אמרי שפר קלצ'קין כג

לנחל איתן קודם זמן כפרתה, הא דעור מת מותר בהנאה היינו משום דמיתה מכפרת, ודמי לעור קדשים אחר זריקה, ומש"ה האשה שנהרגה במב"ד בזה"ב, דקיי"ל בסנהדרין שם, דכיון דבדין קא מקטלו לא הוי להו כפרה במיתה, ומכי חזי צערא דקברא פורתא הוא דאיכפר להו, שפיר פריך אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה,, כיון שלא יגוזו שערה אחר קבורה אלא מקודם קודם כפרה ודמי לקודם זריקה, ויאסור גם העור והשער, ולזה הוכרח רב לאוקי בפיאה נכרית, ור"נ אמר זו מיתתה אוסרתה, ושיער לאו בר מיתה היא שאין עשוי להשתנות והגם דהעור אסור השער שרי

הא) ועפמ"ש יתכן לבאר מ"ש התוס' בב"ק (דף י) ד"ה שהשור חייב בו פסוהמ"ק, דלמה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו ומת אדם אסור בהנאה, ואי משום שהשער מותר, ה"נ שער שור פסולי המוקדשין מותר, ואפ"ה כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו, ותירצו דשור ולא אדם אצטריך לעבד ומצרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה, דאין כוונתם דשרי לגמרי בהנאה, וס"ל ג"כ כמ"ש הרשב"א וש"פ שאסור בהנאה מה"ת, ואין דבריהם סותרין למ"ש התוספות בזבחים (דף ע"א) ד"ה ובטריפה, דהוה מחייבנא באדם דחשיב המת שלו' משום עור דשרי בהנאה מדאורייתא, וס"ל דמשום היתר השער לא חשיב המת שלו, דה"נ שפר פסוהמ"ק מותר ואפ"ה כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו, דהשער דבר מועט הוא, ודוקא משום העור דשרי בהנאה מה"ת חשיב המת שלו, שהוא עיקר השיווי הנשאר מן המת, דבשר אדם מת לא חזי למידי (ומרוב צרה ורעבון הוא שאכלו בשעת חורבן) וע' כתובות (ד' עט) ובנדרים (דף לח) ר"נ ד"ה את עבדיו, וממעט שור, פסהמ"ק שאין המתה שלו שהעור אסור, וכמ"ש התוס' בזבחים דאתי כמ"ד עור בשריפה, אלא דקשה להו דגם העור שאינו בכלל בשר יאסור דלא גרע מתכריכין כסברת התוס' בסנהדרין, וגם כשנפל לבור ומת מיד הוי כתכריכין כיון שאין עומד ליפשט ממנו העור וכמ"ש, לזה כתבו דמיירי בעבד ומצרי הקנוי לישראל, דבהו שרי העור, דל"ש לומר שהעור בטל להמת כיון שאין דעת האדון להקצות שלא יהנה מעורו לאח"מ, וגם ל"ש ביה כ"כ איסור ניוול כיון שהוא קנין כספו לעולם אף לאח"מ והעור שלו, ודוקא מי שהוא לעצמו נעשה העור כתכריכין, וכ"ז הוא אי נימא דגם במצרי דל"ש כפרה, כ"כ מ"מ יליף דעורו מותר [דיליף האיסור מע"ע דהוי כפרה], א"נ דס"ל דמצרי מותר לגמרי, ועבד שקיבל עליו מצות שרי עורו אח"מ לפי שרשות האדון עליו, שוב ראיתי שכבר כתב כן הגאון המקנה בקדושין ד' נ"ו ד"ה המקדש בערלה [ועמ"ש בספרי אה"ר סי' נ"ב אי כיון דכופר אין משתלם אלא לאח"מ אין מוריש זה הקנס לבניו עמש"ש] ועפמ"ש יש ליישב דברי התוס' בערכין (דף ד) ד"ה נפשות ולא המת, דאע"ג דאסור בהנאה מה"ת ואינו בדמים סד"א דאיתיה בערכין הואיל ואתרבי מנוול ומוכה שחין דליתיה בדמים, ועמ"ש המל"מ בפי"ד מאבל, דמש"ה לא תירצו התוס' דאצטריך קרא למצרי הנערך שיש לו דמים, משום דאכתי יקשה לר"י דמצרי אינו נערך, ולכאו' קשה לפמ"ש המל"מ בעצמו להוכיח מדברי התוס' בב"ק שכתבו דאצטריך לעבד ולמצרי הקנוי לישראל, דאף כשקיבל עליו מצות שרי בהנאה. דאל"כ היינו מצרי, וא"כ קשה דהא אצטריך קרא לעבד הנערך לכ"ע, ועפמ"ש דכוונת התוס' אינו אלא לענין עורו דלא הוי כתכריכין כיון שקנוי לאדון והאדון לא מבטל ליה, תו י"ל דהוי בפלוגתא, דלשמואל דאמר בנדה (דף מז) לעולם בהם תעבודו לעבודה נתתיו ולא לבושה, וכשבדק באמתיה יהיב לה ד' זוזי דמי בושתה, ה"נ בהפשטת עורו אחר מיתה איכא איסורא משום בזיונא הגם שהוא לתועלת האדון, והדר מבטל ליה והוי כתכריכין ואסור בהנאה, ושפיר כתבו התוס' בערכין, שרצו ליישב גם אליבא דשמואל דממילא גם עורו אח"מ אסור בהנאה והתוס' בב"ק הזכירו בלשונם גם עבד, משום דלרב נחמן בנדה שם דמחליף להו ושניתנו גם לבושה, לא הוי עור עבדו המת כתכריכין משוה דלא מבטל לה, וגם על עבד בעי קרא, ולשמואל בעי קרא למצרי הקנוי לישראל: ואין להקשות ע"ז מדקאמר מ"ט אמרו עור האדם שעבדו טמא גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין [ובפ"ד דידים משנה ו' לפי חיבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות] ובעו התוס' להוכיח מזה דעור המת שרי בהנאה מדהוצרכו לגזור טומאה, ומוכח מזה להך תירוצא דתוס' דמה"ת שרי לעשות אביו ואמו שטיחין, וא"כ מכ"ש בעבד ודדוקא לביישם מחיים אסור, דז"א, דהא פשיטא שאסור מה"ת לעשות כן, לפי שחייב בכבוד אביו ואמו גם לאחר מיתה כמבואר בב"מ (דף סב) וע' סנהדרין (דף פה) ובפרש"י שם, וע' סנהדרין (דף מז) רש"י ד"ה על מטה של חבלים, ובודאי לא גזרו וחששו בשביל תקנת מי שאינו עושה מעשה עמך שאינו חייב בכבודם. וליכא למימר דכיון דכיבוד משל אב כמ"ש בקדושין (ד' לב) אינו, חייב בכבודו במקום הפסד שיפסיד הבן הנאת עורו, דז"א, שהוא לא ירש אלא ממונו ולא עור וגוף אביו, דבודאי לא ניחא ליה להמת שיבזהו וע' חולין (דף יא) ובסנהדרין (דף מה) משום דמנוול, ומה שטמאו חכמים העור היינו לסייג והרחקה שלא יבא לידי האיסור החמור הזה, והקשו התוס' שגם בלא טומאה יש סייג וגדר להרחיק מן האיסור, כיון שאסור אף ליהנות ממנו מה"ת, וא"כ בלא"ה יתרחק ממנו ולא יגע בו, ותירצו חד תירוצא דהנאת העור שרי מה"ת, ושפיר י"ל כמ"ש דלשמואל גם עור עבדו אסור בהנאה אח"מ כיון שאסור להפשיטו והוי כתכריכין דמבטל ליה, ואין להקשות דאכתי למה לא תירצו התוס' בערכין דאצטריך נפשות למעט המת לעבד שיש לו דמים דמי שערו שאין בזה משום ניוול שדרך לגוז המת וכמ"ש, די"ל דס"ל להתוס' דכיון דלא נחשב שערו כגוף המת א"צ נפשות למעט המת כיון שאין לו דמים והשער הוא שיש לו דמים, והשער הוא דבר נבדל מן האדם ולא הוי ס"ד לומר שיהא בכלל ערכין כיון שאינו בכלל נפש וגוף האדם, וגם ע' ערכין (דף כ)

ח), ומ"ש כת"ר ליישב דברי הרמב"ם בפי' המשנה בערכין שם שכתב וז"ל וזה מה שאמרו נהנים בשערה ע"מ שתאמר בעודה בחיים תנו שערי לפלונית לפי שהוא מובדל ממנה כאילו אמרה לתת שום דבר ממה שיש לה אבל אם נהרגה ולא אמרה כלום שערה אסור בהנאה, ותמהו עליו דלא אתי לא כאוקימתא דרב ולא כאוקימתא דרנב"י, דלרב דוקא בפאה נכרית מהני כי אמרה תנו להתיר בהנאה, ולרנב"י מותר גם כי לא אמרה תנו, משום דמיתתה אוסרתה ושער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות, וכתב כ"ת ליישב עפמ"ש בנזיר (דף נא) בעי חזקיה שערו העומד לגלח צפורן העומד לגזוז מהו מי אמרינן כל העומד לגזז כגזוז דמי או דלמא השתא מיהו הא מחוברין, וא"כ הא דפריך הש"ס בערכין אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה, ולא מתרץ דכיון שאמרה תנו שערי לבתי הו"ל השער עומד ליגזז וכגזוז דמי ובפרט שניטל השער אח"כ, ומש"ה לא נאסר שערה, ע"כ קאי הסוגיא לפום מ"ד דלאו כגזוז דמי, משא"כ לפום דקיי"ל כגזוז דמי, ממילא כשאמרה תנו שערי לבתי מותר בהנאה עכ"ד

ע"ז אשיבו דלדעתי ההיא דערכין לא דמיא לההיא דנזיר שם, דשאני התם דשער המת אינו מטמא אלא בשעת חיבורן למת, ומש"ה בעי אי שערו העומד לגלח כגזוז דמי וכאילו כבר נגזז ונתלש מן המת, משא"כ לענין איסור הנאה דגם שער המת שנתלש נגזז ממנו אסור בהנאה אליבא דרב, ודוקא אם כבר נגזז השער קודם שמת אין המיתה אוסרת השער התלוש מכבר והכא שאמרה תנו שערי לבתי, היינו שיגוזו אותה לאחר מיתה ולא שיגוזו אותה מחיים, דא"כ היו יכולין לגוז שערה קודם הריגה, שאז בודאי יהא שערה מותר, אלא שאין רצונה שיגוזו אותה מקודם וע' נזיר דף כ"ח וסוטה דף ח), או כדי שלא להמתין ולענות הדין עד שיגוזו אותה, כיון שכבר נגמר דינה, דמש"ה אין ממתינין לה עד שתלד, ודוקא ישבה על המשבר ממתינין, דכיון דעקר גופא אחרינא הוא, וכיון שאינה עומדת לגוז מחיים אלא לאח"מ שכבר נאסר השער, לא מהני מידי מה שעומד ליגזו אח"כ, וגם עמ"ש התוס' בב"ק (דף עו) ד"ה כל העומד, דכיון דל"א כזרוק דמי פר