אמרי שפר קלצ'קין קנח

הרשב"ם שתקנו לכתוב במקושר כמנהג האומה כדי לתת חלוקים הרבה וחומרות משום תקנת הכהנים, שלא ימהרו לגרש נשותיהן, והחפלא איזה חומר וטורח יש במה שמונין לו שנה יותר, ובאמת מיושב מ"ש הרשב"ם שכדי שלא ימהרו לגרש, תיקנו גט מקושר, שלא בנקל להשיג סופר בקי בנימוסי שטרות הפרסיים, ושצריך לכופלו, וכיון שנכתב בנימוסי שטרותיהם. מונין שנה יותר כנימוסיהם, ויצטרך עי"ז לידע מתי לכתוב ארכון ודיגון, ומה שהוצרך זונין לומר לרבי מנהגה של כו', אפשר שהיה השטר ממדינת פרס, ובא"י שהיה תחת הרומיים, היה מנהג חלוק (או שהיה אצלם זמן אחר למנין, ומדקאמר והלא אין דומה זמנו כו' מוכח דבכ"מ אין דומה], ובש"ס מפורש דטעמא מאי תקינו רבנן מקושר כו', ושלא תיקנו זה כדי להתחקות לנימוסי הפרסיים, רק מטעם האמור, וכמ"ש הרשב"ם: סימן צב

בספר העקרים לרבינו יוסף אלבו זצ"ל, מאמר ג' פרק כ"ה וז"ל, ואולם בחלק מהמצות שבין אדם לחבירו והם שקראום יודיציאליש, הנה תורת משה שלמה מזולתה מן הדתות, כי היא תזהיר אהבת האנשים, אמרה ואהבת לרעך כמוך. ותרחיק השנאה, לא תשנא את אחיך בלבבך. ועל הגר אמר, ואהבתם את הגר. והזהירה שלא להונות אותו, אמרה עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו, ולא גר צדק בלבד אלא אפי' תושב שאינו עובד ע"א, וכן צוה לההנותו אמרה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וזהו גר תושב שמותר לאכול נבילות, ולא תתיר הרבית אלא מן הנכרי העכו"ם באמרה לנכרי תשיך, וזהו העובד כוכבים ומזלות ואינו רוצה לקיים ז' מצות בני נח כגר תושב ע"ש, ולכאורה סותר לזה, המפורש בב"מ (דף עא) לוין ומלוין בריבית לגר תושב, אמנם אחר העיון, אדרבא מוכח כדברי העיקרים מדקאמר בגמ' גר תושב האמור לענין ריבית מאי היא, דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי עמך, ורמינהי לוין מהן ומלוין אותן בריבית וכן בגר תושב, אמר רנב"י מי כתיב אל תקח מאתם, מאתו כתיב, מישראל, וקשה דהא אינו מתיישב בזה הא דקאמר ג"ת האמור לענין ריבית כו'. כיון דלענין ריבית אין חילוק בין ג"ת לעכו"ם, ורק ישראל אמור לענין ריבית, וליישב זה ההכרת לומר דגם לענין ריבית אמור גר תושב, כשהלוה עני והוא לוה לצורך מחייתו, דכיון דכתיב וחי עמך שאתה מצווה להחיותו, מצווה להלותו בחנם בלא נשך ותרבית, ודוקא כשהוא עשיר, ואין ההלואה לצורך מחיתו, מותר להלותו בריבית, והיינו דקאמר דג"ת האמור לענין ריבית מאי היא דכתיב וכי ימוך וגו', שאז נצרך להלותו להחזיק ידו המטה, בזה כתיב גר ותושב וחי עמך שאתה מצוה להחיותו ולהחזיק ידו בהלואה, והדר כתיב אל תקח מאתו, מישראל, נשך ותרבית, גם כשהוא עשיר ולוה לצורך עסקיו ולא לצורך מחיתו, ובזה מיושב מה שכתבו התוס' בע"א (דף כו) ד"ה אני שונה וז"ל כיון דאין אתה מצוה להחיותו אינך מצוה להלותו בלא ריבית דלא קרינא ביה וחי אחיך עמך, ולכאורה קשה דהא מותר להלות בריבית גם לג"ת שמצוה להחיותו, ועפמ"ש מיושב דמיירי כשלוה לצורך מחיתו, וכן מיושב מ"ש הטור שמותר להלות לעובד כוכבים בריבית משום שאין מצוין להחיותו, והקשה הט"ז דהא מותר להלות בריבית לג"ת. ותירוצו דחוק ומוקשה, וכן תירוץ הח"ד מוקשה, דהא הטור כתב זה הטעם לענין להלות לעכו"ם, ועפמ"ש מיושב דיהיב הטור טעמא שמותר להלותו בריבית גם כשהוא לוה לצורך מחיתו, ואין להקשות על דברי העקרים, דהא אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג כמ"ש בערכין (דף כט) וברמב"ם פ"י מעכו"ם ה"ו, וא"כ בזמן שאין היובל נוהג מותר להלות בריבית אף למי שאינו עובד כוכבים ומקיים ז' מצות ב"נ, דאין זה שום קושיא, דלענין הלואה בריבית וכה"ג, כל דלא פלת כוכבים, יש לו דין ג"ת גם האידנא, וכמפורש בב"ח חו"מ סי' רמ"ט עמ"ש הטור שאסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים, וכתב הב"י דלאו דוקא עובד כוכבים ודה"ה לישמעאל, וכתב הב"ח דלדבריו לא הו"ל להטור לכתוב לעובד כוכבים, ליתן מקום לטעות דדוקא לעכו"ם אסור, ומדכתב בלשונו לעובד כוכבים, נשמע דלישמעאל וכה"ג דלא פלחי כוכבים ומזלות מותר ליתן מתנת חנם, והש"כ יו"ד סי' קנ"א ס"ק י"ח הביא דעת הב"י ולא הביא דעת הב"ח הנ"ל, וע"פ דברי הב"ח הנ"ל מבואר דמ"ש הרמב"ם פ"י מעכו"ם ה' ד' וז"ל ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב כו'. ה"ה לישמעאלים וכה"ג דלא פלחי ע"א וגדורים מגזל וכה"ג, ועמ"ש הרמב"ם פי"א ממ"א ה' ז' וז"ל ג"ת והוא שקיבל עליו ז' מצות כו' וכן כל עכו"ם שאינו עובד כו"ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתיה ומותר בהנאה כו', ועמ"ש הכ"מ דהגם דסגי מה שאינו עובד כו"ם היינו כשהוא מבני דת דלא פלחי ע"ז, אבל כשהוא מבני דת דפלחי ע"ז אע"ג שזה קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו ז' מצות דאז נעשה גר תושב גמור, ודמש"ה כתב בג"ת דוהוא שקיבל עליו ז"מ, משום דמיירי כשהוא מבני דת דפלחי ע"ז, וע' ש"כ סי' קכ"ד ס"ק י"ב דלאו דוקא ישמעאלים, וע' ט"ז ס"ק ה', ועמ"ש הרמב"ם פ"י ממלכים ספ"י וז"ל ויראה לי שאין עושין כן לג"ת אלא לעולם דנין לו בדיניהן וכן יראה לי שנוהגין עם ג"ת בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל שהרי אנו מצוין להחיותן כו', ומשמע מלשונו דכתב זה לדינא על דבר הנוהג ושייך בזה"ז, ולא על מה שנהג רק בזמן שהיה היובל נוהג, ומ"ש ברמב"ם פ"י מעכו"ם ה"ו דאין מקבלין ג"ת אלא בזמן שהיובל נוהג, קאי על מ"ש לענין ישיבת הארץ, ולא עמ"ש בסעיף ד' לענין מתנת חנם, וכמ"ש בערכין שם הילפותא דכתיב הכא כי טוב לו עמך וכתיב התם בטוב לו לא תוננו, והיינו בקרא דעמך ישב בקרבך וגו', ודוקא לענין הך קרא איכא היקשא דדוקא בזמן שהיובל נוהג, וגם היינו כשהוא מבני דת דפלחי ע"ז, דממילא לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו ז"מ [וברמב"ם פ"ח ממלכים שיקבל בפני ג' חברים, ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה], אבל כשהוא מבני דת דלא פלחי ע"ז כגון הישמעאלים וכה"ג, יש לו דין ג"ת לענין אונאה והלואה בריבית וכדומה, וע' פרש"י ב"מ (דף עא) ד"ה גר תושב, שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות, וכ"כ בערכין שם, וכ"כ רבי' גרשון בערכין שם וז"ל ג"ת זה הכופר בעבודת כוכבים, ומשום דהכי מוכח במסקנת הגמ' בע"א (דף סה) דא"ל רב יוסף והתניא איזהו ג"ת כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד כו"ם, כי תניא ההיא להחיותו, הרי דקי"ל שמצוין להחיותו כשקיבל עליו שלא לעבוד כו"ם [ומ"ש דחכ"א כל שקיבל עליו ז"מ, י"ל דהיינו לענין מה דסיים שמיחדין אצלו יין, וכשלא קבל עליו ז"מ חשוד על הגנבה וגזל וחשוד להניח לעובד כוכבים שינסך יין הישראל, ולזה פריך רק מדאר"מ דכשקבל עליו, ודבלא קבלה חיישי' שמא עובד כוכבים, ומשני דנקט הך לישנא לרמז דלענין להחיותו דוקא כשקבל עליו] וע' פרש"י גיטין (דף נז) ד"ה נעמן גר תושב היה, שלא קבל עליו שאר מצות אלא ע"ז שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו', וכן פרש"י בסנהדרין (דף צו), ועמ"ש הראב"ד פי"ד מא"ב הלכה ח' וז"ל דעת זה המחבר סתום וחתום ולא פירש מהו אין מקבלין ג"ת אלא בזמן שהיובל נוהג כו' אבל אין אנו מצוין להחיותו זהו להחמיר עליו וקרוב הדבר להיות מן הטעם כי בזמן היובל היו שומטין והיה יכול להתפרנס שלא בטורח ציבור ועכשיו אינו יכול כו', ולא כתב נ"מ לענין מגע ביין וכדומה, ועמ"ש התוס' (דף סד) ד"ה אין דכיון דג"ת מגעו מותר בשתיה כ"ש זה כו'. ואס"ד דדוקא בזמן שהיובל נוהג, הוי גזה"כ בעלמא ואין ללמוד מזה לזה"ז, ובס' האשכול ה' יי"נ וז"ל וכשעמד מר יהודאי לא אמר בהו לא איסור ולא היתר מפני אמגושים שהיו באותו זמן שיצאו לדת ישמעאלים כו' ועדיין לא היו נקיים מן האמגושות המנסכין יין גם בדור שני ושלישי היו רופפין ונשאר בידם מדת הראשונה והיה חשש בהם לניסוך וכאשר ישנו הדורות לא נשאר כלום כו', ודבימים הראשונים שהתחילו עובדי האלילים להאמין במחמד נביאם, עוד נשאר אצלם הבלי ומנהגי עבודת האלילים. ואחר כמה דורות נשתכח ונתבטל העניני הבל ההם, וע"ש די"א דכשאינו עע"ז אין מגעו אוסר בשתיה, וכדמשמע מדקאמר דלמאי