אמרי שפר קלצ'קין כ

סימן יא

בגמרא סנהדרין (דף ע"ב) א"ר הונא קטן הרודף ניתן [בימים הקדמונים] להצילו בנפשו קסבר רודף א"צ התראה ל"ש גדול ול"ש קטן איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, וברמב"ם פ"א מרוצח הלכה ט' וז"ל לפיכך הורו חכמים שהמעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם וביאר הכ"מ דהיינו מ"ש הש"ס דשאני התם דמשמיא קא רדפי לה, וכבר תמה בזה הגאון נוד"ב מהד"ת חלק חו"מ תשו' נ"ט, דא"כ גם קודם שהוציא ראשו אינו חשוב כרודף לפי שהוא טבעו של עולם

ויתכן ליישב לענ"ד דס"ל להרמב"ם כשיטת הירושלמי שבת (פ' י"ד הלכה ב') ובסנהדרין (פ"ח הלכה ט') ובע"א (הלכה ב' פרק ב') דאיתא רב חסדא בעי מהו להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן התיב ר' ירמיה ולא מתניתין היא יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ר' יוסי בר בון בשם ר"ת שנייא היא תמן שאין את יודע מי הורג את מי ופירש המפרש שאין את יודע מי הוא הרודף, אם הקטן הוא הרודף, או שהאשה היא הרודפת להרוג את הקטן שגם היא רודפת אחריו שהוא מסוכן למות מחמת קושי לידתה יע"ש, והשתא מיושבין דברי הרמב"ם שקודם שהוציא העובר ראשו הדבר ידוע שהקטן רודף האשה ושאין האשה נחשבת כרודפת אותו שכל זמן שאינו כילוד אין לה דין רודפת כיון שגם ההורגו לא היה חייב עליו לפי שאינו נפש, ובלא"ה לא נחשבת רודפת אותו כ"ז שלא נולד, וזה שכתב הרמב"ם בלשונו שאחר שיצא ראשו אין נוגעין בו וזהו טבעו של עולם, ולא כתב כלשון הש"ס שמן השמים רודפין אותה, דכוונתו הוא דכיון שהוא טבעו של עולם לא נוכל לומר בבירור שהוא הרודף אמו, דשמא אדרבה נחשבת האשה כרודפת אותו, ולא אמרינן דכיון שהעובר עתה הוא שיוצא לאויר העולם, מסתבר להחזיקו לרודף האם שקדמתו, דז"א דכיון שהוא טבעו של עולם וענין הלידה הוא טבע קיים תמידי, יש לו שיווי זכות החיים כמו לאמו. ואין יתרון לאם על הולד, וא"כ אין להחזיקו בודאי לרודף דשמא אדרבה האשה רודפת להרוג אותו, שהוא מסוכן למות מזה, ואין לנו הכרעה להחזיקו לרודף אלא בזמן שהאם בודאי אינה נחשבת כרודפת אותו וכמ"ש

ובטעם הסברא דפליג הירושלמי על סוגיית הבבלי, יתכן לומר דהבבלי לטעמיה דאמר בסנהדרין (דף צא) מאימת יצ"ה שולט באדם משעת יצירה או משעת יציאה א"ל משעת יצירה א"ל א"כ בועט במעי אמו ויוצא אלא משעת יציאה אמר ר' דבר זה לימדנו אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר לפתח חטאת רובץ, ומשמע דהיינו דוקא אחר שיצא לאויר העולם שלא יוכל עוד לגרום רעה להאם ואחר שכבר יצא כולו בפתח, וכן משמע בנדה (דף ל) דכיון שבא לאויר העולם בא מלאך כו' שנאמר לפתח חטאת רובץ ומשמע דהיינו אחר שכבר בא לאויר העולם [ויש להעיר ממ"ש ביומא ד' פ"ב ההיא עוברא דארחא כו' קרי עליה זורו רשעים מרחם וגו' ובמד"ר תולדות על הכתוב דויתרוצצו הבנים בקרבה שהיה זה מפרכס לצאת לבית ע"א, וכבר העיר בזה המהרש"א בח"א שם בסנהדרין]. והוא דלא כמ"ש במד"ר פ' נח (פ' ל"ד) דמאימתי יצה"ר נתון באדם כו' שאילו היה ניתן בו עד שהוא במעי אמו היה חוטט את בני מעיה ויוצא והודה לו ר' שהשוה לדעת המקרא שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו ר' יודן אמר מנעריו כתיב משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו, ומבואר דשולט יצה"ר משעה שננער לצאת ומשעה שיושבת על המשבר אף קודם שהתחיל לצאת וכן איתא בירוש' פ"ג דברכות דבעון קומי ר' אבהו מפני מה פורשין ממ"ר ד' אמות א"ל מפני שמחשבותיו רעות אמרין ליה ולא קטן הוא אמר לון ולא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו א"ר יודן מנעריו כתיב משעה שהוא ננער ויוצא לעולם, והשתא י"ל דהש"ס דילן לטעמיה קאמר דמן שמיא הוא דקא רדפי לה, דנהי דאמר דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו אף כשהוא קטן ממש שאינו מכוין לרדוף [מדהוצרך לתרץ דמן שמיא הוא דקא רדפי לה ולא מתרץ דשאני הכא שאינו מכוין לרדוף], אכתי היינו דוקא בקטן דעלמא) דעכ"פ יש לו יצה"ר ומחשבותיו רעות משא"כ. בזה הולד שאין לו יצה"ר עדיין דפשיטא דלא שייך לומר שהוא רודף, דגם אי נימא דאח"כ כשיצא רובו כבר יש לו יצה"ר, אכתי כיון שתחילת מעשה היציאה לא היה מצד רדיפה אינו נחשב רודף, דכיון שכבר התחיל לצאת הוא מוכרח לצאת ואם יעמוד על מקומו בודאי תסתכן האם ומה שהוא נחשב רודף היינו לפי שמתחלה התחיל לצאת ולרדוף ונשלם פתה הרדיפה הקודמת, וכיון דבתחלת היציאה לא היה לו יצה"ר ולא היה נחשב רודף, ומן שמיא הוא דקא רדפי לה, ממילא גם עתה לא נחשב רודף, והירושלמי לטעמיה ששולט יצה"ר משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו ומחשבותיו רעות, ומש"ה שפיר י"ל שנחשב הולד רודף בזה שהוא יוצא ומסכן האם, ומש"ה הוצרך לתרץ טעם אחר, דשמא גם האשה נחשבת רודפת את הולד, וקצת י"ל ג"כ דרב חסדא לטעמיה בשבת (ד' לב) דקאמר מ"ש בשעת לידתן אמר רבא נפל תורא חדד לסכינא כו' ר"ח אמר שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל ופרש"י שהיא צריכה לבקש להקב"ה לפתוח רחמה והוא נמנע והיא מתה מאיליה ואין מסייעין לה ומ"מ אין רודפין אותה מן השמים ודלא כרבה דאמר דהואיל ואיתרע מזלה מזומנת פורענותה לבוא ורודפין אותה מן השמים ומש"ה ס"ל לר"ח שהולד נחשב רודף ומש"ה הוצרך לתרץ שגם האשה נחשבת רודפת והש"ס דילן אתיא כרבה ואינך אמוראי שמענישין אותה ומן שמיא הוא דקא רדפי לה (וע' ריש תענית גבי מפתח של יולדת, ולרבה תוספאה דמשתהה הולד עד י"ב חודש כמ"ש ביבמות ד' פ', י"ל טפי דהוי כרודף במה שממהר לצאת כיון שיכול להשתהות עדיין]. ויש להעיר מ"ש בלשון הרמב"ם אפי' היה הרודף קטן כו' כיצד אם הזהירוהו והיה הוא רודף אחריו אע"פ שלא קיבל עליו התראה, וא"כ בזה הולד דלא שייך גביה הזהרה שאינו מכוין לרדוף אינו בגדר רודף, וגם צ"ע דאי ס"ל להרמב"ם שהוא נחשב רודף ממש למה כתב שמותר לחתוך העובר במעיה ולא כתב שמצוה לחתוך ולהציל וכמ"ש שכל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפי' בנפשו של רודף, ומשמע מלשונו שאינו נחשב רודף ממש וכתב בלשונו שהוא כרודף שיש בו קצת ענין רדיפה ודמש"ה התירו לחתוך העובר דלאו נפש הוא, ואילו לא היה נחשב קצת כרודף היה אסור לחתוך העובר כו' משום דעכ"פ איסורא איכא ולא היה האיסור נדחה מפני הצלת האם. ויותר י"ל דלאו דוקא שמותר לחתוך אלא שצריך לעשות כן בשביל הצלת האם וכמפורש בלשון המשנה מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו כו', ודממילא שמעינן לה דכיון דליכא איסורא ממילא מצוה נמי איכא כדי להציל את אמו וכמ"ש התוס' בסנהדרין (ד' נט) ד"ה ליכא מדעם די"ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל ואפשר דאפי' בב"נ שרי, וי"ל ג"כ דכיון שיש חילוק בין שיטת הבבלי והירושלמי נקט הרמב"ם מילתא פסיקתא, דגם לשיטת הבבלי שאינו נחשב רודף מ"מ מותר לחתוך כו'

וגוף דברי התוס' הנ"ל שכתבו דאפשר דאפי' בב"נ שרי, קשה לכאורה דהא לשיטת הש"ס דילן שאינו נחשב רודף דמן שמיא הוא דקא רדפי לה, יקשה דנהי דבישראל שאינו חייב על העוברין וליכא אלא איסורא בעלמא שרי במקום מצוה דהצלת האם ומצוה נמי איכא אכתי מהיכא תיתי יהא מותר זה לב"נ שמוזהר על העוברין ואיך יהא מותר להרוג העובר בידים בשביל הצלת האם., ומוכרח מדברי התוס' דס"ל כשיטת הירושלמי דלעולם חשיב הולד רודף אלא שאין את יודע מי הורג את מי, דגם האשה חשיבא רודפת וממילא קודם שיצא ראשו הקטן נחשב רודף וכמ"ש ומש"ה אפי' בב"נ שרי וכדיליף הש"ס מקרא דשופך דם האדם כו' בדמו ישפך אמרה תורה הצל דמו של זה בדמו של זה והך קרא כתיב בב"נ, ומה שכתבו התוס' זה בלשונם בדרך ספק ואפשר, היינו משום די"ל דהך מ"ד דדריש מקרא דשופך דם האדם באדם כו' זה