אמרי שפר קלצ'קין יח

ישקה בהמת חבירו דמפורש מזה דהא בהמת עצמו שרי, ומיותר הא דקתני אבל משקהו לבהמת עצמו, אי"נ שבא לומר דבדידיה אין שום כחש וריעותא וע' שבת (ד' ק.ח) מים מגולין מפני שהן ראויין לחתול וקמ"ל דליכא שום כחש ע' כתובות (ד' קג) לשון חכמים עושר כו', והר"ן בע"ג שם פירש דלא ישקה מהן בהמתו בראויה לאכילה לפי שהאוכל ממנו ניזוק, ולא בהמת חבירו אפי' בשאינה ראויה לאכילה משום דמכחש לה, ולכאו' מוקשה דא"כ בהמתו ג"כ מיירי אף בטמאה משום דמכחש לה וכדקאמר הש"ס דידיה נמי כחיש דדוקא שונרא הדר בריא, ומוכח דס"ל להר"ן דבבהמה טמאה דלא חזיא לאכילה לא חיישי' להא דמכחש לה, ודהא דפריך דידיה נמי כחיש היינו משום דמוכח מלשון הברייתא דבבהמת עצמו אין שום כחש כמ"ש, ויתכן לומר שבא הר"ן ליישב דיוק הלשון דלא בהמתו ולא בהמת חבירו, והתוס' כתבו אין לדקדק השתא בהמתו אמרת בהמת חבירו מיבעיא דזו ואצ"ל זו קתני. ובעלמא אין זה דרך הש"ס כמ"ש התוס' בפסחים (ד' לט) ד"ה לא שלוקין דל"ל דקתני זה ואצ"ל זה וע' פסחים (ד' פה) ובכמה דוכתי, לזה מפרש דבהמתו היינו בראויה לאכילה וקמ"ל דבהמת חבירו אסור גם כשאינה ראויה לאכילה, דכיון דלא ישקה בהמתו ידעי' בהמת חבירו במכ"ש ומיתורא נשמע דבהמת חבירו אף כשא"ר לאכילה [ולכאו' יל"פ לפרש"י סוכה ד' ל"ח דבהמת חבירו כולל גם של ע"ה המגדל בהמה טמאה, ובהמת עצמו המדקדק לעשות כדין מגדל בהמה טהורה, אך ז"א דסוסים וחמורים רשאי לגדל וע' תוס' ב"ק ד' פ"ב וגם כלב מזונותיו עליך כמ"ש בשבת ד' קנ"ה וע' קדושין ד' ח' ובב"מ ד' ע"א וע' פסחים ד' כ"ב ביצה ד' כ"א ברכות ד' מ' ובס"ח סי' תקל"א דלשתות יתנו לאדם תחלה ובאכילה בהמה קודמת דכתיב ויתן תבן ומספוא לגמלים וגו' ועמ"א סי' קס"ז ס"ק י"ח, הרי דגם בהמה טמאה קודמת לאכילה]

ודבר מה שנתבאר למעלה דבמקום צורך מותר לגרום טריפות, ע' שע"ת או"ח סי' תקנ"א שהביא מדפרש"י בשבת (ד' עה) דשחיטה לא מצינו במלאכת המשכן דאי משום עורות אילים מאדמים למה להו שחיטה בחניקה נמי סגי, אך מהתם יש לדחות די"ל דכל האיסור הוי רק מדרבנן, ובפרט בשעת מלאכת המשכן שלא נצטוו עדיין ע"ז, וע' חולין ד' י"ז רש"י ד"ה ושחט שנצטוו ע"ז באהל מועד אחר מלאכת המשכן, וגם להמפרשין דברי התוס' בחולין (ד' צא) דגם ב"נ נצטוו על הנחירה עמש"ש, אכתי בהאי שעתא לא הוזהרו עדיין שלא לגרום טריפות לבהמה טהורה, והותר להם לחנוק לצורך העורות, ובהמה טמאה לא הוכשרה למלאכת המשכן ע' שבת (ד' כ"ח) לפי שעתידה להיות דבר גנאי כמ"ש שבת (ד' קח), וכבר העירו בזה ממ"ש הבאה"ט או"ח (סי' ל"ב ס"ק ט"ז) דעדיף לכתחלה למלאכת שמים משחוטה, וי"ל דהאי שעתא שלא הוזהרו עדיין לא היה קפידא בזה והיה אפשר בחניקה, (או דכיון דמצד העור אפשר בחניקה לא הוי שחיטה ממלאכת המשכן), אך בלא"ה הדבר פשוט דשרי כמ"ש הט"ז מההיא דחולין (ד' כ"ח וד' פ"ה): סימן ח להרב הנ"ל עש"ק י"ד מר"ח

היום קבלתי מכתבו ומה שהקשה באדר"נ פי"ג ואל הבקר רץ אברהם הבקר א' בן בקר ב' רך ג' וי"א וטוב ארבעה דא"כ תקשי קושיית הש"ס בב"מ (ד' פו) דתסגי בחד ומשני כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל וארבעה למה, ומ"ש כבודו עפמ"ש הכו"פ (סי' פ"א) להס"ד בבכורות (ד' ו') דחלב אסור משום אמה"ח וא"כ אסור גם לב"נ איך נתן אאע"ה להאנשים שנדמו לו כערביים חמאה וחלב, וכתב מע"ל דאפשר דמה שנחלב בחיי הבהמה מותר לאכול אחר שחיטה כמו דחתך בשר אחר שחיטה קודם שתצא נפשה מותר לאכול אחר שתצא נפשה ולכך שחט אברהם בקר נקיבה רביעי להכשיר חלבה, במח"כ דבריו תמוהין דפשוט שאם היה בזה משום אמה"ת תו לא נפקע האיסור אח"כ כמפורש בגמרא ובש"כ סי' כ"ז ס"ק ב', ודוקא איסור ל"ת על הדם ליכא רק לאכול קודם שת"נ, ובלא"ה דבריו תמוהין דהא האמת דחלב שרי, וגם כבר כ' הכו"פ דגם להס"ד היה מותר לב"נ

וליישב דברי האדר"נ יתכן לומר לפמ"ש התוס' בר"ה (ד' יא) ד"ה אלא דמוכח דבתשרי נימול אאע"ה ובפדר"א איתא שנימול ביוה"כ ובשלישי למילה באו אצלו המלאכים והוי ב' ימים לפני החג ובמכילתא איתא דבט"ו בניסן באו מלאכים לבשרו כו' ומצות אפה ויאכלו בליל חג פסח כו' לושי ועשי עוגות הד"א שפסח היה, וא"כ היה קודם ט"ו בניסן כיון שבאו כחום היום ואח"כ אכלו מצות בליל פסח היינו ליל א' של פסח דהוי מצוה, ומשום דזמן אפייה בע"פ, ולפמ"ש במכילתא באו בט"ו בניסן שהוא יו"ט, וי"ל שכל מה דדייק הש"ס דתסגי בחד ולא ניחא ליה לומר שהרבה לשחוט יותר, וגם בעבור עצמו, היינו דכיון שהיה זה ביו"ט שאין להרבות בשחיטה ומלאכה שלא לצורך וע' פסחים (דף מו) דהואיל אי מקלעי ליה אורחין חזי ליה בודאי לא הרבה לשחוט יותר מדאי ושחט ג' משום הכנסת אורחין להאכילן ג' לשונות בחרדל וע' חולין (ד' קלג) גבי מת"כ, ולא הרבה יותר משלש שבעד עצמו כבר היה מוכן אצלו, והגם דהש"ס דב"מ ס"ל שהיה ביום ג' של מילה מ"מ בא ליישב גם כשהיה זה ביו"ט, ואי היה בע"פ הו"מ הש"ס לומר טעם אחר דמש"ה לחם לא אייתי קמייהו לפי שראה אח"כ שמדקדקין בקיום דיני התורה ובע"פ אין לאכול לא חמץ ולא מצה ע' פסחים ד' ק"ח. וליש אומרים דבמכילתא י"ל שהיה זה ב' ימים לפני החג דממילא אין קפידא אם שחט גם בעד עצמו וב"ב שלא לצורך אורחין: סימן ט סיון תרל"ח שעדליץ לב"ג ידידי החריף בו' מהר"א נ"י שפירא

דבר מה שהקשה בקדושין (דף ג) דיליף מקרא דויצאה חנם אין כסף כו' אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב כו' ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד לקבל קידושין אבל נערה דאית לה יד לקבל קידושין תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא כו', דהא קאמר לקמן (ד' י"ט) ורבנן האי לאמה מאי עבדי ליה האי מיבעיא להו לכדתני לאמה מלמדה שמוכרה לפסולין והלא דין הוא אם מקדשה לפסולין לא ימכרנה לפסולין מה למקדשה לפסולין שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה ימכרנה לפסולין שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ת"ל לאמה כו', והשתא אס"ד דנערה תקדיש איהי נפשה, לא בעי קרא דלאמה, הנני להשיבו די"ל דהא דפשיטא ליה שמקדשה לפסולין משום דקידושין תופסין בחייבי לאוין היינו השתא דידעינן שהאב מקבל קידושי בתו אף שיש לה יד לקדש נפשה והתורה נתנה לו זה הכח וידו כידה כאילו מקבלת בעצמה הקדושין, אבל להס"ד דנערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה כו' סד"א דגם בקטנה אינו אלא בתורת זכיה בעלמא דזכות הוא לה להנשא, הגם דהכסף הוא של האב, וממילא סד"א שלא יוכל לקדשה לפסולין שחוב הוא לה לפי שתיאסר להבעל לו וגם הכסף של האב, ואין לה שום זכות כשמקדשה לפסולין

ובלא"ה לפום דדריש רב מה אמה מע"י לרבה אף בת נמי מע"י לאביה כו', לא דריש מזה שמוכרה לפסולין, והיה מקום לומר דס"ל לרב כר"א דקאמר דאם ללמד שמוכרה לפסולין הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנישואיה מה ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לקרובין, וס"ל שאין מוכרה לקרובין כדמוקי הש"ס אליבא דר"מ, אך ז"א דמסתבר לומר דר"א לטעמי' דסבר דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר, דכבר ביאר המהרי"ט דרבנן מפרשי אם רעה בעיני אדוניה היינו כפשוטו שהיא רעה בעיניו, ור"א ס"ל דאם רעה בעיניו ממש ל"צ קרא ע"ש, והשתא מסתבר לומר דר"א לטעמיה דממילא הוי מילתא דפשיטא שאין ליעדה כשאינה מוצאת חן בעיניו כיון דשוב לא יוכל לגרשה והתורה דרכיה דרכי נועם ולא תחייב אותו ליעדה ושישנאה אח"כ וע' קדושין (ד' מ"א) אסור לאדם כו' והתורה אמרה ואהבת