אמרי שפר קלצ'קין טז

חסרון בקיאות הגם דהוי חסרון ידיעה יש להקל גבי בהמה כיון דהוי חשש רחוק מאד [וגם לפום דקיי"ל דל"מ בדיקה בדרוסה, הכא שהוא במקום אחד וניכר לעין פסקו דמהני וע' סנהדרין ד' ז' ובנדה ד' כ' אין לו לדיין כו', והתם צריך חכם בקי דוקא דכתיב בקרא בין דם לדם וע' סנהדרין ד' פ"ז דעיקר קרא בדבר שזדונו כרת כו' ועלה כתיב ובאת אל הכהנים וגו'] ובלשון האו"ז סי' תט"ז דמ"ש פרש"י שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתיב או אל השופט אשר יהיה בימים ההם לדורו כתב אבל עכשיו שנתמעטה התורה ואבדה החכמה משבת אני את העצלנים שלא יסמכו על חכמתם לבדוק ואל יורו לאחרים להקל ויקבלו שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה, ומבואר בלשונו דכשסומך על בדיקתו לא עביד איסורא, וממילא במקום הפ"מ דאיכא איסורא להפסיד ממון ישראל בחנם כדפרש"י בחולין (ד' נ"ג) ד"ה אתריה דשמואל, דאי הוו פליגי בה לא הוה משדר קמיה להפסיד ממון ישראל דכ"מ שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב, ועמ"ש בזה בספרי אה"ר סי' ט"ז, וע' או"ז באלפא ביתא סי' כ"ג ובילקוט מלאכי ועולה לא נמצא בשפתיו שלא טימא את הטהור ולא אסר את המותר וע' בילקוט תהלים קי"ט ובילקוט משלי תתקל"ח יע"ש, וגם יש משום בל תשחית להרמב"ן דלעיל, יכול לסמוך אבדיקה במקום הפ"מ לדעת האו"ז, ועכ"פ בנ"ד ששחטה מיד שנשבר הרגל דבזמן קצר כזה א"א להתרפא מסתבר כמ"ש כ"ת דבזה גם הש"כ מודה דמהני בדיקה (ובד"מ ס"ק ה' הק' ע"ד הב"י יע"ש ולפמ"ש בדברי הב"י א"ש]

ב) גם דשיטת הרמב"ן הוא שאם נחתכו הגידין יחתוך כל הרגל למעלה מצוה"ג ותחזור להכשרה. וא"ת כבר התחילה מכה זו להכניס בה מיתה. מסוכנת היא ולא טריפה וכשירה. וכן מצינו טריפות נכשרות ריאה שניקבה ולא סביך בבישרא טריפה חזרה ונסבכה הוכשרה. וא"כ להרמב"ן לא אתילד כ"כ ריעותא מחיים לפי שבחיי הבהמה היה אפשר שתחזור להכשרה, וגם לפום דקיי"ל כהרא"ש דדעת רחוקה היא זו דטריפה תחזור להכשרה ביד"א אלא מיד כשנחתכה בצוה"ג מתה היא ושוב אין לה תקנה ולא דמי לריאה דנסבכה בבישרא שהוכשרה שמעצמה עומדת ומתחיל להסתבך, אכתי מבואר בדברי הב"י שכ' דכיון שנפסק שמא לא נתרפא יפה, דאם נתרפאו יפה חוזר להכשרו, [דל"ל דקאי על העצם דהא אין נ"מ בהעצם וכמ"ש בתה"ד והעצם נתרפא יפה], ועמ"ש הר"ן גבי סירכא כסדרן דכיון שאותו נקב יכול לבוא לידי היתר בסירכא אפי' אין שם סרכא אינו בדין שתהא טריפה דטריפה לא הויא אלא היכא שא"א שתהיה לה תקנה וכדאמר ד' ס"ח גבי בשר שיצא חוץ למחיצתו דכתיב ובשר בשדה טריפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה תקנה כו' וכל שאפשר בתקנה אינו טריפה וכהא דהיכא דאי מבדרו לה סמא וחיי, אע"ג דהשתא ליתנהו להני סמים מ"מ מכה זו אין בה כדי להמית כיון שהיתה יכולה לעלות ארוכה (וצ"ע הוכחת הר"ן מזה, דהא שאני הך דמחו בגידא דנשיא שאינה מכלל הטריפות שנאמרו הלמ"מ ופריך הש"ס דהא חזינן דמייתא מזה ושפיר קאמר דגמירי דאי מבדרו לה סמא חיי, משא"כ הכא דנקובת הריאה הלמ"מ, ולא מוכח רק מהא דקאמר ד' ס"ח, ויש ליישב] וכתב דאילו היינו בקיאין בכך שהוא מהנקבים שראוי שתעלה בו סירכא בכסדרן היינו מתירין אותה אפי' קודם שתעלה בה סירכא אלא מפני שאין אנו יודעין אם ראוי שתעלה בה סירכא אנו אוסרין כל נקב מחמת הספק במקום חיתוך, וכדברי הר"ן מוכח מהא דקאמר ד' מ"ח אר"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה אמר רבינא והוא דסביך בבשרא א"ל רב יוסף לרבינא ואי לא סביך מאי טריפה אלמא אמרינן נקובה היא אי הכי כי סביך נמי דהא תניא ניקב פסול כו' וזהו פסול שחוזר להכשרו וזהו למעוטי מאי לאו כה"ג, לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום, ולכאו' מיותר הא דקאמר ואי לא סביך מאי כו', והו"ל להקשות תיכף מדקתני וזהו פסול שחוזר להכשרו כו', ועפמ"ש הר"ן י"ל דהו"מ לתרץ דז"א פסול שחוזר להכשרו משום דמעיקרא לא הויא טריפה לפי שמעצמה עומדת ומתחלת להסתבך, ולזה הוצרך להאריך בלשונו דמדקאמרת והוא דסביך בבשרא מוכח דאי לא סביך הויא טריפה דאמרי' נקובה היא משום דלא ידעינן בבירור שעומדת להסתבך ויש בזה ענין ספק טריפות, או דדייק דמשמע דהויא ודאי טריפה ול"א דמעיקרא עמדה להסתבך וא"כ הוי פסול שחוזר להכשרו, ואולי היינו דמשני לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום ואינו סתימה, משא"כ כשדופן סותמתה דהוי סתימה וי"ל דאגלאי למפרע דמעיקרא לא היה בה טריפות ופסול לפי שעמדה להסתבך בבשר, וכן מוכח מהא דמתקיף לה ר"ע בר חמא אילו אינקב בדופן להדיה מאי טריפה ליתני נקובת הדופן כו', ולכאו' תמוה מאי ס"ד להקשות מזה דהא הטריפות הוי מצד הנקב בריאה אלא שכשהדופן סותם נסתמה נקב הריאה, ולפמ"ש ניחא דכיון שכל שעמדה להסתם בדופן ולהסבך בבשר לא נטרפה בנקב הריאה גם קמי סתימה ובנקיבת הדופן הוא שנטרפה מש"ה פריך ליתני נקיבת הדופן, כיון שלא נטרפה מקודם הגם שלא נסתם עדיין נקב הריאה, ומשני דאכתי לאו מיניה קא מיטרפא, ואכתי הטריפות בא מחמת הריאה, ומש"ה מייתי הש"ס מברייתא דניקב פסול ולא מייתי מהברייתא דלקמן דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר, משום דהכא הוי השקלא וטריא אי מעיקרא קודם סתימה הויא טריפה, וכשלא נסתמה ולא סבכה בבשרא יהא הטריפות מצד ספק דשמא אין הנקב עומד להסתבך, ומוכח מהסוגיא כדברי הר"ן הנ"ל, אמנם שיטת פרש"י ד' מ"ג ד"ה אינו קרום, ואם ניקב ונסתם אפי' עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת כו' קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום. דכל נקובי דטריפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה כו' דההיא סתימה מעיקרא היא, ולכאו' יקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס דהוי פסול שחוזר להכשרו, דהא הויא סתימה מעיקרא, וי"ל דמפרש לה כמ"ש הרשב"א במשמרת הבית דריאה שניקבה ודופן סותמתה אפי' לא סביך בבשרא כשירה אלא שאנו חוששין מן הספק שלעתים לא תסתום יפה ולפיכך אין אנו מתירין אא"כ סביך בבישרא ולא הוי פסול החוזר להכשרו דאפשר שגם מתחלה בשעת נקיבה לא היתה טריפה ממש שהדופן סותמתה, ורב יוסף הוה ס"ל דכיון שאין אנו מתירין עד שתסתבך פסול החוזר להכשרו קרינן ליה ומשני שאינו כן יע"ש, והיינו מ"ש פרש"י דגם מעיקרא היה דופן סותמתה ומ"מ היו מחמירין קמי דסביך בבישרא, ומ"מ לא הויא מקודם טריפה גמורה

ג) וצריך ליישב שיטת הרמב"ן שאם נחתכו הגידין יחתוך כל הרגל למעלה מצוה"ג ותחזור להכשרה, דהא קאמר הש"ס דכיון שנטרפה שוב אין לה תקנה, ואולי מפרש דהש"ס דמייתי קרא דובשר בשדה טרפה ועיקר קרא מיירי בדרוסה כמ"ש הרמב"ם ובטור סי' כ"ט דאע"פ שכל הטריפות הלמ"מ אין לך בפירוש מה"ת אלא דרוסה ולכך החמירו בספיקה, וטריפות דדרוסה הארס שורף ושוב אין לה תקנה, ולעולם בטריפות דצוה"ג וכה"ג חוזרת להכשרה [ועפ"ז י"ל קצת דר' יוחנן דאמר לקמן ד' ס"ח דאבר עצמו מותר לטעמיה ד' ק"ב דקרא כולל גם בשר מן החי ודלא קאי ביחוד על דרוסה, וכן דעולא דסבר דל"ח לספק דרוסה לטעמיה דאמר משום ר"י דאבר עצמו מותר ואדרבה יליף מינה דטריפות יש להן תקנה וממילא לא אתרע כ"כ מחיים, ומש"ה חשיב עולא ניטל צה"ג בי"ח טריפות כמ"ש ד' מ"ג תוד"ה הנך, הגם שחוזר להכשרו, וע' ד' ע"ו דלעולא א"ר אושעיא צ"ל דחותכה מכאן כו' דלעולא לטעמיה הוו כל הטריפות כן ושפיר חשיב גם לצוה"ג]

ולכאורה י"ל דהא דקאמר הש"ס מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר, היינו שאין לה היתר ותקנה בידי אדם כמ"ש בחידושי הרשב"א, , ויליף מינה דאבר עצמו אסור דאלת"ה הא יש לה היתר ותקנה ביד"א כשיחזיר האבר בידים, ודהא דנקובת . הריאה אי סביך בבשרא כשירה היינו שחוזר מעצמו להכשרו אבל פסול שאינו חוזר ע"י עצמו ולא ע"י סממנין אלא בנטילת האבר