אמרי שפר קלצ'קין יז

טריפה לעולם, אבל היכא שאפשר לחזור ולהתרפא מעצמו חוזר להכשרו, והשתא י"ל שאם נחתכו צוה"ג אפשר שיתרפא ויחזור להכשרו וממילא לא הוי עדיין טריפה גמורה כיון דאפשר שיתרפא מאיליו, וממילא חוזרת להכשרה גם ע"י חיתוך הרגל בידי אדם למעלה מצוה"ג, משום דדוקא היכא שכבר נטרפה שאין לה תקנה שתחזור מאיליה להכשרה לא מהני תקנה בידי אדם, משא"כ כדאפשר שתחזור מאיליה להכשרה דלא הויא עדיין טריפה גמורה מחיים יש לה תקנה גם ביד"א, וממילא היכא שניטלו צוה"ג לגמרי שאין לה תקנה ברפואה מעצמה רק ע"י חתיכת הרגל למעלה מצוה"ג, הויא טריפה מיד ותו לא מהני מה שיחזור ויחתוך למעלה מצוה"ג בידי אדם, ומש"ה קתני במתני' וכן שניטל צוה"ג ולא קתני וכן שנחתכו משום דנחתכו יש לה רפואה ולא הויא טריפה גמורה מחיים ואפשר שתחזור להכשרה. ועפ"ז י"ל דגם התוס' ד' מ"ב ד"ה והא איכא, שהקשו דלא פריך מניטל צוה"ג, אתיא הכי ומשום דניטל שאין יכולה להתרפאות ל"מ תקנה גם בידי אדם, [ולהרמב"ם קתני ניטלו לומר דחסר מתולדה כשר, והרשב"א ד"ה ולענין חתוכת כתב שאילו נטלו צוה"ג עד השוק אינה מתה דלא פסלינן משום נטילת צוה"ג אלא שהוא מכאיבה כשצומת הגידין נחתכה בעודה צמותין בה, ולכאו' לפ"ז דהטריפות הוי מצד הכאב בשעת חתיכה לא תהני רפואה, ויש לבאר בזה], ועכ"פ כשנחתכו ונפסקו צוה"ג לא הוי כ"כ הריעותא מחיים כיון דאפשר שתחזור להכשרה, וגם להרא"ש אפשר שיש תקנה כשהוא במקום שיכול להתרפאות, וממילא קיל טפי לענין ספק כשנמצא אח"ש ספק בצוה"ג וע' ש"כ סי' נ' ס"ק ג', וגם אי נימא דטריפות דקלקל בצוה"ג הוי ככל הטריפות דאתיליד ריעותא מחיים, כבר נתבאר למעלה דבנ"ד ששחטה מיד שנשבר הרגל דמהני בדיקה לכ"ע במקום הפ"מ, וכשהגידין נבדקו ונמצאו שלמים כשירה

ידידו אליהו באאמ"ו הרב רנ"ה שליט"א סימן ז

יום ד' ה' מ"ח תרנ"ג להרב הנ"ל

קיבלתי עתה מכתבו, אשר הקשה כ"ת על מה שהשבתי לו מכבר דגם כדאפשר אח"כ לבדוק, מ"מ שפיר כתב בהג"א דלכתחלה אין לירות בחץ לפי שעלול עי"ז לגרום טריפות בידים כמו פיסוק צוה"ג, והקשה כבודו ממ"ש בחולין (דף ל) רבא הוה בדיק להו גירי לר"י בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפרח ודלמא עבד חלדה חזינן גידפי דמפרמי, ולא חייש לבל תשחית לפי שהיה מומחה והיה בטוח שלא יקלקל, וה"נ רב פפא בר אבא רישבא היה מומחה ויודע לכוון שלא יקלקל. הנני להשיבו דלק"מ דשאני התם דהוי דרך שחיטה סמוך ונראה מיד לעין ויכול להזהר, משא"כ הכא דרך יריה בחץ שגם למומחה הוא דבר קשה לכוון, ואינו דבר הנראה לעין מיד, כיון שצריך אח"כ בדיקה בצוה"ג. ועמ"ש הריטב"א בע"ג (ד' י"א) ד"ה עיקור שיש בה טריפה אסור, הוי טעמא זא משום דהוי טפי צער בע"ח כשעוקרה במקום שעושה אותה טריפה, וא"כ בלא"ה יש להחמיר טפי כשגורם טריפות ע"י חץ קודם שחיטה דאיכא משום צער בע"ח, משא"כ בשעת שחיטת העוף דליכא חשש צער בע"ח גם כדניחוש שתטרף מחמת חלדה, שלא יהא עי"ז צער השחיטה יותר, וכן לסברת התוס' בחולין (דף ג') ד"ה בודק סכין דמש"ה צריך לכתחלה לבדוק הסכין ולא שיבדקנו אח"כ, משום דחיישינן דלמא משתלי ואכיל בלא בדיקה וע' סי' י"א בט"ז ס"ק א', ג"כ יש לחוש טפי כשצריך בדיקת צוה"ג אחר שחיטה משום דדלמא משתלי בין כך וכך, משא"כ התם דחזינן גידפי דמפרמי שהוא ברגע השחיטה ע"י הגירי והוא דבר הנראה לעין מיד ואין בזה חשש טעות ושכחה (ותכ"ד אין שכחה מצויה ע' תוס' מכות ד' כ' וכמה דוכתי), וע' שבת (דף קכ"ח) מאן דשחיט תרנגולא ליכבשינהו לכרעיה בארעא כו' והובא בש"ע, הגם שיוכל לבדוק אח"כ ולראות אם נעקרו הסימנין, וכן לפמ"ש הרמב"ן ורשב"א דלפרש"י חש"ו שמועדין לקלקל אין להניחן לשחוט לכתחילה דאיכא משום בל תשחית ג"כ שאני דרך ירייה וכמ"ש לעיל, והגם דלצורך מותר לגרום טריפות כמ"ש הט"ז ביו"ד (סימן קי"ז ס"ק ד) כדקאמר בחולין (ד' כח) השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה נוחרו או עוקרו, וכן איסור ב"ת ליכא כשהוא לצורך ע' ב"ק ד' צ"א שבת ד' ק"מ קדושין ד' ל"ב, (וכן איסור צעב"ח ליכא במקום צורך כמ"ש בשו"ע אה"ע סס"י ה', ומ"ש בחולין (ד' ז) עקרנא להו איכא צעב"ח קטילנא להו איכא בל תשחית היינו כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' ק"ה דרבי לא גדל מזיק תוך ביתו ורפב"י החמיר מרוב חסידותו וכיון דשרי מדינא לא היה העיקור לצורך, וע' בשו"ת בנין ציון סי' ק"ח גבי גרם עשיית מום בספק בכור דל"ח לצעב"ח במקום צורך מדקאמר בבכורות (דף לא) דאי בעי שדי מומא בכולי עדרא יע"ש], מ"מ מתישב מ"ש ההג"א דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא במקל ולא בחץ שלא יגרום טריפות בידים דאיכא משום בל תשחית, הגם דהוי מקום צורך כדי להפילה ולשוחטה. דאכתי כיון דאפשר להפילה ע"י מקל שלא יגרום טריפות אין לירות בחץ שיש חשש גרם טריפות דהוי ענין בל תשחית, ולסברת הריטב"א שהבאתי יש בזה גם משום צעב"ח טפי, וכדאסר שם בע"ג (ד' יא) עיקור שיש בה טריפה, הגם דכל דהוי לכבוד המלך אין לחוש להשחתה וצעב"ח כמ"ש התוספות שם, מ"מ כיון דאפשר לעשות עיקור שאין בה טריפה ואין הכבוד גדול יותר כשעושין בה טריפות מהיכא שעושין עיקור שאין בה טריפות, מש"ה אסור משום בל תשחית, ולדעת הריטב"א משום צעב"ח, וה"נ כיון דאפשר במקל אין לכתחלה לעשות בחץ אלא במקל, ועכ"פ לא מוכח מידי מדברי ההג"א וכמ"ש בתשובתי הקודמת

והתוס' שם בע"ג הקשו על פרש"י דאי טעמא דעיקור שיש בה טריפה אסור הוי משום בל תשחית היכי מוכיח הש"ס מזה דמיירי בבהמה טהורה, דאפי' בבהמה טמאה נמי שייך איסור בל תשחית, ויש ליישב לפרש"י דדוקא בבהמה טהורה דחזיא לאכילה כשגורם לה טריפות מפסידה מיד מדמיה שבמה שנטרפה נפחתה מדמיה, והגם דפליגי בב"ק (ד' מו) אי לרדיא עומדת ועמ"ש התו' בע"ג (ד' טו) ובחולין (ד' יד) ובירו' דשביעית וע' בכורות (ד' כא) אכתי כיון דחזיא לאכילה נפחתה מדמיה משא"כ בהמה טמאה דלא חזיא לאכילה ליכא כ"כ השחתה במה שגורם לה טריפות לא מיבעיא למ"ד טריפה חיה [ולר"א בר יעקב טריפה יולדת ומשבחת] אלא גם למ"ד טריפה אינה חיה אכתי כיון דליכא השחתה מיד אלא לאחר זמן אחר י"ב חדש ליכא משום בל תשחית, וגם לפמ"ש התוספות בב"ק (דף קטז) להוכיח דגם בבהמה טמאה איכא משום ב"ת היינו דווקא התם גבי מים מגולין וסכנת ארס נחש דאפשר שתמות עי"ז הבהמה בזמן קרוב ובא תיכף ההשחתה משא"כ במעשה טריפות בעלמא, ובפרט דפרש"י לטעמיה שפירש שם הא דקתני ולא ישקה מהן לבהמתו דהיינו משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אח"כ, ודמיירי דוקא בבהמה טהורה, ובלא"ה מיושב כיון דפרש"י ד"ה עוקרין, בהמה הגידין לבד שעל פרסותיה עוקר וחותך, וא"כ פשיטא דליכא משום בל תשחית כיון שאם יחזור ויחתוך הרגל למעלה מצוה"ג יש לה תקנה, ונהי דקיי"ל דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר וכמ"ש הרא"ש ואסורה באכילה לעולם, שייך זה דוקא בבהמה טהורה, אבל בטמאה דליכא נ"מ לענין היתר אכילה אלא שמשחיתה במה שמטריפה שתחלוש ותמות עי"ז, הא יש לה תקנה ע"י חתך הרגל למעלה וכן ע"י סמים דאי בדרו לה סמא חיי, ודוקא לענין איסור אכילה גזה"כ שאין לה היתר

והתוס' בב"ק שם הקשו על פרש"י דמוכח דאפי' לבהמה טמאה לא ישקה משום בל תשחית כדמשמע בע"ג (ד' ל) דפריך דידיה נמי כחיש, וכתבו בעצמן די"ל דאטו בשופטני עסקינן שמשקין לבהמה דבר שמתה ע"י, וביותר יתכן ליישב דשפיר פריך הש"ס דידיה נמי כחיש, דמלשון הברייתא אבל משקהו לבהמת עצמו מוכח שאין בזה שום הפסד וכחש, דאי אתא לומר דליכא איסורא להשקות בהמת עצמו, הא ממילא נשמע לה מהא דתני לא