אמרי שפר קלצ'קין כד

שיתקבל בכוס דמצוה להמתין מלזרוק עד שיתקבל כל דם הנפש, הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם ל"א כזרוק דמי, וכ"כ הח"ס יו"ד (תשו' קצ"ה) ע"ד כלות שטובלות ושערותיהן ארוכות ועתידין לקוץ אחר בעילת מצוה, דלא הוי חציצה משום שעומד לקוץ, דכיון שאינו עומד להקצץ בשעת טבילה עד אחר בעילת מצוה ל"א כל העומד כו' יע"ש, ועמ"ש בזה בספרי (סימן יח) בההיא דחציו עבד וחציו בן חורין, וכן בההיא דסוכה (דף לה)] ובאה"ע (סי' קכד) ובדברי התומים (סי' סו) אי זרעים דעומר דא"א לקוצרו קודם העומר לא הוי כקצר, וההיא דמנחות (דף ה)] ופשיטא דל"ש לומר שכשעומד לגוז אחר הריגה יחשב כמו שנגזז מחיים, ושפיר. אתא הא דפריך הש"ס אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה, אליבא דכ"ע, כיון דלא חשיב כמו שנגזז השער מחיים, ובלא"ה לא יתכן לומר כן, דהא בנזיר שם הוי זה בעיא דלא איפשטא, וכן פסק הרמב"ם פ"ג מטומאת מת הלכה י"ג דשערו העומד להגזז יש בהן ספק אי כגזוזין דמיין לפיכך הנוגע בהן הרי הוא ספק טמא, וא"כ ה"נ כיון דמת אסור מה"ת בהנאה, יש להחמיר גם בעומד ליגזז, דהוי ספק איסור של תורה

והנה הגרע"א העיר שם מהא דאמר בגיטין (דף לט) לימא כתנאי המקדיש את עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומר מועלין בשערו כו' דכ"ע עבדא כמקרקעי דמי והכא בשערו העומד ליגזז קמפלגי מ"ס כגזוז דמי ומ"ם לאו כגזוז דמי כו' אפי' תימא ר"מ ע"כ לא קאמר ר"מ אלא בענבים דכמה דקיימין מיכחש כחישי אבל הכא כמה דקאי אשבוחי משבח, וכתב כ"ת די"ל דבמת שאני לפי שאין לו מהשבח כלום, זה אינו מספיק בישוב הקושיא, דהא פרש"י דשערו העומד לגזז קודם מיתה כגון שהכביד עליו שערו כגזוז דמי, וקודם מיתה הא כמה דקאי אשבוחי משבח, ודוחק לומר דמשום דקודם רגע המיתה שהוא גוסס אינו משביח לו ומ"מ מרגיש בכובד השער הוי כגזוז, וכהא דיבמות (ד' עט) אין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה ס"ח שעה א' קודם למיתתו, (וכל מת עומד לגוז כמ"ש ברמב"ם ויו"ד סי' שנ"ב שגוזזין שערו,) אמנם לענ"ד מיושב בפשוט, דשאני התם בגיטין בעבד שרשות רבו עליו, ומש"ה גם שערו שעומד ליגזז שהכביד עליו שערו, לאו כגזוז דמי, משום דכל כמה דקאי אשבוחי משבח ולא יניחנו האדון לגוז כדי שישביח שערו, ומש"ה המקדיש את עבדו אין מועלין בשערו דלאו כגזוז דמי והוי כמחובר, משא"כ בנזיר דמיירי במת דעלמא באדם בן חורין שעומד להגזז כשהכביד עליו שערו, שלא יצער עצמו בשביל שבח השער, מש"ה כגזוז דמי, ועוד יש ליישב בכמה אופנים, והנה עפמ"ש למעלה י"ל שאין מ"ש הרמב"ם בפה"מ סותר למ"ש פי"ד מאבל, דשאני נהרגה במב"ד שאין להם כפרה עד אחר קבורה ולא דמי לאחר זריקה וכמ"ש, אמנם בפי"ב מסנהדרין כתב דכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה

ט) ויש מקום להוכיח דעור המת מותר בהנאה, מהא דאמר בבכורות (דף יב) המפריש פדיון פט"ח ומת ר"א אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן וקאמר ר"י מ"ט דר"א דכתיב אך פדה תפדה וגו' מה בכור אדם חייב באחריותו אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, א"ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהמה טמאה מותר, וכ"ת הכי נמי והתנן מת פט"ח ר"א אומר יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה, לא יקבר כבכור אדם, אנא אדה בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא בעי קבורה כו', וקשה דנימא דכמו"כ אסור בהנאה לאחר מיתה דומיא דבכור אדם, ואין לומר דשפיר פריך מאי יקבר לאו דאסור בהנאה, דכיון דבכור אדם מותר בהנאה קודם פדיונו, ומה שאסור בהנאה אחר מיתה הוא ככל אדם ולא משום קדושת בכורה, אין להקיש לזה בהמת בכור טמאה, וכדפריך אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה כו', ודכיון שגם פשוט בעי קבורה, אין חיוב הקבורה מטעם קדושת בכורה אלא לפי שהוא אדם, ולא הוקש בכור בהמה טמאה לבכור אדם אלא לענין מה שהוא באדם מצד קדושת בכורה, ולא למה שהוא כל אדם אף כשאין לו קדושה, דאכתי יקשה להס"ד דמשני לא יקבר כבכור אדם, וס"ד שהוקש לבכור אדם אף בדבר הנוהג גם באדם פשוט, ואמאי לא הוה ניחא ליה לומר ג"כ שאסור בהנאה כבכור אדם, דמת אדם אסור בהנאה, ומוכת מזה דעור מת אדם מותר בהנאה, ופריך מדיקבר ואף עורו אסור בהנאה ולא דמי לבכור אדם שמותר עירו בהנאה גם אח"מ, והגם דיליף עריפה עריפה מע"ע, וא"כ יהא עורו מותר, י"ל דכיון דהשתא ס"ל דאסור בהנאה מחיים, ומש"ה צריך להפריש טלה לאפקועי איסוריה דספק פט"ח, ה"נ י"ל דאף עורו אסור, ודחי לא יקבר כבכור אדם, ולעולם מותר עורו בהנאה אחר מיתה

והמל"מ בענין המומיא הנ"ל, הביא מ"ש בס' יראים דהלכה כרשב"י דכנענים אין מטמאין וכיון שאין מטמאין באהל אף במגע ומשא לא מטמא, ובהגהות מיימוני חונק דהא מבואר בש"ס ביבמות (ד' סא) דנהי דמעטינהו קרא מאהל ממגע ומשא לא מעטינהו, והמל"מ תירץ דדוקא לענין טומאת מקדש וקדשיו מטמאין באהל אבל כהן אינו מוזהר אפי' על מגעם ומשאם, וכדברי המל"מ מפורש להדיא בנימוקי ב"מ (ד' קיד) שהביא בשם ס' יראים דכיון שכנענים אין מטמאין באהל אין טומאתן אלא כטומאת נבלה ואין כהן מוזהר עליהן, וכ"כ חד מרבותינו הראשונים בס' האשכול הלכות טומאת כהנים וז"ל ויש שהוסיף דאע"ג דמסיק רבינא דלא מעטינהו קרא ממגע ומשא מ"מ אין הכהן מוזהר עליהם וטומאתן כטומאת נבלה, ול"נ דא"כ לא הוו מחמרי רבנן במדורת הכנענים אפי' בספק ובארץ עמים ותו הרי אמרו נזיר שמשון מטמא למתים דכתיב ויך מהם אלף כו', הרי להדיא דדעת היראים הוי דמטמא אלא שאין כהן מוזהר מליהן, (ולפמ"ש בר"ה ד' ט"ז ועמ"ש התוס' ריש חולין י"ל דמ"מ איסורא איכא)

ועמ"ש הקצה"ח (סי' ת') ובטעה"מ פ"ה מאישות, והביאו מ"ש בבדק הבית יו"ד (סי' שמט) בשם תשו' הרשב"א דאס"ד דמת כנעני לא מתסר בהנאה א"כ יי"נ דאסור בהנאה מנלן דאי משום דאיתקש לזבח וזבח למת ההיא מת גופיה מנלן דמת ישראל קאמר, והקשה הקצה"ח בהא דתניא אר"י בן בתירה מנין לתקרובת ע"ג שמטמאה באהל שנא' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל כו' והאי מת מנלן דמתי ישראל קאמר, וצ"ל דס"ל לריב"ב דקברי ע"ג נמי מטמא באהל, ומתרצי בזה קושיית התוס' בחולין (ד' יג) שהוכיחו דרבנן דריב"ב נמי ס"ל היקשא דזבחי מתים לענין איסור הנאה ולענין טומאת מגע ומשא, מדקאמר בפסחים (ד' עב) השוחט בשבת בחוץ לע"ג חייב ג' חטאות מאי תיקן, דלא מצית אמרת תיקן להוציא מידי נבלה דהא אית ליה טומאה מכח תקרובת ע"ג ומוכח דאיכא טומאה מדאורייתא, ומשמע דאפי' לרבנן דריב"ב מיירי, והקשו התוס' דא"כ אמאי לא דרשי נמי לענין טומאת אהל, וכתבו לתרץ דלפ"ז י"ל דס"ל לרבנן דריב"ב דקברי כותים אין מטמאין באהל אלא במו"מ, ודי"ל רבינא בפסחים לטעמי' ביבמות

ולענ"ד ז"א, דריב"ב מצי אתי שפיר אף כרשב"י, משום דריב"ב ס"ל דתקרובת ע"ג מטמאה באהל מן התורם ודאיתקש למת מה"ת וכמ"ש התוס', ומש"ה מקיש למת ישראל לחומרא, דכל היכי שיש לספק בכוונת ההיקש אזלינן במידי דאורייתא לחומרא, ומ"ש הרשב"א דאס"ד דמת כנעני לא מתסר בהנאה יי"נ דאסור בהנאה מנלן דדלמא למת כנעני איתקש, והוצרך ליישב משום דא"כ היקשא למה לי, היינו משום דהרשב"א אזיל לטעמיה שכתב בחידושיו בקדושין (דף נח) דתקרובת ע"ג אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן, דהא דיליף מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים אסמכתא מדרבנן היא, וממילא כדאיכא להקיש לקולא ולחומרא לקולא מקשינן, כדקאמר בשבת (ד' פג) טומאת ע"ג דרבנן היא וקולא וחומרא לקולא מקשינן כו', וכיון שיש לנו לספק בכוונת ההיקש י"ל דאיתקש למת כנעני ולקולא, וכ"ז היינו לרבנן דריב"ב, משא"כ לריב"ב דס"ל דהיקש למת היינו מה"ת, שפיר אתי גם אליבא דרשב"י [וא"כ לא יתכן לומר מה שכתבו בההיא דפסחים שם], ואם נימא לחלק במת מצרי בין קודם קבורה לאחר קבורה, ומשום דקודם קבורה לא נעשית מצותה ולא מצי יליף מקרא דוערפו, ממילא הכא דכתיב ויאכלו זבחי מתים דמשמע שהוקש למת קודם קבורה ע"כ הוקש, למת ישראל, משום דאלת"ה היקשא למאי אתי, כיון שמותר גם בהנאה, וא"כ בלא"ה שפיר יליף שמטמא באהל, וגם לפמ"ש דמת מצרי