אמרי שפר קלצ'קין כב

לדעתי לא יתכן לומר כן, דהא גם קודם קבורה דמי לאחר עריפה וידעינן מקרא דוערפו שם, וכמבואר בלשון התוס' בע"ז ובקדושין (דף נז), וא"צ ילפותא דכפרה כקדשים אלא להא דע"ע מתסרא מחיים, ואין לומר דקודם קבורה שלא נעשית מצותה עדיין לא דמי לאחר עריפה, ואחר קבורה דמי לאחר עריפה, דז"א, דהא בתמורה (דף לד) פריך הש"ס ונקברין אפרן אסור והתניא דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורין מאי לאו טהורין ומותרין לא טהורין ואסורין, ולכאו' קשה דהא לפמ"ש התוס' הטעם דנשרפין אפרן מותר היינו דכיון שצוה הכתוב לשרפן, אחר שעשה כאילו נעשית מצותו והלך איסוריה, וא"כ ה"נ אין לאסור מת בהנאה אחר קבורה כיון שנעשית מצותו דהא קבורה מה"ת

ואין מקום ליישב דגם אחר קבורה איכא למילף מע"ע שאסורה אף אחר שנעשית מצותה, והא דאמר ביומא (ד' נט) ובכריתות (ד' ו) דגם למ"ד ב"כ הבאין כאחד מלמדין הכא ודאי אין מלמדין משום דכתיב הערופה ערופה אין מידי אחרינא לא, לא ממעט אלא לכל איסורי התורה דעלמא, משא"כ מת דכל מה שאסור בהנאה יליף מע"ע, יליף מינה ג"כ דמיתסר גם אחר שנעשה מצותו, דז"א, דאכתי יקשה מאי פריך לה הש"ס על הא דקאמר דנקברין אפרן אסור, כיון דזה לא דמי לנקברין, והו"ל להש"ס להקשות על גוף הברייתא דנילף מע"ע דאסור בהנאה, וליכא למימר דפריך משום דבשר המת שנפרכו טהורין משמע ליה גם במצרי שמטמא במו"מ ודג"כ אסור בהנאה, וגביה ל"ש לומר שנעשית מצותו, דז"א, לפמ"ש הרמב"ן שגם מתי מצרים הקדמונים מצותן בקבורה, ובשר המת שנפרך הוי מסתמא אחר קבורה

ב) וכדי ליישב זה צ"ל דלא חשיב נעשית מצותה בקבורה, ודוקא בשריפה שנעשה ממנו אפר מיד, כבר נעשית בזה מצותה, והגם שהוא מתחיל להבעיר ומאיליו הוא נעשה אפר, הא קיי"ל דאשו משום חציו ועמ"ש הנמ"י פ"ב דב"ק דהוי כמו שהשלים שריפתו בידים, וגם לר"ל הוא עושה ומשלים מצותו מיד כשעוסק בשריפתו עד שיעשה אפר, משא"כ מצות קבורה שלא נשלם מיד בקבורתו דהא עדיין הוא בשלימות, וע' יבמות ד' ק"ד תד"ה סנדל, ואם הוציאוהו מקברו צריך לקברו שנית, ע' סנהדרין (דף מ"ו) נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, וע' יו"ד (סי' שס"ג סעיף ד) כשקוברין במהמורות בלא ארון עד שיתעכל הבשר ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון, וע' סנהדרין (דף קד) קברה ולא איקברא כו' יע"ש, ועמ"ש התשב"ץ ח"ב תשו' קי"א, והובא בפ"ת אה"ע (סי' פט) במי שקבר אשתו ואח"כ הוציאוה חטוטי שכבי מקברה והפשיטו התכריכין חייב לטפל ולקברה אפי' הרבה פעמים יע"ש, וא"כ מצותה נמשכת ולא נשלמה מיד בשעת קבורה ומש"ה גם הבשר שנפרך ונעשה אפר לא חשיב נעשית מצותה, כיון דבשעת עשיית מצותו לא נשלמה המצוה (וגם עתה העצמות קיימין), וכן מדוייק בלשון התוס' שכתבו בלשונם אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפו משיך איסורייהו לעולם, ומבואר בלשונם, דהגם שהטעין הכתוב לקברו לא חשיב בזה נעשית מצותו, וכן מוכח מהא דפריך בע"ג (דף סב) ולקברינהו בעינייהו מי לא תנן אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שהיה נתלה עליו כו' כולן נקברין עמו, ופרש"י דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו אף העץ במשמע כו' אלמא עץ גופיה איסור הנאה וקברי ליה בעיניה ול"ת לתקלה, הרי דלא אמרי' שמותר אחר קבורתו לפי שכבר נעשית מצותו, ודכיון שהקיש הכתוב העץ לנבלתו אסור גם אחר קבורה

וע"ש בתמורה דמתיב רב פנחס עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה, מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותרין, לא יצאו מידי מעילה ואסורין, ולכאורה קשה דהא כיון שיצאו מידי מעילה משום דחשיב נעשית מצותה וכמ"ש התוס' ביומא (דף נט) ד"ה והרי, דהגם שמחוסר השלכה אצל המזבח, כיון דלא אשכחן דבעי בגדי כהונה, כנעשית מצותו חשבינן ליה, וא"כ ה"נ נימא דמש"ה מותרין דכיון שנעשית מצותו הלך איסורו, ובפרט דמיירי אחר השלכה אם חפר ונטלן כדפרש"י, [ובמק"א הארכתי בזה בישוב דברי הרמב"ם פ"ב ממעילה שכתב כן גם בחטה"ע, ותמהו עליו דהא הש"ס לא קאמר אלא בעוה"ע]

ג) וא"כ מבואר דגם אחר קבורה לא דמי לאחר עריפה שנעשית מצותה, ונהי דגבי ע"ע איכא תרי קראי וחד קרא לאחר עריפה, אכתי הא איסור מת בהנאה דמי להא דמתסרא מחיים קודם עריפה, ומש"ה מייתי הש"ס בע"ג שם גבי ילפותא דמת מע"ע, טעם האיסור בע"ע משום דכתיב בה כפרה כקדשים. וא"כ אם נאמר לחלק דדוקא מת הדומה לקדשים אסור בהנאה, מותר מומיא של המצרים הקדמונים בהנאה הגם דהוי לאחר קבורה, ואי נימא דיליף אחר קבורה מוערפו, ה"ה קודם קבורה הוי כן וכמ"ש שאין לחלק. ולכאורה הא לא הוו דומיא דמרים, והגם דלפום דקאמר סוף מו"ק למה נסמכה מיתת מרים לפ' פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וע' יומא (דף מב) וכמה דוכתי, ומ"מ יליף מיניה גם למת דעלמא ולא אמרי' דדוקא מת צדיק שמכפר הוקש לע"ע שבאה לכפרה, מוכח דלא בעינן דומיא דמרים אכתי הא י"ל דשאני מי שמיתתו מכפרת עליו ע' יומא (דף פ"ו) ודמי לאחר עריפה שמכפרת, ועמ"ש התוס' בסנהדרין (דף לה) ד"ה אין רציחה, דאפי' למ"ד דמקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה, [ולכאו' קשה לשיטת ר"ת בתוס' שבת (דף קו) ד"ה חוץ דחשיב מקלקל כשאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן, וא"כ לפמ"ש בסנהדרין (ד' מז) דכפרה מאימתי קא הויא מכי חזי צערא דקברא פורתא כו', הא לא בא התיקון בשעת הקלקול ובמק"א הארכתי בזה]: ובזה יש ליישב מה דקשה לי לדברי התוס' בנדה (דף נה) ד"ה שמא יעשה שטיחין והקשו והלא מת אסור בהנאה, ותירצו דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא ע"ע נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותרין בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה וניחא השתא דאצטריך בשור הנסקל לא יאכל להנאת עורו דלא אתי מבשרו (והגם דבשר חטאת ג"כ נאכל לכהנים, מ"מ היא בקדושתה ואוכלין אותה במקום קדוש], ובסנהדרין (דף מז) תד"ה משמשין כתבו וא"ת עורו של מת מי גרע מתכריכין, והיינו משום שעומד להקבר בעורו ולא שיפשיטו ממנו עורו וגם אסור לנוול המת וע' חולין (דף יא) וביו"ד (סי' שסג) ופשיטא דלא גרע מתכריכין, ויקשה הא דפריך בערכין (דף ז) בהא דקתני מתני' האשה שנהרגה נהנין בשערה, ואמאי איסורי הנאה נינהו אמר רב באומרת תנו שערי לבתי, אילו אמרה תנו ידי לבתי חי יהבינן לה, דלפ"ז מאי דומיא דשערה לידה, דהא השער טפל להעור שהוא מותר בעצם וכשלא אמרה תנו שערי לבתי אסור משום דהוי כתכריכין, והגם שגוזזין שערו אתר מיתה כמ"ש הרמב"ם וביו"ד סי' שנ"ב, היינו דוקא במת דעלמא ולא באשה שנהרגה במב"ד בזה"ב שהיו קוברין אותה כמו שהיא, וכשאמרה תנו שערי לבתי מותר בהנאה משום דתו לא הוי בכלל תכריכין, כיון דמעיקרא לא הוקצה שערה להיות נקבר עמה, ועמד להגוז, וכמו מת בלבושו דלא מבטל להו. וכן קשה הא דמייתי הש"ס תני לוי כוותיה דרב האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין מתה אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה, פשיטא אלא שנויי המת אסור בהנאה, ומוכיח מזה כאוקימתא דרב דמיירי בפאה נכרית טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומתסר דהא לפ"ז לא מוכח מהברייתא מידי, ושפיר י"ל דהיינו בשערה ממש ולא בפיאה נכרית, ומ"ש אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה, דדייק פשיטא אלא שנוי המת אסור בהנאה, הא י"ל דהיינו דכיון דכל איסור השער אינו אלא מפני שהוא כתכריכי ונוי המת, ומש"ה כשלא אמרה תנו אין נותנין. מש"ה תלי לה באיסור נוי ותכריכי המת, וכשלא אמרה תנו אסורה, משום דמבטל לה, שאינה עומדת להגזז, וגם אי נימא דהיינו דאר"נ זו מיתתה אוסרתה, שהשער אינו בכלל בשר המת ליאסר בהנאה, יקשה הא דאמר תני לוי כוותיה דרב, כיון דאתי גם כר"נ

ועפמ"ש יש ליישב זה, דכיון דע"ע אסורה מחיים משעת ירידתה