אמרי שפר קלצ'קין טו

שנשברה הרגל שחטוה, וההפסד מרובה בה עד מחצית דמיה והביא כ"ת ראיות להתיר, דגם לדעת הש"ך סוף סי' נ"ו שאם עדיין שבור כיון שיש ריעותא גדולה וגם צריך בדיקה לרוב הפוסקים, יש לאסור גם בבהמה, היינו דוקא כשהעצם שבור מכבר וחיישינן שמא לא נתרפא יפה, משא"כ בנ"ד ששחטה מיד שנשבר הרגל דבזמן קצר כזה אי אפשר להתרפא והוי רק הספק אם נפסק רוב אחד מצוה"ג ובזה ודאי בקיאין גם אנן בבהמה, והביא מ"ש היש"ש פ"ג דחולין סוף סי' ס"ב עמ"ש מהרי"ת וז"ל אי הכו אותה בג"ה כדי שתהא נופלת מאיליה והיו שוחטין אותה, אע"ג דאפי' אי לא היו שוחטין אותה היתה מתה מחמת ההכאה מ"מ מאחר דאי הוו בדרו לה סממנים הוה איתסי כשרה ומ"מ דוקא במקל אבל בחץ לא דאיכא למיחש לצומת הגידין. וכ' ביש"ש וז"ל ותימא הא עובדא דלקמן איירי בהכאת חץ דהא מסיק דבי יוסף רישבא פי' צייד מחו בגידא דנשיא וקטליה כו' דהיינו בחץ כדרך הציידין וכן פרש"י להדיא, וצ"ל דס"ל דנהי דמכשירין אפי' בכה"ג מ"מ צריך בדיקה בצה"ג והאידנא לא בקיאים בבדיקה, ותמה כבודו על היש"ש דהא בהג"א בשם מהרי"ח כתב דבחץ לא דאיכא למיחש לריסוק צוה"ג ולנקיבת הכוליא דלפירוש רש"י ניקבה הכוליא טריפה. ושיטת רש"י הוא דלא כבה"ג ופוסק שגם אנו בקיאין בבדיקה. לזה כתב כבודו דמהרי"ח מיירי בעוף דל"מ בדיקה אף לפרש"י או דמיירי כשנאבד וא"א לבדוק

ואין בזה שום קושיא על היש"ש דאטו משום דמהרי"ח חושש לשיטת פרש"י דניקבה כוליא טריפה, הוא מוכרח לתפוש גם בזה כפרש"י דמהני בדיקה, וע"ש בהג"א מקודם דמפורש דס"ל שאין אנו בקיאין בבדיקה, וע"ש בהג"א שהקשה על זה וז"ל ותימא לי דרש"י פירש בריש פירקא גבי למעוטי דרכיש בר פפא דנקבה הכוליא כשירה, ויתכן ליישב דהא פרש"י ד' מ"ג בד"ה יפלח כליותי היינו לקותא וטריפה, והקשו התוס' דמנליה דהוי לקותא דהויא ביה טריפה יע"ש, ולפרש"י צ"ל דמפרש דכיון דבקרא דאיוב כתיב יסבו עלי רביו [יריה בחצים] יפלח כליותי ולא יחמול הוי לקותא כמו ע"י מכת חרב, ולקמן בהג"א דלפרש"י ה"ה ע"י מכת חרב כו' ומש"ה פרש"י הכא שיורדת למטה מן הכליות ושפיר כתב דלפרש"י יש לחוש בחץ לנקיבת הכוליא דע"י חץ הויא לקותא, וגוף קושיית היש"ש דהא עובדא דלקמן איירי בהכאת חץ, יש ליישב דההג"א מפרש כמ"ש האור זרוע סי' ת"כ דבי יוסף רישבא הוו מחו במקל אבל לא בחץ דאיכא למיחש לפיסוק הגידין כו' יע"ש, ואין מקום להוכיח מזה דס"ל שאין אנו בקיאין בבדיקת צה"ג, דהגם שאפשר לבדוק ולברר שלא נפסקו הגידין ולא ניקבה הכוליא מ"מ אסור לעשות כן לכתחלה לפום דפרש"י ריש מכלתין שאין מוסרין לכתחילה אפי' חולין לשוטה וקטן לשחוט אפי' אחרים רואין אותן וע"ש בתוד"ה שמא יקלקלו. וע"ש ברמב"ן ורשב"א דשיטת פרש"י הוי לפי שמועדין לקלקל תמיד ואיכא משום בל תשחית, וי"ל דפרש"י לטעמיה בע"ג ודף יא) ד"ה עיקור שיש בה טריפה דלפרש"י שם אסור לגרום טריפות לבהמה טהורה בידים והתוס' שם הקשו ע"ז יע"ש, וא"כ לכתחלה אין לירות בחץ דאיכא למיחש לצה"ג שיגרום עריפות בידים ונהי דאפשר אח"כ לבדוק מ"מ אסור לעשות כן כיון שעלול עי"ז לגרום טריפות

והנה גם מהא דפרש"י דמחו בכולייתא מכין בחץ החיה בכוליתא, אין סתירה לדברי ההג"א דהא רש"י פירש דמחו לחיותא ודלא כהאו"ז דמפרש דהיינו כשהיו רוצין להפיל בהמה כדי לשחטה, וי"ל דמיירי בחיה טמאה האסורה לאכילה דמש"ה לא הקפידו להכותה בחצים או במקל, וע' פ"ז דשביעית משנה ד' וביו"ד סי' קי"ז גבי נזדמנו לו לצייד דברים טמאים ובב"ק ד' פ"ב וע' נוד"ב תנינא תשו' י' דמי שפרנסתו מצידה כזו מותר וליכא משום אכזריות יע"ש, וכיון שראו שמתה החיה כדמחו לה בגידא נשיא או בכולייתא גם כדמחו לה במקל וכן כדמחו לה בחץ, ובדקו וראו שלא נפסקו הגידין כו' וא"כ חזינן דקא מתה מזה, ומש"ה שאלו היאך הוי הדין כה"ג בבהמה כדמחו לה במקל בגידא נשיא או בכוליא אי כבר נטרפה בזה ותו לא מהני שחיטה, והשיב שאין להוסיף על הטריפות וגמירי דאי בדרו לה סמא חיי, [וגבי ההיא דמחו בכוליא הוצרך טפי לומר דגמירי דאי בדרו לה סמא חיי, משום דבזה סד"א טפי לומר דהוי גילוי מילתא שהוא בכלל הטריפות שמנו חכמים ושיש בזה ענין לקותא דכוליא, אבל כדמחו לה בגידא נשיא מספיק מ"ש שאין לך אלא מה שמנו חכמים ואין מקום לטעות בזה כלל], וההג"א מפרש כהאו"ז דמיירי בבהמה ודבודאי לא היה ע"י חץ לגרום לכתחלה בידים ענין טריפות ואיכא משום בל תשחית, ודבלא"ה אין לגרום לכתחלה שיהא דבר איסור

ובגוף מ"ש הד"מ דמשמע מדברי הב"י שאם נשבר במקום צה"ג וחזר ונתרפא ל"מ בדיקה, מסיים הד"מ דדברי הטור אינן כדבריו ודע"י בדיקה בצומת הגידין יש להכשיר לכ"ע, וגם עמ"ש בדברי חמודות על הרא"ש פ"ד סי' ל"ח בכוונת דברי הב"י דלאו למימרא דלא מתכשרא כלל אפי' בבדיקה של צוה"ג דהא הטור כתב בהדיא בלשונו דיש אוסרין בלא בדיקה כו' דמשמע שאילו בדק ומצא צה"ג שלימין דמהניא, אלא ס"ל לתה"ד והב"י דאה"נ דבבדיקה יכול להיות שתהא כשירה ולא באו אלא לומר למה אינו מועיל כאן מה שנמצא נתרפאת יפה יפה כמו באידך דינא דמכשירין לגמרי יע"ש, ולכאו' בלא"ה יתכן לפרש דברי הב"י שכתב בלשונו בד"ה ואם נשבר העצם במקום צוה"ג ונקשר ונתרפא יפה יש אוסרין בלא בדיקה כו', וא"ת כיון שיש אוסרין וגם הרא"ש נוטה להחמיר היאך כתב רבינו דנשבר העצם במקום שעושה טריפה וחזר ונקשר כו' וי"ל דהכא דוקא הוא דאיכא מאן דאסר משום דכיון דנשבר במקום צה"ג איכא למימר שמא נפסק אחד מהגידין וכיון שנפסק שמא לא נתרפא יפה אבל התם הטריפות תלוי ביציאת העצם לאויר העולם ואם יצא אינו חוזר להתרפאות, וכ' הד"מ דאי ס"ל להב"י דמהני בדיקה מאי קשיא ליה מההוא דלעיל, דהכא דהוי במקום צה"ג צריך בדיקה שמא נפסק גיד אחד, ולכאו' י"ל דהב"י ס"ל דמהני בדיקה וכמ"ש הב"י סי' נ"ה בד"ה כתב האגור, דמה שחשש שמא השבר במקום צוה"ג הא בודקין הגידין יע"ש, ומה שהוצרך לסיים הב"י בדבריו דשמא לא נתרפא יפה, היינו משום דקשיא ליה דעת הסוברין בטור להתיר בלא בדיקה, דהא כיון שהוא דבר שאפשר לברר בנקל למה לא יברר ויבדוק לראות אם הצוה"ג שלימין והיכא דאיכא לברורי מבררינן וע' יו"ד סי' א' ואו"ח סי' תל"ז סעיף ב'. וכן מוקשה מ"ש הטור שאם יארע הדבר בערב שבת ביה"ש בענין שא"א להכין אחרת היה מתירו, דהא גם בע"ש ביה"ש יוכל לראות אם הגידין שלימין שהוא דבר הנראה לעין מיד, לזה סיים הב"י די"ל שמא נפסק א' מהגידין וכיון שנפסק שמא לא נתרפא יפה וצריך בדיקה לראות אם הן שלימין ממש או שנפסקו ונתרפאו ולא נתרפאו יפה, והוי דבר הצריך עיון היטב ובקושי הוא להכיר אם נתרפאו יפה, ואפשר לטעות לפי הנשקפה שנראה שהן שלימין, וכיון שצריך בזה בדיקה ע"י טורח ועיון היטב יש מקילין שא"צ בדיקה ושאם יארע הדבר בע"ש ביה"ש אין פנאי לעיין יפה, וגם הד"מ הא מסיים דע"י בדיקה בצה"ג כשר לכ"ע בבהמה, ועמ"ש המנחת יעקב על התו"ח כלל פ"ו פ"ז דין י' ס"ק י"ט דלטור ורא"ש מהני בדיקה ושהכל מודין בזה ודגם הב"י ס"ל הכי וכדברי הלחם חמודות יע"ש [וע' במנ"י כלל פ"ה ס"ק מ"ח ממ"ש הט"ז סי' פ"א דלא חמיר זה מטעם חסרון ידיעה והביא מ"ש הב"ח ונה"כ], ובטור לא הביא דברי בה"ג דאין בקיאין רק גבי דרוסה נפולה ושבורה ולא גבי צה"ג ומקור הדברים שאין אנו בקיאין גם בזה הוא מדברי האו"ה והאו"ה לטעמיה הובא בד"מ סי' ל"א ס"ק א' דהאו"ה מטריף בכל ענין לפי שאין אנו בקיאין לראות אם מקצתו מגולה ומאחר שפתחו המוח קודם שידעו הריעותא ראוי לטרפו ואין נוהגין כדבריו אלא אם גלוי וניכר שהמוח מקיפו מכשירין, ומש"ה ה"נ פוסק דבבהמה בקיאין בבדיקה. גם דהאו"ה לטעמיה ע' ש"ל סי' נ' ס"ק ג' בשם או"ה דכשנמצא אחר שחיטה ספק בצוה"ג יש להחמיר ולא נאמר נשחטה הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר הנראה לעינים כגון זאב שנטל בני מעיין כו' ועמ"ש הש"כ דבהפ"מ יש לסמוך על סה"ת וסמ"ג דכשיש לתלות להיתר ולאיסור תלינן לקולא וע"ש דגם כשנולד ריעותא מחיים מקילין בהפ"מ כדלא שכיחא איסור טפי, וממילא לדידן גם לענין