אמרי שפר קלצ'קין לא

גם יקשה דהא בב"מ (ד' מז) קאמר ר"ש דקונין בפירי דכתיב לקיים כל דבר, לר"נ נמי הכתיב לקיים כל דבר ההוא לקיים כל דבר דקונין במנעל, הרי מפורש שגם לפנים בישראל שהיה בזה קנין אסתומתא, לא נהגו לקנות אלא במה שנקנה בחליפין גם האידנא, דאל"כ אין הוכחה השתא אחר שבטל המנהג ונשאר קנין חליפין רק מגזה"כ וזאת התעודה בישראל

וכדי ליישב שיטת פרש"י, יתכן לומר לענ"ד. דגם לפרש"י ל גמרי' קיחה קיחה משדה עפרון, לעשות קנין אשה ככל קניני שדה, ולא גמרי' משדה אלא לכסף דכתיב ביה קיחה, אלא דסד"א דאשה מקניא בחליפין, משום שדומין לכסף, ובחליפין יש סברא לומר שתקנה בכלי אע"פ שאין בו ש"פ, וככל חליפין דעלמא, וגם כשאין בו ש"פ יש סברא לומר דהוי מצד קבלת הנאה כעין כסף, ומשום דקיי"ל דהמחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפי' מחט בשריון אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מהשריון וע' ברמב"ם וטוש"ע (סי' רכ"ז סעי' כ). ומש"ה סד"א דהגם דבקבלת כסף אינה מתקדשת בפחות מש"פ, וכן בקבלת שוה כסף פחות מש"פ, מ"מ כשמתקדשת דרך חליפין מהני גם כשאין ש"פ, דבזה ליכא אונאה ומקבלת זה ההנאה להנאת ש"פ, ודוקא כשבא ליקח אותה במחיר צריך שיהא ש"פ, משא"כ בתורת חליפין שאין אונאה לחליפין, ולזה הוצרך לאשמועי' דלא מקניא בחליפין משום דחליפין איתנהו בפחות מש"פ, ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה, ופרש"י דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקדושין ואפי בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קדושין, והיינו דהגם דבעלמא כשהוא בתורת חליפין, יש גם בפחות מש"פ ענין קבלת הנאה ותורת כסף, לפי שאין אונאה בחליפין, מ"מ גנאי הוא לה לאשה להתקדש בכלי שאין בו ש"פ גם כשהוא בתורת חליפין, וממילא בטיל לה לתורת חליפין בקדושין. דכשיש ש"פ הא היינו מתורת כסף, וגם דממילא אף כשהוא ש"פ לא מהני אלא אם קיץ דמיה וכדקאמר לקמן (ד' ח) שוה כסף הרי הוא ככסף מה כסף דקיץ אף ש"כ נמי דקיץ, וע"ש דלמ"ד גבי עבד עברי דה"ק בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין, בלא"ה פשיטא דלא מקניא בחליפין דיליף מע"ע, דכל מה דש"כ ככסף בקדושין יליף מע"ע כמ"ש התוס', ודוקא אי יש בחליפין עדיפות דמהני גם כשאין ש"פ לפי שאין אונאה לחליפין, ממילא אפשר דא"צ שומא, משא"כ השתא דל"מ אלא כדשוה פרוטה ככסף ממילא הדר בעי' דקיץ דמיו, וא"כ אינו יכול ליתן בתורת חליפין אלא בקציצת דמים ותורת כסף, ועפ"ז יתכן לומר, דלפנים בישראל שהיה המנהג קבוע לקנות בזה כל דבר לא היה כ"כ גנאי לאשה לקנות עצמה בחליפין שאין בו ש"פ [או שנהגו לקנות בנעל ש"פ] דדוקא השתא שאין בזה מנהג קבוע, דממילא מה דקני בפחות מש"פ, הוי משום שאין אונאה לחליפין, דקנין חליפין הגם דהוי גזה"כ, מ"מ מבואר דהיינו מצד קבלת הנאה וכמ"ש הש"ס בההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ואקני ליה, מש"ה הוה גנאי לה, משא"כ כשנהגו לקנות בזה כל דבר, וממילא הדר איכא בזה נמי משום תורת קני כסף, וכיון דקיי"ל (ד' ז) תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב, ואע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה, ממילא אי אמרה לו תן הנעל להגואל ואקדש אני לך מקודשת ולזה אמר שהם עדים שקנה בזה את רות לו לאשה, [ובש"ע דלאו דוקא מנה וה"ה פרוטה, ולכאו' שאני מנה, דהט"ה מזה שוה פרוטה] והגם דהוי מתנה ע"מ להחזיר הא במכר קני ול"ק באשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין, ואי הוי נקנית בחליפין הוה מהני גם מתנה ע"מ להחזיר, וגם עמ"ש התוס' דהוי רק מדרבנן דכעין חליפין דמי, וגם דחליפין גופייהו אמר דאי תפיס לה מתפסי' והיינו דקאמר לפנים בישראל, דדוקא לפי שהיה אז מנהג קבוע לקנות בחליפין כל דבר, ממילא הגם דבאשה ל"מ קנין אסתומתא מ"מ כיון שהיה בזה תורת כסף, נתקדשה בזה כתן מנה לפלוני, ואפשר שבימיהם היה המנהג דוקא בשליפת נעל ונתן לרעהו, ולא בנתינת הנעל לבד, וא"כ לא היה מצד הנאה וקבלת הנעל לבד אלא מצד המנהג לקנין, וממילא לא היה גנאי בזה, שאין הגנאי אלא כשמקנית עצמה בפחות מש"פ, ולא כשעושה בזה דבר לסימן, וממילא הוה מהני בחליפין משום תורת כסף בפרט כשש"פ, דלא משכחת שתהא לה גנאי ובזיון בזה, שהרואין לא יחשבו שמקנית עצמה במחיר קל, אלא מצד מנהג וסימן, משא"כ השתא דליתא בזה למנהג, ונשאר רק מ"ש וזאת התעודה בישראל קנין התורה והיא בנתינה בלבד, והוא מצד ההנאה של נתינת החפץ, הדר הוי גנאי לה אם תתקדש בחליפין שאינו ש"פ, שניכר לרואין שמקנית עצמה בעד חליפי פחות מש"פ, וממילא גם בש"פ צריך לקוץ דמיה, וממילא הדר אינו בשם חליפין אלא בתורת כסף

וראיתי להגאון רמ"ל מלבי"ם זצ"ל שביאר מ"ש וזאת לפנים בישראל, דהיינו דכיון דשדה יוצאת ביובל הוי כמתנה ע"מ להחזיר דלא מקניא בחליפין ע' תוס' ערכין (ד' ל) ודוקא לפנים בישראל ביובל ראשון דאכתי לא סמכו דעתייהו נהגו לקנות בזה. ודהכא הוי יבום שא"י ביובל בכורות (ד' נ"ב), ולענ"ד ז"א, וכמ"ש בספרי אה"ר (סי' כ"א) דמוכר שדהו בשנת היובל הוי מכירה גמורה ויוצאת ביובל משום אפקעתא דמלכא, ועמש"ש בדברי הירוש', ודיכול הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות, וכ"כ הקצה"ח (סי' קי"ז ס"ק ב') מהא דקאמר בב"ב (ד' קי"ב) פנחס דזבין מזבן לא מצית אמרת דנמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו ועמ"ש סי קצ"ה ס"ק ח') בהא דגוף חליפין ילפי' מגואל ובועז, הגם דסופו לחזור ביובל, והביא מ"ש בקדושין (ד' ח): ובאבני מלואים (סי' צ' סעי' ט"ז) הקשה לפמ"ש התוס' בב"ב (דף מט) ובב"ק (דף פט) אי לר"א כשיש לאחד קנין הגוף ולאחד ק"פ אפי' מכרו שניהם ל"מ, דקשה מהמפורש בתורה שיכול להקדיש שדה מקנה בזמן שהיובל נוהג, וכל שאינו במכירה אינו בהקדש קדה"ב, ועפמ"ש לבאר דקונה שדה בזמן היובל עדיף מק"פ בעלמא, שיכול לחפור בה בורות שיחין ומערות, וקרי לה ק"פ לפי שאינו קנין עולם, א"ש בפשוט, ועכ"פ פשיטא שיקנה בחליפין, דמ"ש התוס' בערכין, בהא דמקשין העולם בהא דר"ג וזקנים שהיו באין בספינה אמר מעשר שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, ונתקבלו שכר זה מזה, וליתביה האי אתרא במתנה ע"מ להחזיר וליקני בחליפין דסודר, די"ל דכל דבר החוזר לבעלים כגון מתנה ע"מ להחזיר לא מיקני בחליפין, דהוי כמו ט"ה שאינו ממון לקנות בחליפין, היינו דוקא כשחוזר מיד לבעלים דר"י לא רצה לקבל במתנה על זמן רב ושונא מתנות יחיה, אלא שיחזיר מיד לבעלים, ואין בזה שיווי עמון, משא"כ קנין שדה עד שנת היובל פשיטא דחשיב ממון ושוה הרבה, ומש"ה בעי קרא למעט קנין חליפין בע"ע, שגם הע"ע קונין אותו על משך השנים ולא דמי לט"ה בעלמא, ומ"ש דהכא הוי יבום, ג"כ ז"א, דהכא לא היה בתורת יבום של תורה דהוי כירושה, אלא שהיה מנהג לגאול בקרובים והוי רק כעין יבום בעלמא

ועמ"ש האחרונים אי מהני קנין אסתומתא בכנעני, ויש להעיר מהא דקאמר בע"ג (ד' עא) משיכה דארמאי קונה תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו, וע' בתוס' דמה שמביא ראיה מפרדשני דפרסאי אין זה כ"א אמתלא בעלמא שהוא מנהג אבותיהם מן הפרסיים שאין חוזרין אחר המשיכה ש"מ שכך הדין, ולענ"ד יש מקום לומר דהוי הוכחה גמורה שנהגו לקנות בזה דלא הדרי בהו, וממילא הוי קנין אסתומתא דמהני גם בארמאי, ודחי רב אשי, דהאי דלא הדרי בהו, רמות רוחא הוא דנקיטא להו, ואינם חושבין זה לקנין גמור

וכבר פרש"י בבכורות (דף יג) ד"ה ואימא מיד ארמאי כלל כלל לא, עד שתבא לרשותו של ישראל לא קני, וביאר הח"ס יו"ד (תשו' ש"י) שאם לקח הדבר הנקנה לביתו ממש פשיטא שהוא שלו, דגם אי לא חדשה תורה שום קנין היה בנוהג שבעולם לקנות מחבירו במעות שהיה פורע לו ואח"כ היה לוקח מקחו תוך ביתו ובזה היה נגמר הקנין, והתורה חדשה קנין כסף בלי שיקח הדבר הנקנה לידו, וכן קנין משיכה אפי' בם בסמטא כשמושכו או הגביה קנה, ובמהרי"ט אלגזי ביאר דכשיבא ברשות ישראל קני מדין חצר, והקשה דא"כ מה משני הש"ס אמרי לא ס"ד ק"ו אם גופו קונה ממונו לא כ"ש, והשתא מאי ק"ו איכא, הא אף דבאלו הקנינים לא