אמרי שפר קלצ'קין כט

ההיתר לבטלו, הגם שלא הי' ניכר ההיתר קודם (שנתוסף ההיתר), ד' המרדכי הוא דוקא כשתחלת ביאתו בתערובות ולא הי' בגדר ביטול מעולם

אמנם עפמ"ש מיושב דשאני שאר איסורין שגם כשנשאר משהו נשאר בחתיכה משהו אסור ומש"ה גם כדל"א חנ"נ ונחשב רק כאיסור בלוע מ"מ אפשר לסוחטו אסור, משא"כ בבב"ח שכשנשאר משהו אינו כאיסור שנתבטל אלא שזה אינו בגדר בב"ח כל שאין כדי ליתן טעם דתרווייהו היתירא, מש"ה דוקא אי אמרי' חנ"נ י"ל גם בבב"ח דאפשר לסוחטו אסור לפי שכבר נעשה כולו נבלה, ואילו לא הוי חנ"נ לא הי' מקום לאסור זה בבב"ח, ולענין חנ"נ יש חומר טפי בב"ח לפי שתערובתן אוסרתן וחזרו להיות כגוף אחד של איסור מחמת עצמו, ולענין אפשר לסוחטו אדרבה יש חומר טפי בשאר איסורין דגם כשנשאר משהו שם איסור עליו אלא שנתבטל, ומש"ה דוקא בבב"ח תליא אי תנ"נ: סימן יז

המ"א כתב (סי' קנ"ד ס"ק כ"ג) בשם האגודה שאם מצא דבר בחצר בהכ"נ זכה בו ולא אמרי' דחצר בהכ"נ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש והח"ס או"ח תשובה (מד) הקשה דלפמ"ש המרדכי בשם רבינו ברוך ממגנצא דאין חצרו קונה אלא הפקר ולא אבידה אפי' אחר יאוש, והובא בסמ"ע (סי' ר"ס ס"ק ב') הא אפי' להדיוט כה"ג אינו קונה, וכן הביא מ"ש הרא"ש דל"א חצרו של בעל החנות קונה לו דכיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויין שם לא קניא ליה חצרו, וכ"כ הש"כ (סי' ר"ם ס"ק י"ח) בשם ראב"ן דבתים שלנו שרבים מצויין שם לא קניא ליה חצרו, וא"כ כיון דבבהכ"נ רבים מצויין שם אפי' להדיוט לא קניא, ויתכן ליישב דהא רבינו ברוך כתב בלשונו דל"א חצרו של של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור כו', [וקיי"ל בב"ק (ד' כ) דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת] והיינו משום דחצר שלא מדעתו שאינו אלא מתורת שליחות כמ"ש בב"מ (ד' יב) ל"מ באבידה משום דהוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, ועמ"ש בספרי (סי' לט) מהירוש' פ' הכותב, ועמ"ש הרשב"א בקדושין (ד' סה) בהא דקאמר הכא מחייבא לאחריני, דאפי' לר"נ דהמגביה מציאה לחברו ל"ק חברו דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה כו', וס"ל לרבינו ברוך לחלק בין הפקר לאבידה, דשאני הפקר שלא היה לאחרים בה שום זכות בעולם, משא"כ אבידה אחר יאוש דהוי חוב לבעלים, שבזה שזוכה לבעל החצר הוא מפסיד לבעלים דאפשר שימצאו אח"כ אבידתן, ובפרט לפמ"ש בקצה"ח ונה"מ דיאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וע' בספרי (סי' מא), ופשיטא דבזה שזוכה לבעל החצר הוי הפסד לבעל האבידה, ומדעתו קונה חצרו אפי' באבידה מתורת יד [וגם ממילא אינו חב לאחרים דבלא"ה ביד בעל החצר להגביה ולזכות], ואילו היה יד להקדש הוי נחשב כהדיוט מדעת ובתורת יד היה קונה אף באבידה

ומיושב מה שהקשו דהא אכתי חצר לא גרע משליחות ויש שליחות להקדש, ומ"ש הח"ס לתרץ דשאני בהדיוט שהבעלים העמידו השליח ומסרו לו שמירת החצר ואם יאבד דבר מהחצר תובעין להשליח מש"ה הוי בחזקת המשתמר, משא"כ גזבר שהוא שליח דרחמנא החצר אינו משומר מחמת הגזבר עצמו כי אין לו תובעין למטה, צ"ע לפמ"ש דהוי כהדיוט מדעת וע' ירוש' פ"א דתרומות מנו תורם לא גזבר הרי הוא תורם את שאינו שלו כו' והתני ר' הושעיא אחד המקדיש טבלו ואחד המקדיש תרומתו א"ר אידי גזבר כמאן דאינון בעלים ודלא כר' יוסי דאמר הגזבר הוא אחר וכן בירוש' פ"ה דמעשרות הרי הגזבר כאחר הוא ואת אמרת מה שעשה עשוי א"ל תפתר כמ"ד גזבר כבעלים כו' וכן בירוש' ספ"ק דחלה (וכן ביארו האחרונים בהא דב"מ (ד' נז) ריבית להדיוט לז להקדש דהגם שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה גזבר הוי כבעלים, ומש"ה כה"ג בהדיוט הויא רבית גמורה], ועמ"ש בספרי (סי' יט) בהירוש' פ"ד דפאה דשאני גזבר דהוי כיד הקדש ממש ולא מקרי מגביה מציאה לחבירו כמ"ש הנ"ב וכמ"ש הש"כ (ח"מ סי' קכ"ו ס"ק פ"ו) דגבאי יכול לזכות בחוב במעמד שלשתן, ולא שייך לומר שהחצר אינו משומר מחמת הגזבר עצמו, דהגזבר הוי כבעלים, ובפרט דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת והוי בחזקת המשתמר, ועפמ"ש מיושב דכיון שאין יד להקדש וליכא אלא מתורת שליחות ממילא לא קנה להקדש, כיון שחב לאחרים וגם רבים מצויין שם, וכעין זה כתב בנה"מ, וע"ש בספרי מ"ש דבהקדש י"ל נמי דהוי כעין מיגו דזכי לנפשיה שהוא לדידיה זכות שמקדיש דבר שהיה יכול לזכות בעצמו, והא דגבי מעני לעני אמר הש"ס דוקא מטעם מיגו דאי בעי הוה זכי לנפשיה, היינו משום דבעני לעני ליכא כ"כ זכות כשאינו נוטל פאה ונותן לחבירו, והגם דאמר בגיטין (ד' ז) אפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה מ"מ הא קאמר בסנהדרין (ד' סד) הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות וע' תענית (ד' כ) ובב"מ (ד' ל"ג וד' סב) ובערכין (ד' כח) וגם הוא חייב במזונו' אשתו ובניו, ובלא"ה צריך הש"ס לומר דוק' מטעם מגו דאי בעי זכי לנפשיה דאי לא הוה מצי זכי לנפשיה ממילא אינו נותן לו משלו ולא היה נחשב לו זכות כלל, וכן בעשיר לעני ליכא זכות להעשיר מה שאינו נוטל הפאה כיון שהוא אינו יכול לזכות כלל, ואינו כדאי לו להפקיר נכסיו כדי שיזכה בפאה, גם דמשום מצות צדקה עדיף לו שיזכה מקודם בעצמו ואח"כ יתן לעני ויקיים המצוה, וגם ליכא מצוה כ"כ ליתן המציאה לעני אחד וע' עירובין (סג) ועדיף שיתן לקופה של צדקה, ומאי חזית לזכות וליתן לזה העני ולא לעני אחר, ועכ"פ ליכא זכות לנפשיה מה שמזכה לזה העני מיד, ואינו זוכה מקודם לעצמו ואח"כ יתננו לעני או לקופת צדקה, אבל בהקדש י"ל שזכות הוא לו מה שמקדיש דבר שהיה יכול לזכות בעצמו, ועדיף שיזכה הקדש מיד ולא יאחר וימתין עד שיזכה מקודם לעצמו

וא"ש מ"ש האגודה גם להרא"ש וש"פ, דהיינו דוקא כדלא ידע דאיתיה שם משא"כ הכא דהוי כהדיוט מדעת, ולא שייך לומר דלא סמכא דעת גבוה (וע' חולין ד' קל"ט היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא) ובלא"ה הכא שפיר סמכא דעתא דאי יהיה הדין דשייך להקדש, לא יבאו אחרים לטול ולגזול משל גבוה ע' ב"ק (ד' מ) דהיכא דבעי יהיב לגבוה חמיר עליה כו', והגם שאינו כהקדש ממש לענין מעילה מ"מ פרשי אינשי ולא יגזלו של גבוה (וע' פסחים ד' ו'), וגם אותן הרבים המצויין שם הם בעלי החצר בעצמן דבהכ"נ הוי חצר השותפין והוי של הקדש כמ"ש בנה"מ לפי ששעבדו זה להקדש, ומש"ה אילו היה יד להקדש היה קונה

ב) ועפ"ז יש לבאר מחלוקת התוס' והרמב"ן בב"ב (ד' עט) דלהתוס' מש"ה אין מועלין מה שבתוכן כשהקדיש בור ואח"כ נתמלא מים משום דחצר משום יד אתרבאי ואין יד להקדש, והרמב"ן תירץ דאף אי קני חצר להקדש, אין מעילה בזכייתה ועפמ"ש י"ל דהתוס' לטעמייהו אזלי שכתבו בב"מ דמש"ה מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הגם דהוי תופס לבע"ח, משום דבמציאה איכא מיגו דזכי לנפשיה, הרי דס"ל דמציאה הוי ג"כ חוב לאחריני, וממילא כיון שאין יד להקדש לא קני מצד שליחות כיון שחב לאחרים, דבחצר לא שייך לומר מיגו דאי הוה בעי זכי לנפשיה והרמב"ן לטעמי' שחולק על התוס' ותירץ דכי מדמינן מציאה לתופס לבע"ח ה"מ לר"נ ורב חסדא, אבל לר' יוחנן ס"ל דלא דמיין כלל דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה הוא לו אם אינו מוצאה, ובעל אבדה גופי' הואיל וכבר היא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתיאש ויצאה מרשותו ביאוש ע"ש בש"מ. ומש"ה סובר דקניא חצר להקדש הגם שאין יד להקדש. משום דקניא מתורת שליחות כיון דלא חב לאחריני בזה, ומדברי הרמב"ן מבואר דס"ל שיצאה מרשותו ביאוש קודם שבא לרשות זוכה, וסותר למ"ש במלחמות בב"מ (ד' כו) דמשמע מדבריו דל"מ יאוש כל שלא בא לרשות זוכה ויש ליישב

ועמ"ש בקצה"ח מהא דתנן פ"ז דשקלים מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית תולין, ואמאי לא