אמרי שפר קלצ'קין קנז

למימר דמיירי בבשר מליח דחזי לאכילה, דהא כיון דאין צלייתו ובשולו דוחה שבת גם מליחתו אינו דוחה, דגם במליחה איכא משום עבודה כדקאמר במנחות (ד' כא) פרש"י ד"ה תקריב, ולפמ"ש הראשונים דאצטריך קרא דדחי שבת, הגם דמולח משום מעבד ואין עיבוד באוכלין, דכיון דקרבן תמיד במוסף של שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין דמי מאחר שאינו נאכל, י"ל דהכא דהוי קרבן הנאכל שרי למלוח בשבת דאין עיבוד באוכלין, אך יקשה לפ"ז הא דביצה (דף כ) ואם היתה שבת לא יזרוק ופרש"י שהרי אסור לבשל ולצלות היום, והקשה הש"ס דהא חזי למיכל באומצא, וצ"ל דגבי קדשים א"א שיאכלנו חי באומצא, וכן מוכח ממ"ש התוס' במנחות (דף מח) דאין זה זכות לזרוק כדי לאוכלן חי וא"כ יקשה דהא אפשר אכול ע"י מליחה, ומוכח דגם בדבר הנאכל הוי כן, [או משום דדוקא מליח כל צרכו חזי לאכילה ע' בשבת (דף קכח) וע' בעירובין (דף ל) מערבין בבשר חי, ובירושלמי דפיאה מייתי מהמשנה דמנחות שהבבלים אוכלין כשהוא חי, [ולכאורה הא קאמר בבליים מפני שדעתן יפה]. ועיין מ"א סי' שכ"א דבמליחה איכא שבות, וא"כ שעיר יוה"כ אפשר לאוכלו מליח דלא מקיימי מצוה דאכילת קדשים באכילה שלכד"א , ונצטרך לומר שהעמידו חכמים דבריהם בשוא"ת, ודהגם דאין שבות במקדש היינו גבי זריקה והקרבה וע' בעירובין (ד' קב) ובתוס'] ובשו"ת בנין ציון (סימן לה) הביא הא דבכריתות (דף ז) דמשכחת דלא איכפר ליה יוה"כ כגון דבהדי דאכל נהמא חנקתיה אומצא, דמש"ה לא אמר בקיצור דחנקתי' אומצא דהוי בשר חי וקשה ודרך להחנק בו, דאינו חייב ע"ז כרת דהוי שלכד"א והחיוב הוי רק על הלחם, ולע"ד י"ל דמשום דמסיק דאכל סמוך לשקה"ח ודלא מכפר ברגע דנחית למיעיו, משום שחייב ביוה"כ משעה דלא מצי לאהדורי, באומצא דליכא הנאת גרונו אינו חייב אלא כשיכנס למעיו ביום הכפורים, ואז תכפר ליה כיון שאין עליו חיוב אז דתו לא מצי לאהדורי, וגם י"ל דכיון דחנקתי' אומצא ולא נכנס למעיו פטור על דבר שאינו ראוי לאכילה שלא נהנה גם בגרונו, ולעולם כשנכנס למעיו חייב אף באכילה שלכד"א ביוה"כ כדעת הש"א. וועמ"ש הט"א באב"מ (מגילה ז) דלמ"ד הואיל לא משכחת מה"ת לכם ולא לאחרים, דחזי לישראל שיאכל שלכד"א, וכן שיאכל ח"ש לר"ל, וע' שבת (עו) ע"א (לח) דלר' יוחנן ע"י הדחק לא שמה אכילה וה"ה שלכד"א, וא"כ י"ל דלטעמיה דח"ש מה"ת, וממילא גם למ"ד הואיל משכחת לכם ולא לאחרים, דשלא כד"א אין בכלל מ"ש אשר יאכל לכל נפש, וע"ש בט"א ליישב קושיית תוס' ביצה (דף יב), דאיכא צורך במבשל גיד דראוי לאכילה שלכד"א [ולמ"ד אין בגידין בנ"ט, הא בלא"ה עץ הוא ואסרתו תורה], ולע"ד י"ל דהיינו מ"ש התוס' די"ל דכיון שהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט, ולכאורה הא קיי"ל בחו"מ (סימן רלה) דאכילת דבר אסור מה"ת לא חשיב הנאה, ועפ"ז י"ל דאכתי חזי שלכד"א, והגם דכיון שאסרו חכמים תו אף מה"ת אינו צורך יו"ט, י"ל דכיון שהיה בדעתו כו', ומשום דאכילת דבר איסור מדרבנן חשיב הנאה, וע' מנחות (דף כג) דכי מעפשא ה"ל כתבלין, ומוכח דלא י"ח מצה גם כשלא נתעפשה לגמרי מדחשיב לה אפ"ל כמותו, וע' בפרש"י גבי אפשר לנבלה כו' דהוי כמ"ד הראוי לגר כו', ומשום דאי נטהר דוקא כשא"ר לכלב לא חשיב אפ"ל כמותו: סימן צא

בב"ק (דף כג) הנהו עזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף, " א"ל לאביי זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו, א"ל אמאי איזל דאי אזילנא אמרי לי לגדור מר גדירא בארעיה, ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה, כשחתרה א"נ דנפל גודא בליליא, וכתבו התוס' שהיה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם דהתנן אכלה מתוך החנות משלמת ולא אמרינן דהוה ליה לנעול וכן אכלה מצידי הרחבה, וראיתי במחברת איינלייטונג אין דיא געזעטצגעבונג אונד דיא מעדיצין דעס תלמודם" במבוא המחברת, שהרבה להתפלא על דברי התוס', שאם אמר כן אביי לדיחוי בעלמא, מאי פריך שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה, ויצא לחדש ולבאר שהרשות לאנשי דבי תרבו, שישיבו כחוקי הפרסיים חוקי ארצם שאין בעלי העזים מחויבים לשמור שלא יזיקו שדה אחרים, ודכיוצא בזה מצינו בב"ב (דף נה) דפריך עמ"ש דשערי דכדא משתעבדי לכרגא, דא"כ בטלת ירושת בנו הבכור דהו"ל ראוי כו', וכן מצינו בע"א (דף ה) דיליף ממ"ש דמח"א אסור לב"נ כו', ובע"א (דף עא) יליף דמשיכה קונה בא"י תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו, הרי דהגם דהיינו ע"פ חוקיהם ונימוסיהם, למדין מזה דקונה משיכה אצלם ע"פ דין תורה, וכדבריו אלה כתב בהעתקתו בלשון צרפת, בריש מסכת ע"א ובב"ב (דף נה), וכל מעיין יראה שאין בפירושו ממש, דמדפריך שן דחייב כו', ההכרח לומר דמ"ש לגדור מר כו', היינו ע"פ חוקי התורה, ודברי התוס' מתיישבין בטוב, שאביי לא חפץ לילך לשם, לפי שידע דהנהו דבי תרבו לא ישימו אזן קשבת לדבריו הבא בשליחות רבו בדברים הנוגעין אליו (וע' יבמות דע"ז ת"ח שמורה הלכה וכו'), ויאמרו לגדור מר גדירא בארעיה, והם לא היו בני תורה ולא ידעו ההכרח מהמשנה דאכלה מתוך החנות משלמת, ולא יאמינו לו שע"פ ד"ת מחויבין להצניעם, כיון דרב, יוסף הוא נוגע בדבר, והיינו מ"ש התוס' דמוכח מהמשנה דל"א דהו"ל לנעול, רק שאביי נשמט ולא חפץ לילך לשם, לפי שחשב שאין תועלת בזה שבודאי ידחו עצמן בטענה זו, ופריך שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה, וא"כ זיל קרי בי רב הוא שמפורש בתורה החיוב, ובודאי ישמעו לדברי אביי, שהיה יכול להראות להם שמפורש בתורה, ומתרץ דמשכחת כשחתרה כו', וכיון שלא היו בני תורה ולא ידעו דברי המשנה, היו יכולין לדחות עצמם ולומר דחיוב התורה הוי דוקא כשחתרה כו', ומ"ש עוד להקשות עמ"ש הרא"ש דמודה אביי בעיר כו', ורק כשמתפשטים בשדה אין הרועה יכול לשמור שלא יכנסו לשדות אחרים הלכך צריך לגדור שדהו, ופריך שן דכתיב ובער בשדה אחר היכי משכחת לה, ותמה ממה שהרועין היו פסולין לעדות, ואין בקושייתו ממש, שמה שפסלו הרועים לעדות, אינו מצד שהיו מתרשלין לשמור בהמתם שלא יכנסו לשדות אחרים, רק שבזדון היו רועים בשדה אחרים, ובימיהם האנשים בעלי מקנה לא היה דרכם לרעות בעצמם רק ליתן לרועה העיר, ורק האנשים אשר חפצו לבוז ולשדוד רכוש אחרים, הם רעו בהמתן בעצמן למען ירעו בשדה אחרים. והרועה בשכר ישמור הצאן שלא ירעו בשדה אחרים וכשרין לעדות, ואין שום גנאי בזה האומנות, ורק הרועה צאנו ובקרו, בחפצו בעושק וגזל, נפסל מצד זה לעדות וע' ע"א (דף כו), ומ"ש עוד מדקאמר בב"ב (דף ד) דסתם בקעה כמקום שלא נהגו לגדור, הנה גם אם היו השדות כבקעה וע' ב"ב (דף נה), אין קושיא מה שלא נהגו לגדור לפי שדרוש לזה הוצאה מרובה, ורועי בהמות אחרים, השגיחו על צאנם, ואך לפעמים קרה שנכנסו בשדות אחרים ומי שרוצה שלא יארע לו מקרה כזה, עליו לגדור שדהו (וגם י"ל דאביי לטעמיה דמפרש וכן סתם גינה ובמקום שנהגו כו') ומה שהקשה עוד מדקאמר (דף כג) דשף צלמי, הנה גם אם נאמר דלא אפשר שיהא לפאר ויופי, במקום כרמים, ע' ש"מ דמשכחת ג"כ שן ממש כדנטר כדנטרי אינשי

ומ"ש מדקאמר תדע דהני פרסאי כו', כבר ביארתי (סי' יח) דהכוונה בזה דממילא הוי קנין אסתומתא עמש"ש, ומ"ש מההיא דע"א (דף ה) כבר פרש"י דדומיא דקרבנות שנהגו אבותיהן לשמים כו' יע"ש, וההיא דב"ב (דף נה) י"ל דפריך דכיון שעי"ז יתבטל לגמרי דין ותורת בכורה, יש לחכמים לתקן שלא יחשב זה לשעבוד, ושיהא רק בתורת חיוב, וכדי שלא יעקר ויתבטל מצות התורה (גם דמדברי תנאי ואמוראי בדיני בכורה נשמע שנוהג גם בזה"ז] ומתרץ דמשכחת כדיהב כרגא, ומית, וכיון דמשכחת דין בכורה, שפיר אמרו חכמים דהיכא דלא יהיב כרגא, שערי דכדא משתעבדי לכרגא בתורת שעבוד, ולא בתורת חיוב לבד, כיון שלא יפקע וישתכח עי"ז תורת ירושת בנו הבכור (וע' עירובין דף כו סז), ומ"ש עוד במחברת הנ"ל, מכתיבת גט מקושר, וממ"ש בב"ב (דף קסד) שא"ל זונין לר' מנהגה של אומה זו שנה מונין לו שתים כו', ורבי לא ידע מזה, לפי שנכתב כנימוס הפרסיים, ותמה עמ"ש