אמרי שפר קלצ'קין לח

אסיר בהנאה, גם שמסייעין בזה ידי עוברי עבירה ומחזיקין בז ידי הרוצחים, ובשו"ת שבו"י כתב להסתפק כאשר חיל הצרפתים התגברו על אויביהם במלחמה והפשיטו עור ההרוגים אי מותר לקנות העור, ואי מותר בהנאה, ולדעתי הדבר פשוט, שמסייע בזה ידי עוברי עבירה, שהוא מעשה אכזריות, והכתוב אומר (עמוס ב) על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לשיד, וע' ב"ב (ד' כב) מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום כו' ופרש"י אונאת בושתו, ובד"ה על שרפו פרש"י מחמת בזיון (וע' ברכות ד' יח). הרי שהגם שמלך אדום היה אויבו ונפל בידו במלחמה, בכ"ז גדול עונו מנשוא על האכזריות ובושת שעשה לו, ואף שהמה ג"כ באו עליהם להרגם ונתחייבו להם מיתה כמשפט המלחמה, בכ"ז לא הורשה להם לעשות מעשה אכזריות כזו, ולא ניתן לבייש גם הנופלים במערכה, ואם המיתו השבויים שלא היה להם צדקה להמיתם גם לפי חוקי המלחמה בצרפת, והם לא באו עליהם להורגם מדעתם ורצונם, יש להם דין רוצח ממש, [וע' חולין (דף צב) עולא אמר אלו ל' מצות שקבלו עליהם ב"נ ואין מקיימין אלא ג' כו' שאין שוקלין בשר המת במקולין ופרש"י של אדם שאין אוכלין אותו בפרהסיא, ומשמע דלדידהו ג"כ אסור זה משום בזיון] וכיון דהוי עכ"פ מעשה אכזריות, הקונה מהם מסייע ידי עוברי עבירה, והגם שאין חיוב להפרישו מאיסור כמ"ש הש"כ יו"ד (סי' קנא ס"ק ו), אין לסייע להם וכמבואר בפרש"י ע"א (דף נה) ד"ה דורכין: סימן כג י"ד שבט שנת תרל"ב שקלאב

בקדושין (דף ט) א"ר אבהו א"ר יוחנן אמר קרא בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה א"ל ר' זירא לר' אבוה ואמרי לה ר"ל לר' יוחנן כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל, מתקיף לה ר' אבא בר ממל א"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה אי דאקדיש והדר בעיל בעולה היא אי דאקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא כו' ארנב"י משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס, ופרש"י וז"ל גומר ומכניס בלא ביאה הלכך אי לאו דר' יוחנן הוה אמינא לגבי כסף עד דמקדש ובעיל אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה לחוד מיקדשה ע"כ כי יקח דיליף קיחה קיחה אגמריה דבכסף לחוד מיקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני, ומבואר מלשון פרש"י שלא היה מקום לטעות רק גבי כסף, ומוקשה לכאורה דהא כיון דסד"א דעד דמקדש ובעיל לא היינו יודעין לא קדושי כסף בלבד ולא קדושי ביאה בלבד, ולכאורה יתכן ליישב לפמ"ש ביבמות (דף נה) דאשה לבעלה מנלן דבהעראה מיקדשה אתיא קיחה קיחה, והקשו התוס' דלמה לי ילפותא דנקנית בביאה מדכתיב ובעלה ותיפוק ליה מקיחה קיחה, ותירצו בחד תירוצא דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן ק"כ מקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמי' קיחה דקרא בקדושי ביאה, אבל השתא דכתיב ובעלה ע"כ גמרינן קיחה משדה עפרון ק"כ דליכא למימר דאצטריך קיחה להעראה דא"כ לשתוק מובעלה ונילף כולה מילתא מעריות יע"ש, וא"כ י"ל דגם בלא ילפותא מקרא דבעולת בעל הוה ידעי' קדושי ביאה, דל"ל עד דמקדש ובעיל, כיון דקיחה הוי ג"כ ביאה וכדיליף לענין העראה, אלא דלא הוי ידעי' ק"כ, ובתר דילפי' מבעולת בעל ע"כ דכי יקח היינו בק"כ דאי אתי להעראה לחוד לשתוק מובעלה, ועדיין מוקשה הא דקאמר ה"א עד דמקדש והדר בעיל, דהא לפ"ז מיקדשה בביאה לחוד, וכן קשה לשון פרש"י דה"א לגבי כסף עד דמקדש ובעיל, דהא לפ"ז לא הוה ידעינן ק"כ כלל, וקדושי ביאה ידעי' דמהני בלא כסף, גם דקאמר ור' יוחנן האי ובעלה מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה כו' ור' האי סברא מנ"ל א"כ לכתוב רחמנא ובעל מאי ובעלה ש"מ תרתי, ומדכתיב ובעלה ולא ובעל למעט אמה העבריה דהיינו בביאה לחוד דכסף הא קני לה, מוכח דזו נקנית בביאה לחוד, גם יש להבין דהא ידעינן קדושי כסף מילפותא דויצאה חנם וגו' אלא דסד"א דהיכי דיהבא איהי לדידיה וקידשתו נמי הוי קדושין. כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח, וא"כ ידעי' דסגי ק"כ לחוד מקרא דויצאה חנם אין כסף לאדון זה כו' דהיינו בכסף לחוד, וצ"ל דסד"א דאתי קרא דכי יקח איש אשה ובעלה לגלות דל"מ ק"כ לחוד בלא ביאה ודדוקא כי יהב איהי לדידה, וסד"א דתרתי שמעינן מינה, ואכתי קשה היכי סד"א דלא מיקדשה בביאה לחוד, ויתכן לומר דסד"א דדוקא גדולה מתקדשת בביאה, אבל קטנה או נערה שהאב מקדשה לאיש ואפילו נערה דוקא אביה ולא היא אלא מדעת אביה, סד"א דל"מ ביאה בלא כסף לאביה, והוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, ודגם כסף לאביה בלבד לא מהני בלא ביאה, ומתקיף א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה, דהא כתיב נערה ולא בוגרת כמ"ש בסנהדרין (דף סו), ואי אקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא, ומתרץ דמשכחת כגון שקידשה בשטר, ודוקא מקרא דבעולת בעל יליף דמיקדשה בבעילה לחוד גם כשהיא קטנה ונערה כשהוא לדעת אביה שמסרה לכך, וכדמוכח מיתורא, וגס מגופא דקרא נשמע דהיינו גם כשהיא ברשות אביה, וכמ"ש בספרי, שוכב עם אשה בעולת בעל להביא את שנבעלה בבית אביה ועדיין היא ארוסה, האיש השוכב עם האשה ואע"פ שהיא קטנה, וא"כ מוכח דגם כה"ג מיקדשה בביאה לחוד, וממילא מוכח דבכסף לחוד מיקדשה, דאלת"ה כסף מאי אהני, והיינו דדייק פרש"י בלשונו דה"א לגבי כסף עד דמקדש ובעיל, למימר שהיינו יודעין קדושי ביאה דמהני בגדולה, ודוקא ק"כ לא היינו יודעין כלל, דסד"א דבקטנה ונערה הוי דוקא בהדי ביאה, ובגדולה אין תועלת כלל בקדושי כסף, ויתכן ג"כ לומר דלפום הס"ד הוה אמינא דביאה כדרכה קונה, וביאה שלא כדרכה אינה קונית בלא כסף בהדה, [והיה מקום לומר גם טעם לזה, משום דבביאה של"כ אינה נהנית וכמ"ש בסנהדרין (דף נח) פרש"י ד"ה של"כ וביומא (דף עז) רש"י ד"ה מביאות וע' קדושין (דף כב) של"כ מאי איכא למימר, ומ"ש מאן לימא לן דלאו הנאה כו, היינו דעכ"פ לא הוי זה נהנה וזה מצטער, גם שביאת האדון הוא חשיבות להשפחה וחשיב זה הנאה גבי דידה, וכיון שאינה נהנית צריך שתהנה מקבלת כסף קידושין], ודמש"ה כתיב בלשון כי יקח איש אשה ובעלה דאליבא דר' יאשיה דצריך קרא לחלק משמע דבעי שניהם ביחד, וכמ"ש הרשב"א, , והיינו דביאה של"כ בעי קיחה דכסף בהדה, ומש"ה דייק פרש"י בלשונו דה"א לגבי כסף עד דמקדש ובעיל, ומשום דקדושי ביאה הוה ידעי' דמהני, אלא דסד"א דכסף לחוד ל"מ בלא צירוף ביאה של"כ עכ"פ, וסד"א דהיינו דקמ"ל קרא, וביאה כדרכה אף בהעראה מהני, והשתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה שלא כדרכה לחוד ג"כ מיקדשה, כדמוכח מיתור הלשון, ודבעל עושה אותה בעולה של"כ, על כרחך כי יקח אגמריה דבכסף לחוד מיקדשה, דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני

ב) והנה בהא דאמרוה רבנן קמיה דאביי דמשכחת לה לנערה המאורסה דבסקילה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה וא"ל אביי עד כאן לא פליגי ר' ורבנן אלא באחר אבל בעל ד"ה אם בא עליה של"כ עשאה בעולה, פרש"י דילפינן לה מבעולת בעל כדלקמן, ומבואר בלשון פרש"י דלאו דוקא הא דאין אחר עושה אותה בעולה של"כ הוא דיליף מקרא דבעולת בעל, אלא דגם הא דבעל עושה אותה בעולה של"כ מקרא דבעולת בעל הוא דילפינן לה, וכן מוכח מדקאמר הש"ס ור' האי בעולת בעל מאי עביד ליה האי מיבעיא ליה בעל עושה אותה בעולה של"כ ואין אחר עושה אותה בעולה של"כ ומי אית ליה לר' האי סברא והתניא באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כולן בסקילה ר' אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק אר"ז מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי מ"ש מקטלא שאני התם דא"ק ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ורבנן האי לבדו מאי עבדי להו מיבעיא להו לכדתניא ומתו גם שניהם עד שיהיו שווין כאחד דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ור' יוחנן האי סברא מנא ליה א"כ נכתוב קרא בעולת איש מאי בעולת בעל ש"מ תרתי, וקשה מאי פריך הש"ס על ר' יוחנן, דהא בערכין