אמרי שפר קלצ'קין לה

דלרבנן מכח סמוך מיעוטא לחזקה הוי פלגא ופלגא, תו הוי ספק בלא חזקה דנאמן גם בדבר שבערוה ע"ש, והשתא לשיטת הרמב"ן דדוקא כדאיתחזק איסורא אין דשב"ע פחות משנים, יקשה ל"ל גז"ש דדבר דבר, דהא גם בעלמא אין ע"א נאמן כדאיתחזק איסורא, וע"כ דאתי גז"ש לומר דמהני עדות מיוחדת כממון, מה שא"כ להר"נ וש"פ דגם כדלא איחזק איסורא אין דשב"ע פחות משנים, י"ל דל"מ עדות מיוחדת, ומשום שיש בזה ד"נ. ואצטריך ג"ש דבר דבר לומר דאין דשב"ע פחות משנים גם כדלא איחזק איסורא, ומהני עדות מיוחדת כדלא איחזק איסורא, ולא היכא דאיחזק איסורא, וכן כדאיחזק היתרא

ג) ובתוס' שם ד"ה ת"ל ועד אין בה כל שיש בה, כתבו וז"ל תימא כיון דהוא קינא לה ונסתרה והשתא אתי ע"א דטומאה מסתמא בעל שתיק ולא מכחש ליה א"כ מאי צריך קרא דע"א נאמן, אפי' טומאה בעלמא בלא קו"ס בכה"ג הוה מהימן כדאיתא בפ' האומר (ד' סו) אשתו זינתה בע"א כו' תינח לרבא דאמר התם הוי דשב"ע אלא לאביי דאמר מהימן מאי איכא למימר כו', ולענ"ד יש ליישב זה, דשפיר בעי קרא, דאילו לא הוה מהימן ע"א, היה ביד הבעל להשקותה ולברר הדבר, דמ"ש התוס' (דף ו' ד"ה ושבאו) דגם כשיש ע"א שנטמאה אין המים בודקין אותה, היינו משום דהשתא דהאמינה תורה לע"א אחר קו"ס אין חילוק בין אחד לשנים, משא"כ אי לא הי' נאמן ע"א, היה בידו שלא להאמין לו ולהשקותה, ולברר האמת ע"י שתיה, ממילא גם כשמאמין להעד ונאסרת עליו דשאחד"א לא הפסידה כתובתה דיכולה לומר שיכולה לשתות ולברר הדבר שטהורה היא, והבעל פשע במה שאסרה לו, ועדיף ממתו בעליהן עד שלא שתו, וא"י לומר מה לי לעשות כיון שאני מאמין בלבי, דכיון שהוא דבר שאפשר להתברר יכול הוא לברר ומה לו להחליט האיסור, ודוקא כיון שנאמן ע"א ממילא מפסדת כתובה ג"כ דתו א"א לבודקה בהשקאה. ובלא"ה שאני התם כשהעיד שאשתו זינתה, כדא"א לברר דאז אמרי' דשתיקתו כהודאה, משא"כ הכא דאפשר לברר לא הוי שתיקתו כהודאה דחושב לברר הדבר בהשקאה, ובלא"ה שאני התם דשאחד"א מטעם הודאת בע"ד ואין דבר הסותר ומברר ההיתר. משא"כ הכא דאפשר להשקותה ולברר הדבר, דבלא קרא היינו סומכין שהמים בודקין אותה ויתברר היתרה, ול"מ הודאת בע"ד במקום שנתברר ההיתר, ומדהקשו התוס' כן מוכח דס"ל דאמרי' שוויה אנפשיה חד"א אף במקום שמתברר היתרו וכמ"ש בשעה"מ (פ"ט מאישות הלכה ט"ו) בשם מהרשד"ם דכשאבי הבת אמר שהנער היה בן יג"ש כשקדש את בתו נאמן לאסור את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהיה קטן. באותו פרק. והביא ראי' מתשו' הרשב"א שכתב על טבח שאמר שלא שחט את הבהמה ויש עדים מעידים ששחטה כדין דלדידיה אסורה מטעם דשאחד"א אפי' נגד עדים, והגם דשאני התם דהודאת בע"ד כק' עדים והוי עדים נגד עדים משא"כ בהשקאה דהוי בירור גמור, י"ל דאכתי לרב יוסף דאימר זכות תלה לה ודלרבנן לא הויא מתנוונא, וגם אפשר שהבעל יודע בעצמו שאינו מנוקה מעון דתו אין המים בודקין את אשתו, עכ"פ כיון דליכא בירור גמור בשתיה אפשר דשאחד"א ומש"ה הבעל מאמין לו, ועפ"ז יש קצת לומר דאליבא דב"ה דמתו בעליהן עד שלא שתו אין נוטלות כתובה משום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, ה"נ מפסדת כתובתה כיון שלא פשע מה שהוא מאמין להעד בלבו, ויודע שאינו יכול לברר, והגם דכשע"א מעיד שהיא פרוע תפרע בשבועה כמ"ש כתובות ד' פ"ז הכא גרע טפי. אך יש לחקור לדעת הר"נ בנדרים (ד' צ) לחד תירוצא דאין האשה נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו, דממילא אליבא דב"ש שמשועבד לה שלא יגרשה אא"כ מצא בה ע"ד, לאו כל כמיניה להאמין להעד, ומידי דהוה האידנא אחר תר"ג כמ"ש בש"ע (סי' קע"ז), וגם לב"ה אינו יכול להפקיע שעבוד ש כתובתה למ"ד דהוי מה"ת: פ

ועיין בפרש"י סוטה (דף ל"א) על הא דדייק הש"ס בהא דקתני מתני' עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה טעמא דקא מכחיש ליה הא לא מכחיש ליה ע"א מהימן, ובפרש"י ד"ה הא לא מכחיש וז"ל ה"ה דהוה ליה למיבעי ארישא דקתני בהדיא אמר אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה אלמא מהימן, אלא משום דבעי לאקשויי עלה כי מכחיש עלה מאי הוי כו', ולכאורה לפי המבואר לעיל, לא מוכח מרישא מידי, דהיינו אומרין דמש"ה לא היתה שותה כיון דהוא קינא לה ונסתרה והשתא אתי ע"א דטומאה מסתמא בעל שתיק ולא מכחש ליה וכמ"ש התוס', ובפרט לפום דפרש"י ד"ה אני ראיתי שנטמאת באותה סתירה שהיא ע"פ ב' עדים, וכשמעיד שנטמאת באותה הסתירה בודאי איכא רגל"ד שנטמאה ועמ"ש המל"מ (פ"א מסוטה הלכה י"ד), וכיון שהבעל שותק ומאמין לדבריו נאסרת עליו ומש"ה לא היתה שותה, ומש"ה הוצרך הש"ס להוכיח מהסיפא דע"א אומר נטמאת וע"א אומר לא נטמאת, דתו ליכא שתיקת הבעל כהודאה שנטמאת, , דכמו"כ מאמין דברי העד שלא נטמאת, וליכא כאן משום שתיקת ונאמנות הבעל, ומ"מ משמע בלשון המשנה דדוקא משום הכחשת העד הא לא קמכחיש ליה ע"א מהימן, והגם דממילא היה מאמין הבעל, הו"ל להשמיענו גם בלא הכחשת עד אלא שהבעל אינו מאמין, ומוכח דדוקא בשביל הכחשת העד, ומדלא ניחא ליה לפרש"י לומר כן צ"ל דמשמע ליה דגם רישא מיירי בכל גוונא אף כשהבעל מכחיש, א"נ דס"ל לפרש"י דלא מתסרא מצד נאמנות הבעל ול"א שאחד"א כיון שאפשר לבודקה ולברר בשתיה שהיא טהורה: סימן כא

לידידי החריף מ' מיכל ראבינאוויץ בסלוצק ר"ח אלול תרמ"ט

מה שהקשה על מ"ש התוס' בסנהדרין (ד' ד') ד"ה דרך בישול אסרה תורה די"מ דרך בישול אסרה תורה דבלא בישול שרי וע"י בישול אסור לאפוקי חלב דבלא"ה אסור, דקשה ממ"ש בבכורות (דף ו') דדחי דאימר חלב לחודיה נמי אסור באכילה ובב"ח בהנאה נמי אסור, ובהגהות הש"ס החדשות עמד בזה בצ"ע

יתכן ליישב זה לפמ"ש הרמב"ם שאם בישל בשר מתה או חלב בחלב אינו לוקה על אכילתו משום בב"ח ומשום דאין איסור חל על איסור, ומשום דממילא ליכא איסור מוסיף לענין הנאה, ע"פ סברת הרמב"ם בפי' המשנה דכריתות, וכבר תמהו האחרונים דהא הוי איסור כולל מיגו שחל על החלב דנאסר משום בב"ח ונבילה שבאין בב"א, חל גם על הבשר, ובספרי אבן הראשה (סימן ו') כתבתי ליישב זה ע"ש, והגאון ישועות יעקב (סי' פז) תירץ דגם על החלב אינו חל משום דבתחלת בישולו כבר בלע טעם איסור וטכ"ע מדאורייתא, ובב"ח אינו נעשה מה"ת עד שיתבשל כמאכל בן דרוסאי, דקיי"ל דבעי בישול שאחרים אוכלין אותה דדרך בישול אסרה תורה, ולכך אין איסור בב"ח חל כלל אף על החלב עכ"ד, והשתא י"ל דהיינו מ"ש התוס' לאפוקי חלב דבלא"ה אסור וא"כ החלב וגם הגדי נאסר מיד בתחלת בישול, ותו אינו חל בסוף בישול, איסור של בב"ח, וכיון שאינו חל לענין אכילה אינו חל אף לאסור בהנאה כסברת הרמב"ם בפי' המשנה ולמ"ד בחולין ד' קי"ג דאבישול נמי לא לקי א"א לומר דאתי למלקי על בישוליה, ובלא"ה לא מצי קאמר הכי כמו שיתבאר]. והסוגיא דבכורות קאי למ"ד אחע"א ופריך הש"ס דלהך מ"ד מנלן דחלב שרי, ופריך גס לר"ש דסבר בפסחים (דף לה) אאחע"א דדלמא אתי למלקי על בישוליה, [גם דאפי' למ"ד אאחע"א פריך שפיר דמנלן לחדש דחלב שרי כיון דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא בודאי י"ל שאסור, ואדרבה נימא להוכיח מזה דאיסור חל על איסור או דהוי גזה"כ וגלי קרא שחל האיסור לאסור בהנאה]. וכן י"ל דלהס"ד דהוה אמינא דחלב אסור משום דאתי מן החי ודהוי כרוטב דבר איסור דכתיב הטמאין לאסור רוטבן (ואינו אמה"ח ממש וכמו שביאר הכו"פ סי' פא) היה מקום לומר שחל איסור בב"ח בכולל