אמרי שפר קלצ'קין קנו

או אבדה חייב לבעלים שלא לקח אלא השכירות שיש לה, וכמו ששכרה ממנה הוא, והוא נכנס תחתי' לבעלים, י"ל דלא נ"מ הא דלוקח הוי ש"ח, כיון דחייב אף בגו"א שלא לקח אלא השכירות כו'. וליכא נ"מ היכא דאגרה מעלמא, ואינו שוכר בנכסי אשתו אלא לוקח, ומ"מ הכא חייב בגו"א, ובנכסים שלה ליכא נ"מ כמ"ש הרא"ש דהוי פשיעה בבעלים, ולכאורה אכתי נ"מ בלא הודיעתו, דאין סברא שיחייב בגו"א, ודוקא לענין פשיעה אי ש"ח הוא י"ל דכיון שידע שהוא ש"ח אף דסבר שהוא בבעלים חייב בפשיעה, ודוקא בהודיעתו אחר הנשואין כמ"ש הנה"מ י"ל כן, גם דהראב"ד כתב וז"ל אלא לוקח הוא ואיהו לא מחייב ולא מידי לבעלים הראשונים, ואולי כוונתו דמש"ה ל"ש שיהיה לו דין שואל וטעם החיוב בגו"א שלא לקח אלא השכירות שיש לה, ושם בראב"ד דבעל הוי כלוקח לפירות, דהא אם חפר בה בורות חייב כמ"ש פ' ח"ה ולוקח הגוף לא מחייב בנזקי ממונה, ולוקח פרה לל' יום שתחזור אח"כ לכאו' הוי כלוקח לפירות. וגם הרמב"ם לא כ' אלא שבונה והורס כו', וי"ל מ"מ כדרכו לעשות לתיקון ולא להזיק, וא"כ י"ל דחפירת בורות דחשיב לה הש"ס להיזק דפריך והא אין חזקה לנזקין אינו יכול לעשות אף אי נחשב כלוקח הגוף לזמן קצוב, והכא לענין פשיעה דהוי היזק לגמרי פשיטא דמחייב, עוי"ל דסוגיא דב"ב הא איירי אף בכתב לה דו"ד אין לי בפירותיהן דמ"מ אין לו חזקה כמ"ש התוס' ובשו"ע, וי"ל דמש"ה הוי חזקה כשחפר בה בורות כו' דכולה האי לא הוה שבקה ליה, ואם כן מלשון הש"ס לא מוכח דכשיש לו פירות דהוי לוקח ג"כ אסור לחפור בורות כו', ובש"מ שם שאין נקראת גזלן שמכרה לבעלה כו' דמציא אמרה אילו היה ברצוני לא היה הבעל שליט בכל ממוני אלא חכמים הפקירו לו כו', ולכאורה היה בידה להתנות שלא ישלוט בזאת הפרה השכורה, זצ"ל דכיון שלא היה מתרצה, היא מוכרחת בדבר, ובפרט אי ישנה במצות לשבת יצרה

ומ"ש כת"ר לתמוה עמ"ש הט"ז בו"ד (סי' רסו סק"ז) דכמה פעמים שנולד ביה"ש ולדידהו פשיטא להו אי הוי יום או לילה, דמנלן למנות רגעים לט' חדשים, והא שיפורא גרים, והב"י ה' יבום כ' דאפי' מקצת ט' סגי וא"כ גם לרמב"ם אין חוששין לרגעים להסתפק בביה"ש, כוונת הט"ז מבואר שלא כתב הספק דביה"ש לענין אי כלו חדשיו, אלא דכמו דלא מהלינן בספק אי לא נגמרו, דאפשר מה שהוא ספק לדידן היה ודאי לחכמי התלמוד, ה"ה לענין ספק דביה"ש, דהוי ספק חסרון ידיעה, דאפשר בימי חכמי התלמוד היו יודעים שיום הוא (ומש"ה ל"א למוהלו ממ"נ בשבת, דאי הוי קודם ח' הוי מקלקל בחבורה ושיטיפו אח"כ ד"ב ביום א') ומש"ה אינו דוחה אף יו"ט ב' ש"ג הגם דאיכא ס"ס, והנה ביה"ש ל"ש להעמיד בחזקת יום וכמ"ש בענין ספק קרא ק"ש, ומ"מ מוקשה לומר דכל השיעור ביה"ש שלנו אין אנו יודעין אם הוא ביה"ש

ב) לשון הרא"ש אינו סובל פירוש מע"ל מדסיים אלא נ"מ ללוקח בהמה לל' יום, ואי כוונתו דהיכא דאגרה מעלמא הוי ש"ח, ל"ש לומר דלא נ"מ אלא ללוקח בהמה, ומ"ש מע"ל דאי ל"ש לומר שנחשב כלוקח מהבעלים יקשה דא"כ אם השואל מסר לש"ח לא הוי בע"ד של המשאיל, והא לפמ"ש התוס' בטעמא דר"י דא"ל דל שבועתיך כיון דהוי ש"ח כנגד האשה, טוב להבעלים שיהא הבעל שומר שלו ויחייב בפשיעה, לק"מ דודאי לפמ"ש הרא"ש בטעמא כר' יוסי, ל"ש לומר שיהא נחשב שליח כיון שהוא לוקח והיא שכרה, ואיך תחשב שליח הבעלים למכור, וגם אין זה טוב להבעלים שיהא הבעל שומר שלהם ולא יחייב אלא בפשיעה, וטוב להבעלים יותר שתהא האשה הבע"ד שלהם שתחייב גם בגו"א ותשלם להם אם תתאלמן או תתגרש, והגם דניחא לבעלים שיהא הבעל שומר לענין חיוב פשיעה, ולענין גו"א תהא היא השומרת, אינו נחשב כשלוחו אלא היכא דיופקע בזה חיוב שמירה שלה ולא ששניהם יחייבו בשמירה, ובפרט דהכא הגם שהוא ש"ח מ"מ שם לוקח עליו, ומש"ה אין בזה ענין שליחות. ומה שנתקשה מע"ל בדברי תשובתי דלהראב"ד ליכא נ"מ, דהא הראב"ד ס"ל דהוי ש"ש וחולק על שיטת ר"י ומאי מהני סברת הראב"ד לשיטת ר"י, פשוט דאי היינו אומרין בשיטת הרא"ש דס"ל כהראב"ד שלא לקח אלא השכירות שיש לה ובגו"א הוא חייב לבעלים, הוי מתיישב שפיר, דגם עתה אנו מפרשין שיטת הרא"ש דמ"ש ש"ח מיהו הוי, היינו דבעל בנכסי אשתו שנחשב לוקח מ"מ הוי ש"ח בנכסי אשתו, אלא דליכא נ"מ גבי בעל בנכסי אשתו, ופסק ר"י דלוקח כזה כעין לוקח דבעל בנכסי אשתו ליכא נ"מ משום דהוי פשיעה בבעלים, ודלא קאי על בעל בנכסי אשתו, אלא דלוקח לזמן וכעין לוקח דבעל בנכס"א ש"ח מיהא הוי ושפיר י"ל דלענין היכא דאגרא מעלמא לא נ"מ, דבכה"ג אף אי לא הוי ש"ח חייב אף בגו"א לפי שלא לקח אלא השכירות שיש לה, אך כבר ביארתי דא"א לפרש כן בשיטת הרא"ש: סימן צ אייר תרמ"ג למחו' הרב הה"ג מ' צבי הירש נ"י. הרב דליווענהאף וכעת אבד"ק איישישאק

קבלתי מכתב כ"ת אשר בא על חד"ת והנני למלאות חפצו להשיבהו דבר, מ"ש בענין אפייה ביו"ט לצורך אכילה שלכד"א, ואי י"ח מצה באכילה שלכד"א, והביא ממ"ש ביבמות (ד' עד) בתוס' דאי לא כתיב ממנו ה"א דאמצות ומרורים דכתב לעיל קאי, ובודאי ליכא למימר דאתי קרא להתיר אכילת נא במצה ומרור, דאטו מצה ומרור קדושה אית בהו שיאסור בהן אכילת נא, וכמ"ש התוס' (ד' ע"א) ד"ה בו, ועכצ"ל דס"ד דלא יצא י"ח מצה בנא וקמ"ל דיצא י"ח הגם שאינו ראוי לאכילה כמ"ש הרמב"ם דנא היינו שנצלה ואינו ראוי עוד לאכילה, הנני להשיבו דמהא לא מוכח מידי, דדוקא בקרא דכל ערל לא יאכל בו וגו' מצד קדושת הפסח, א"צ לאשמועי' דלא אסור במו"מ שאין בהן קדושה, אבל ענין איסור אכילת נא דאינו מצד קדושתו אלא דהוא גזה"כ וכמו שאסור לאוכלו מבושל, אלו לא הוה כתוב ממנו, והוה כתוב צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו אל תאכלו נא ובשל מבושל במים סד"א דגזה"כ לאסור אכילת נא ומבושל במו"מ, וקמ"ל דקאי האיסור דוקא על פסח, ובלא"ה אין שום הוכחה מזה כדאמר במנחות (דף עח) יוצאין במצה נא מאי מצה נא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה, ודכיון דלא י"ח שלכד"א ממילא להס"ד דאתי קרא ג"כ דאין י"ח מצה בנא, היינו בנא כזה שראוי לאכילה (אי אחי קרא רק דלא י"ח מצה], ובלא"ה לא נוכל לומר דאתי קרא די"ח מצה בנא שאינה ראוי עדיין לאכילה דהא לחם עוני כתיב וכדפרש"י ד"ה מאי נא, וכי מאי לחם הוי הואיל ואין נאפה כלל, אמנם לכאורה יש לדייק מדהוצרך פרש"י לומר דפריך משום דכי מאי לחם הוי ולא פריך משום דהוי שלכד"א, דיצא י"ח גם באכילתו שלכד"א, ויש לדחות דעדיפא ליה לפרש פרכא מילתא דפסיקתא, ומהא דקאמר בפסחים (דף מו) משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית ובפרש"י וז"ל גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית והו"ל כצריך לכזית ביו"ט, מוכח לכאורה שהותרה מלאכת יו"ט גם בשביל אכילה שע"י הדחק דלא חשיבה אכילה כמ"ש בב"ק (דף ק) ובנזיר (דף כג) ועי' מ"ש התוס' בביצה (דף כאן ויש לדחות דמ"ד דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, סבר כרבה דאמרינן הואיל, ולכאו' מוכח מהא דביצה (דף כה) ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה, וע"ש בש"מ דשמעינן מזה דבשר באומצא לא בעי מליחה וא"כ הוי אכילת חי באומצא בלא מליחה שלכד"א, ויש לדחות דר"ע לטעמיה דאפילו נפש בהמה במשמע, וסבר דגם לאכילת אדם סגי כל שראוי לאכילה קצת, ורבנן סברי כריה"ג דנפש אדם דוקא, ומש"ה צריך דוקא שיוכל לאכול כזית צלי, דכיון דכתיב אשר יאכל לכל נפש צריך שיהא האכילה כד"א, ובזה ניחא הא דקאמר בש"ס והאנן תנן מתני' כדרב הונא דתנן רע"א, משום דהא דפליגי רבנן היינו משום דלדידהו צריך שיוכל לאכול כד"א והיינו כזית צלי , ומודו דשרי באכילה כשחותך מבית טביחתה, ובפסחים דף עא) ב' תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלין צלי אין נאכלין ושמחה בחי ליכא, ומוכח דיצאו חובת אכילת קדשים גם בבשר חי, וכדקאמר ועוד כהנים אוכלין וישראל במה שמחים, וליכא