"ח כרתי עבחז"ל, וההכרח לומר דס"ל להרמב"ן שיש הוכחה מדברי שמואל דאיהו בעצמו סובר דעבחז"ל

ומ"ש עוד הגרע"א ליישב, דבלא"ה קשה מנלן דלשמואל עבחז"ל דלמא מש"ה לא מוקי למתני' בחייב מודה דס"ל דלאקרי וכתב לא חיישינן. וצ"ל דמוכח מדאמר שמואל מצא שטר הקנאה יחזיר וש"מ דבלא הקנאה חיישי' שמא כתב ליתן בניסן כו' והגם שאין רשאין לכתוב בלא מלוה [אי לא סבר עבחז"ל] חייש לאיקרי וכתב. וממילא מוכח דשמואל ס"ל גם לר"א עבחז"ל, דהא קאמר הש"ס עלה דאביי דקאמר עבחז"ל משום דס"ל דל"ח דלמא איקרי וכתב ולולי זאת לא הי' מחדש לומר דחיישי' לפרעון וקנוניא והיה מפרש כרב אסי דחיישי' שמא כתב ללות בניסן כו' ודלא אמרי' עבחז"ל אפי' לר"מ, והשתא אס"ד דשמואל לפום דפסק כר"א לא סבר דעבחז"ל א"כ מוכח מדקאמר דדוקא שטר הקנאה יחזיר, דחייש שמא איקרי וכתב, והדר יקשה מנלן לשמואל דס"ל לר"מ דשט"ח בלא אחריות אין גובה מבנ"ח, דדלמא מתני' בחייב מודה והא דלא יחזיר משום דאפי' לר"מ לא אמרי' עבחז"ל וחיישי' שמא כתב ללות בניסן כו', דהא חזינן דאפי' לאביי אמרי' עד שנמציא חשש לפרעון יותר הי' לו לומר דל"א עבחז"ל אף לר"מ. ומכ"ש דיקשה לשמואל מנ"ל להוציא דשט"ח שאין בו אחריות אין גובה מבנ"ח יע"ש. מוקשה לענ"ד, דהא שפיר י"ל דלא ס"ל לשמואל דעבחז"ל אלא אליבא דר"מ ודפשיטא לי' דלר"מ דע"ח כרתי בודאי דעבחז"ל דהא גם לאביי אין הכרח לומר דעבחז"ל וכמ"ש התוס' דאפי' יסבור דאין זכין לו ודלא חיישי' לאיקרי וכתב, אכתי מצי אוקי מתני' דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון, והא דקאמר עבחז"ל היינו משום דס"ל כן מסברא. וכן לפמ"ש הפנ"י דאי הוה מיתרצא מתני' באוקימתא דרב אסי לא הי' אביי אומר עבחז"ל דאע"ג שהסברא נותנת כן מ"מ לא הי' פוסק נגד משמעות המשנה דחשש פרעון וקנוניא הוי חשש רחוק, ודוקא משום דבלא"ה לא מיתרצא מתני' באוקימתא דר' אסי ועכצ"ל משום חשש פרעון וקנוניא מש"ה מוקי למתני' כפי סברתו דעבחז"ל, ג"כ מבואר שאין לו הכרח לזה אלא דס"ל כן מסברא, וא"כ מכ"ש די"ל דפשיטא לי' לשמואל מסברא דאליבא דר"מ עבחז"ל ומש"ה מוקי למתני' בשאין ח"מ

ג) וביותר מוכרח סברת החילוק דאליבא דר"מ י"ל טפי דעבחז"ל. ממ"ש הרא"ש ספ"ק דב"מ דשמעינן מדברי הרי"ף דבשטר מתנה או מכר אם מכר המוכר או הנותן את הקרקע לאחר בין חתימת השטר למסירתו דלא אמר עבחז"ל משעת החתימה ושאין במכירתו שמכר בין חתימה למסירה מועלת, דדוקא לענין שעבוד דלא ליהוי שטר מוקדם עבחז"ל, אבל לענין מתנה או מכר כשמכר או נתן אותו קרקע לאחר בין חתימה למסירה נתבטלה זכוי החתימה כיון שנתנו לאחר קודם שיבא השטר ליד הראשון. וכבר תמה ע"ז הש"כ חו"מ (סימן ל"ט ס"ק ל"ט) דא"כ קשה לאביי מסיפא דמתני' דכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, דניחוש שמא טריף מהלקוחות שקנו בין חתימה למסירה שלא כדין, וההכרח לומר כמו שמתרצין דדוקא אליבא דר"א דע"מ כרתי ס"ל להרי"ף דל"א עבחז"ל אלא בהלואה. אבל לר"מ דע"ח כרתי אמרי' גם במכר עבחז"ל ואתיא מתני' דכותבין שטר למוכר כו' כר"מ. ומ"ש הרי"ף גבי מצא שובר בשוק כו' דליכא למיחש דלמא זבנתה לכתובתה בט"ה מניסן עד תשרי ומפיק לשובר דכתיב בניסן ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, ויהיב הש"ס טעמא דשובר בזמנו טורף אביי לטעמי' דאמר עבחז"ל, דהיינו משום דזכה הבעל בקרקע דכתובה משעת חתימת העדים ואע"ג דלא מטא לידיה הו"ל מחילה, ולא קאמר דאף בלא טעם מחילה כשמחזירין השובר לבעל זכה למפרע משעת חתימה ונתבטל מכר הכתובה, היינו משום דבעי ליישב זה גם אליבא דר"א דלדידי' לא אמרי' עבחז"ל אלא לענין שעבוד. וכן מוכרח לענ"ד מפסק הרי"ף בשני שטרות היוצאין ביום א' שודא דדייני היפוך סוגיית הש"ס. דההכרח לומר כמ"ש הרמב"ן שכשאמרו דלר"מ חולקין היינו למאן דס"ל עבחז"ל והרי שתיהן כאילו נחתמו בשעה א' אפי' מסר וחזר ומסר שניהם קונין משעת חתימה, אבל לפום דקיי"ל דלא קני בע"ח עד דמטי שטרא לידי' אפי' לר"מ איכא למיעבד שודא שהרי משעה שמסר להם הוא שקונין וא"כ יקשה לפמ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף דלענין מתנה ומכר לא אמרי' עבחז"ל ונתבטלה זכוי החתימה כשנתנו לאחר קודם שיבא השטר ליד הראשון, וא"כ יקשה דכיון דההיא דשני שטרות מיירי בשטרי מכר ומתנה (כמ"ש הרי"ף) למאי הוצרך הש"ס לאוקי דשמואל כר"א, דהא גם אי סבר כר"מ אכתי איכא למיעבד שודא משום דלא ידעינן למי מסר תחלה ואם מסר לראשון וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה, וכיון דמוקי הש"ס דשמואל כר"א הדר יקשה על פסקי הרי"ף הסותרין זא"ז. וההכרח לומר כמ"ש דמודה הרי"ף דלר"מ דע"ח כרתי ממילא כדאמרי' עבחז"ל גם במכר עבחז"ל ודמש"ה הוצרך הש"ס לומר דשמואל כר"א, דאליבא דר"מ כיון דעבחז"ל שניהם קונין משעת חתימה שיהא לשניהם כאחד וליכא למימר שודא. וגם עמ"ש בתומים בדעת הרא"ש דלר"א הא דעבחז"ל הוי רק מצד תקנת חכמים וכמ"ש התוס' אבל לר"מ שורת הדין הוא כך, וממילא י"ל דלר"מ ל"ש בין הלואה למכר משא"כ לר"א דהוי רק משום תקנ"ח הוי זה רק בהלואה ולא במכר, ועכ"פ מוכרח סברת החילוק דלר"מ דע"ח כרתי י"ל טפי דעבחז"ל

ד) אמנם יש מקום ליישב דברי הרא"ש באופן אחר. בהקדם מה שיש לבאר מ"ש הרא"ש דלענין מתנה ומכר ל"א עבחז"ל אלא כיון דכתבה ליה שובר מניסן זכה הבעל בקרקע דכתובה ואע"ג דלא מטא לידיה זכה משעת חתימה משום דהו"ל מחילה, ולכאו' קשה דא"כ מאי קאמר הש"ס דאביי לטעמיה דאמר עבחז"ל, דהא לפ"ז אינו ענין ושייכות להא דעבחז"ל בשאר שטרות אלא דהכא הוי מטעם מחילה, וגם יקשה מנליה להרי"ף להוכיח מכאן דרבא לית ליה סברא דאביי דעבחז"ל, דהא מצי סבר דעבחז"ל ודפליג רק גבי שובר וס"ל דגם בשובר בעינן דוקא מטא לידיה כמו בכל שטרות ומש"ה כיון שמכרה לאחר בינתים אין בשובר כלום, וגם על גוף מ"ש הרא"ש לחלק בין מלוה למכר ומתנה הקשה הש"כ למה יהא המלוה עדיף מהקונה, וצ"ל סברת החילוק דהינו משום דגבי הלואה אין במה שמכר אח"כ שום ענין חזרה מההלואה והשעבוד שגם כשהוא משועבד למלוה יכול למכור לאחרים ומש"ה אמרי' עבחז"ל מכי מטא לידיה למפרע, אבל במכר ומתנה כשמכר ונתן אותו קרקע לאמר בין חתימה למסירה נתבטלה זכוי החתימה לפי שכבר חזר בו ממכירה ראשונה ובזה המכירה הוא עוקר וחוזר בו ממה שזכה להראשון, וכיון שנתנו לאחר קודם שיבא השטר ליד הראשון הוי כמו דלא מטא כלל בסוף ליד הראשון דמה דמטא לידיה אחר שכבר נתנו לאחר אינו כלום, ומש"ה גבי שובר שאינו יכול לחזור בה מהמחילה כבר זכה הבעל בקרקע דכתובה משעת חתימת העדים, וכ"ז היינו משום דעבחז"ל גבי הלואה אלא דבמכר ומתנה מתבטל ועוקר אח"כ זיכוי החתימה ממילא בשובר אין יכול לחזור בו אחר שכבר מחל, אבל למ"ד דגם בהלואה ל"א עבחז"ל ולאו מטעם חזרה נתבטל זיכוי החתימה אלא שלא זכו לו בחתימתן ועד דמטי שטרא לידיה אין בשטרא כלום ממילא גם בשובר לא הוי כמו שמוחל דהא אין בשטר כלום עד דמטי שטרא לידיה, ושפיר מוכיח דרבא לית ליה טבחז"ל דאלת"ה הא בשובר אין יכול לחזור בו והגם די"ל דמכריח דרבא פליג מדלא אוקי דאתי כר"מ דלדידיה בכל גוונא עבחז"ל אכתי מוכח כמ"ש מדלא דחי דס"ל דבעי מט"ל] והשתא י"ל דס"ל להש"ס דלר"מ דע"ח כרתי כיון דס"ל לשמואל דעבחז"ל כבר זכו משעת חתימה שיהא לשניהן כאחד אלא שאם מסר לאחד מקודם מתבטל בזה זיכוי החתימה. ממילא אין לנו לומר שנתבטל אותו הזכות שזיכה להם אלא כשאנו יודעין שחזר בו ולא כשהדבר מוטל בספק למי מסר תחלה, וגם אפשר דלשניהם מסר כאחד ואין לנו להפקיע זכות אחר מהם כיון שבודאי כבר היה לו זכות ויש ספק אם נפקע אח"כ זכותו ומש"ה יש לנו לומר דיחלוקו מספק, ודוקא לר"א דע"מ כרתי אין הספק שמא נפקע זכותו אלא