אמרי שפר קלצ'קין ל

קני חצר לגבוה כיון דהר הבית חצר דהקדש הוא, ועפמ"ש היה מקום ליישב דמ"ש הרמב"ן דבהקדיש בור ואח"כ נתמלא מים דהוי של הקדש היינו משום דהתם ליכא שום חוב לאחריני משא"כ במעות שנאבדו וכמ"ש למעלה לחלק בין הפקר לאבידה, אמנם מלשון הרמב"ן הנ"ל מוכח שאינו מחלק בזה, וצ"ל כמ"ש הקצה"ח וע' במלחמות הסברא דל"ק כשלא נתיאש עד שבא ליד המוצא ב) והח"ס הקשה מהמשנה פ"ה דשקלים משנה ד' מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות נותן לו מעות ומקבל ממנו חותם כו' ואם הותירו הותירו להקדש ואם פחתו ישלם יוחנן מביתו, ואמאי הותירו להקדש ולא קנה יוחנן אע"כ דחצרו של הקדש קונה להקדש וקשה לשיטת רבי' ברוך דאין חצר קונה אבידה, ולענ"ד א"ש כמ"ש מן הירושלמי דגזבר הוי כבעלים של הקדש והנותן להממונה של הקדש הוי כנותן להקדש ועדיף מחצר, וגם דאפשר שבא היתרון בכוונה שהוסיף מעות ונדב להקדש ולא ליוחנן, והא דאמר בכריתות (ד' כז) דכדאוזיל רועה גביה לא חשיב מתכפר בשבח הקדש, היינו משום דהתם הוזיל להמפריש והלוקח, משא"כ גבי גזבר, וגם כבר כ' הטור חו"מ (סי' קפ"ג) בשם ר"ת בההיא דהוסיפו לו אחת יתירה כו' דבד"א כשהוסיף לו מדעתו אבל אם טעה ונתן לו יותר הכל למשלח לפי שהטעות בא ע"י מעות המשלח ואין לשליח שום חלק בזה, וה"נ כיון דזה שטעה והוסיף מעות בא זה ע"י מה שקנה הנסכים שייך היתרון להקדש ולא ליוחנן השליח, וגם מבואר בש"ע ובש"כ ס"ק י"ד שאם לא ידע בטעות עד שנתנו למשלח פשיטא דהכל למשלח דלא זכה השליח שלא מדעת, והכא דאחר שמקבל החותם מיוחנן בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים נותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים ולערב באין זה אצל זה ואחיה מוצא את החותמות ומקבל כנגדן מעות, וא"כ י"ל שאינו ידוע ליוחנן היתרון עד גמר החשבון אחר שכבר מסר המעות לאחיה, וגם שהוא ממונה של הקדש ואינו מכוין כלל לזכות לעצמו, וע"ד כן נתמנה שתהא יד הקדש על העליונה ומעיקרא אינו מכוין לזכות לעצמו (וגם כיון דעכ"פ יש להקדש חלק ביתרון ממילא זכה הקדש בכולה) וע' ב"מ (קי"ח) גבי שומרי ספיחין, ומעיקרא זוכה היתרון בעד הקדש

ומ"ש בענין גזבר כבעלים עמ"ש הר"ן פ"ק דקדושין (ד' כ"ז) דגבאי שאני לפי שהעניים מוטלין עליו לפרנסם וכל שאין מעות בכיס צריך לטרוח עבורם, ונמצא שיש לגבאי טובת הנאה במה שעניים זוכים בו והו"ל כשדה ומטלטלין לאחד משא"כ באפוטרופוס, ולהרשב"א כמו דגבאי יד עניים אפטרופוס נמי יד יתומים, ומבואר דלשיטת הר"נ הוי גזבר כבעלים ממש, וממילא כל שבא ליד גזבר ל"מ שאלה כתרומה ביד כהן, משא"כ אי אמרי' דגזבר כאחר דמי: סימן יח

הש"כ סי' ר"א ס"ק א) וז"ל בב"ח פסק דדוקא בקנין מטלטלין איכא קנין סטומתא אבל לא בקרקעות ודקדק כן מלשון הטור ע"ש וצ"ע לדינא כו', ויש להוכיח בזה ממ"ש הש"מ בב"ב (דף נה) ד"ה אריסותא דפרסאי עד מ' שנין וז"ל ולפום לישנא דקאמר התם בפ"ק דגיטין טעמא דמתני' משום דד"מ, פירושו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדד"מ וכשיחזיק בה הלה יזכה בה ולא בשטר עצמו זוכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר בזוזי קני, א"נ אפשר שקונין בשטר כדאמרי' האי סטומתא קניא באתרא דנהיגי למקניא בה, ודד"מ נמי כמנהגא הוי, עכ"ל בשם העליות, הרי מפורש דמהני גם בקרקע

וכן מפורש במדרש רות על הכתוב וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר בראשונה היו קונין במנעל ובסנדל שנא' שלף איש נעלו, חזרו להיות קונין בקצצה ומהו דין קצצה כל מי שהוא מוכר שדהו לכנעני היו קרוביו מביאין חביות מלאות קליות ואגוזים והתינוקות מלקטין ואומרין נקצץ פלוני מאחוזתו [ולגי' הירוש' ספ"ב דכתובות גם כשמוכר לישראל ג"כ היו מביאין חבית כו', ולא הוי דוקא דומיא דנושא אשה שאינה הוגנת לו] חזרו להיות קונין במנעל ובסנדל שלף איש נעלו ונתן לרעהו, חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה, ודברי המדרש צריכין ביאור, דהא גם עתה קונין במנעל ובסנדל ולא שייך לומר חזרו להיות קונין בקצצה, דקציצה אינו שום קנין אלא שהוא סימן להודיע שנקצץ מאחוזתו, וקנין סודר הוא קנין קבוע תמיד בישראל, וצ"ל דכוונת המדרש היא שהיו נוהגין לקנות קרקע בקציצה והיה זה אצלם מנהג קבוע דהוי קנין אסטומתא שקונה גם בקרקע, ואח"כ חזרו להיות קונין תמיד במנעל וסנדל וכן מ"ש חזרו להיות קונים כו' היינו שהי' אצלם מנהג קבוע לקנות בזה, ויתיישב בזה מ"ש וזאת לפנים בישראל, הגם דהאידנא ג"כ קונין בחליפין היינו דהשתא הוי רק מצד קנין וגזירת התורה, ומלפנים בישראל היה בזה גם קנין אסטומתא, ומש"ה היו קונין בזה כל דבר כמ"ש לקיים כל דבר, ואף מידי דלא מיקני בחליפין, ומשמע מזה כדעת מהרש"ל דאסטומתא מהני אף בדשלב"ל, ויתיישב מה שהקשו המפרשים לשיטת ר"ת ריש קדושין דקנין חליפין מהני בכנעני, דהא כתיב וזאת לפנים בישראל ודנוהג בישראל דוקא, ועפמ"ש י"ל דקאמר וזאת לפנים בישראל, שבישראל היה אז בחליפין גם קנין אסטומתא דמהני לקנות גם מה שאינו נקנה בחליפין

ומה שהוצרך הכתוב לומר דהי' אז בחליפין גם קנין אסטומתא, יתכן לומר דכיון שאמר עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי, וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו עדים אתם היום, ויחד עדים כשרים גם על מה שקנה וקדש רות לאשה, וע' בכתובות (ד' ז') מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו, ואמר שכבר קנה אותה לו לאשה בשליפת נעל, ולכאורה הא לא קנה בחליפין אלא את השדה ולא את רות לאשה, ול"ל, שהיא היתה בתורת שפחה מקודם כשניסת למחלון בגיותה, דז"א, דהא קאמר ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות, המואביה, ואין לומר דהוי זה בתורת סילוק בעלמא שסילק הגואל עצמה מנישואיה, ושבימיהם נהגו שיועיל שליפת נעל גם על דבר כזה שאין בו ממש, דז"א דהכתיב קניתי לי לאשה ומשמע שכבר קנה אותה בזה, ולכאורה היה מקום לומר לפרש"י קדושין (דף ג) בהא דקאמר מנינא דרישא למעוטי מאי כו' למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל, ואימא ה"נ. חליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה. ופרש"י ד"ה מה שדה מקניא בחליפין דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הואי, וממילא בימיהם שהיה בזה קנין מצד המנהג ואסטומתא, והמנהג היה בשליפת נעל ודבר שיש בו ש"פ, לא היה גנאי לה, וגם שהיה מנהג לקנות בזה כל דבר, וממילא לא היה גנאי לאשה בכך, ומש"ה קאמר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל, דכיון דלפנים בישראל נהגו לקנות בזה כל דבר, מש"ה אמר אתם עדים גם על קניית רות לו לאשה, וסיים וזאת התעודה בישראל, לומר דגם השתא דליכא בזה מצד אסטומתא ומנהג, יש בזה משום קנין ותעודה בישראל, ומש"ה יליף מינה הש"ס לקנין חליפין גם האידנא, ולפ"ז הדר מדוייק מלשון וזאת התעודה בישראל דהיינו דוקא בישראל

אמנם באמת לא יתכן לומר כן בכוונת פרש"י, דהא כבר הקשו התוס' שם על פרש"י דכיון דס"ד השתא למגמר קניני אשה מקניני שדה, א"כ אשה נמי תקני בחזקה כמו שדה, ועוד דלקמן בעי בשטר מנלן, ומאי בעי, ליגמר משדה, ולזאת פי' ר"ת דלא פריך מחליפין אלא משום דהוי כעין כסף דקרא שיש בהם ש"פ, ודנימא ה"נ שתקנה אשה בחליפין כשיש באותם חליפין ש"פ כעין כסף דקרא טפי משטר שיש בו ש"פ דא"צ שישוה השטר פרוטה אבל חליפין דשוה פרוטה דומין לכסף ומשני חליפין איתנהו בפחות מש"פ וא"כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא, וא"כ אי נימא דמועיל בזה קנין אסטומתא, הדר יקשה קושיית התוס'