אמרי שפר קלצ'קין קנה

דרשא לא שייך למעוטי מח"א דאי נימא דמכשיר הוא כמכפר לכל ענין יקשה דלמה לן קרא למעט גבי פרה אדומה דבה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה דהא בלא"ה נדע זה מבנין אב דמכשיר כמכפר, וכיון דצפרי מצורע אין מום פוסל בהן ע"כ מוכרח לומר דגם במכפר בחוץ יש שאין מום פוסל בו והיינו ע"כ בע"ע דשעיר ודאי מום פוסל בו דבעי שיהא ראוי לה', דלא יתכן לומר דהוה ילפינן בק"ו מפרה דעגלה מום פוסל בה ודאף בצפרי מצורע הוי כן [ודהגם דדבר הלמד בק"ו אינו חוזר ומלמד בבנין אב וכל הנך חשבינן להו קדשים, ולענין א"ה דכפרה כתיב בה כקדשים הוי כמאן דכתיב בגופיה, מ"מ הכא כיון דשעיר מום פוסל בו, נלמוד מיניה צפרי מצורע אי גם בעגלה מום פוסל] דז"א דהא גזה"כ דאין מום פוסל אף בעופות שהן קדשים גמורים, ומדאצטריך קרא למעט דאין מום פוסל בעגלה מוכח דאין מכשיר ומכפר שוה לכל ענין

עוי"ל עפמ"ש הריטב"א דילפינן מכשיר כמכפר גם לענין מומין כשעיר המשתלח הגם דליכא בע"ע וכפרש"י, ודי"ל דכיון דצפרי מצורע א"א שיפסלו במום כשעיר דאין מום פוסל בעוף, גם לענין מחוסר אבר לא מצי למילף מינה, והיינו מ"ש התוס' דצפרים הנעבדין פשיטא דאסורין דאין ראויין לכפרה, ומ"ש הגאונים לפרש דברי התוס' משום דעגלה דמחו"א פוסל בה אף ערוה ועו"ג פוסל בה וכמו עוף, מוקשה לענ"ד דהא קרא דכי משחתם בהם מום בם גבי בהמה כתיב ולא מיירי במחו"א ושאני עוף דאיכא גזה"כ דפוסל בו רובע ונרבע. ומה שהוצרך הר"ש לומר דטרפות פוסל בע"ע הוא כמ"ש המפרשים דאי פסול טרפות בשעיר אינו אלא משום דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם ליכא למילף מינה [ובחולין דף יא) לטעמיה דטרפה חיה וליכא למעוטי מיעמד חי והוצרך להוכיח לפי שאין הגורל כו'] ולענין פסול מום שפיר יליף משעיר דהא אייתר קרא לה' לרבות שעיר המשתלח דאף כשהומם לאחר הגרלה וחללו על חבירו בעל מום לוקה הגם דאז כבר איקבע לשילוח וגזה"כ דלענין פסול מום בשעיר אף אחר הגרלה פסול וכדמוכח בתמורה (דף ז) ויומא (דף סג) וא"כ מצי למילף מינה גם על צפרי מצורע הגם דליתא בע"ע וכשיטת רש"י ותוס' וריטב"א ושפיר כתב הר"ש דמההיא דרשא דמכשיר כמכפר לא ממעטינן מחוסר אבר דא"כ אפילו כל מומין נמי וכיון שאין מום פוסל בעוף לא מצי למילף מינה גם לענין מחו"א. עוי"ל דסובר הר"ש דדוקא כדפוסל גם בע"ע ילפינן מינה וס"ל כהרמב"ם דשיטת הבבלי הוא דאין מחו"א פוסל בע"ע. וז"ש דמהאי דרשא לא שייך למעוטי מח"א דנימא דיליף אף משעיר לחוד דא"כ יקשה דנילף מינה למעט אפי' כל מומין אע"כ דלא נתמעט אלא מה שפוסל בע"ע. אך יותר נראה דהר"ש אזיל בשיטת פרש"י וריטב"א ותוס' וכמ"ש, ובתוס' דלא אייתר בנין אב כו', לכאורה אצטריך למעט נעבד

ב) קדושין (דף עה) תוד"ה שאין ממזר, עי' מקנה שכתב ליישב לר"ת ביבמות (דף מט), דשומרת יבם חשיבא לאו בת תפישת קדושין לכ"ע, וצ"ל להתוס' דליכא למימר דלב"ש אין ממזר מיבמה לשוק משום שאין בה תפיסת קדושין גם ליבם, דהא ב"ש ס"ל דמאמר קונה ביבמה מדאורייתא וא"כ יש בה קדושין עכ"ד, ובסוטה (דף יח) תוד"ה אמרי דשומ"י שזינתה אסורה ליבמה, דרב ס"ל דא"ק תופסין ביבמה, ולפ"ז י"ל דדוקא לר"ע דהוי ממזר משומרת יבם ומשוי לה כערוה דכרת הויא כא"א שזינתה דאסורה ליבמתה משא"כ לרב לא דמיא לא"א, וביבמות (ד' נח) כתבו התוס' דבנפל מן הגג ונתקע ליכא לאוקמה כו', והקשו דכיון דלא קיי"ל כרב המנונא לא שייך קינוי בשומ"י אלא כשבא עליה יבם בבית אחיו כו' דקנאה, ובנפל מן הגג לא קנה ולא שייך קינוי, ותירץ אחי הרה"ג מהר"ש זלמן נ"י דהא לרב קיימינן דס"ל כר"ה (ולר"ת מצי רב פליג), ולכאורה י"ל דרב לטעמיה דאמר קנה לכל ואי בא עליה יבם בבית חמיו אשתו מעלייתא היא ועכצ"ל שלא בא עליה ומ"מ שייך קינוי כרב המנונא ודא"ק תופסין ביבמה ושמואל לטעמיה דלא קנה לכל ושפיר י"ל כשבא עליה יבם ודקדושין תופסין ביבמה, ולפמ"ש המקנה דלב"ש דמאמר קונה ביבמה יש ממזר מיבמה לשוק, ממילא אתיא ד' התוס' גם לשיטת ר"ת דהתם משני כגון דעביד בה מאמר וב"ש היא, ואליבא דב"ש הא מצי לאוקי שנפל מן הגג כו' ומ"מ שייך קינוי כדר"ה דזינתה אסורה ליבם כיון דיש ממזר מיבמה דמיא לא"א, ומלשון הש"ס דקאמר ודכוותה גבי שומ"י משמע דהא בל"ז ל"צ לאוקי שבא עליה יבם, ולאידך טעמא שכתב ר"ת דכיון שעומדת לחלוץ כמו לייבם חשיבא בת תפיסת קדושין לכאורה לטעמי' (דף לט) דהלכתא כאבא שאול דמצות יבום קודמת: סימן פט

ב"ה אור ליום ה' כ"ז שבט תרמ"ה ברעזי. להרה"ג מו"ה משה שפירא נ"י במאטילע

הגיעני מכתבו, ומ"ש כת"ר בדברי הח"מ והב"ש אה"ע (סי' פה) בדברי הרא"ש פרק השואל, דגבי בעל בנכסי אשתו לא נ"מ מידי דפשיעה בבעלים פטור. דכוונת הרא"ש דבנכסי אשתו שהם שלה ולא אגרה מעלמא אין נ"מ, ודלא כהח"מ וב"ש, לדבריו יקשה דהא אכתי איכא נפקותא לענין היכא דאגרה מעלמא, דש"ח מיהא הוי, ובלשון הרא"ש מבואר דקאי על הא דאיירי בגמרא באגרה מעלמא, ומ"מ ליכא נ"מ, דנהי דלר' יוסי הוי כמאן דשאיל מבעלים הראשונים [הגם דל"ש סברת כיצד הלה עושה סחורה כו' כיון שהבעל יפטור מלשלם, מ"מ ס"ל דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר]. כשיש לו דין לוקח ל"ש לומר שיהא נחשב כלוקח מהבעלים דבעלים המשכירים לא עשאוה שליח למכור, ויהיה לו דין לוקח שלא יחייב רק בפשיעה, ודוקא כשנעשה שואל או שוכר וחייב עכ"פ בחיובי שוכר, י"ל דהוי כאילו השאילו והשכירו בשליחות המשכיר, ובנה"מ (סי' שמו) הקשה דכיון דמיירי שלא הודיעתו, הא לא נכנס אדעתא דחיוב דהוא סבר שהוא שלה, והוי בבעלים דפטור, ודמי לסי' (רצא) דיכול לומר לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר כסף, ולענ"ד י"ל דשאני הכא דגם לפי מה שהיה סבור שהוא בבעלים שפטור מפשיעה, מ"מ לכתחילה מחוייב לשומרו וקיבל עליו זה, ואין לומר דא"כ אכתי איכא נ"מ דהוי ש"ח דממילא מחוייב עכ"פ לשמרו לכתחילה, ומש"ה גם בלא הודיעתו חייב, כיון שקיבל עליו לשמור, הגם שלא קיבל עליו חיוב פשיעה, דז"א דא"כ בלא"ה נ"מ לענין שאין לו לפשוע, אע"כ דפשיטא דאף אי לא נחשב ש"ח, מ"מ לכתחילה צריך לשמרו, והגם דלהרא"ש לא נחשב פושע כמזיק בידים, מ"מ כיון שהבהמה היא ת"י כשלוקח לזמן וכה"ג מסתבר שצריך לשמרו שלא יפשע עכ"פ, וגם הרא"ש לא כתב אלא דבחיוב פשיעה ליכא נ"מ, ולא לענין חיוב השמירה לכתחילה, וגם אי אינו מחויב בשמירה, מ"מ כיון דבלא"ה היה שומר החפץ, אף כשהיה סבור שהוא שלו, דחפץ של אשתו בהיותה תחתיו הוי כשלו ממש, שייך לחייבו טפי לענין פשיעה, דהא אף לפי מה שהיה סבור שהוא חפץ אשתו בודאי היה שומר חפץ שלו', משא"כ בדינר של זהב דמצי אמר שלא היה מקבל זה לשמור, ומ"ש הקצה"ח דלפמ"ש הרמב"ם דקונה לזמן קצוב בונה והורס כו', מזיק ממש פטור ומכ"ש בפשיעה, ותמה על השו"ע בהא דלוקח בהמה לל' יום. לענ"ד י"ל דשאני קרקע שאף שבונה והורס מ"מ ישאר הקרקע להחזירה למוכר אחר הזמן, אלא שקנה הקרקע ויכול לשנות צורתה, משא"כ הכא אטו נימא שיוכל לשוחטה ולאוכלה, ואף שיוכל לעשות בה כחפצו כל הל' יום מ"מ הוי ש"ח לענין מיתה, וחייב כשמזיק בידים שלא יוכל להחזירה אחר ל', ומ"ש הב"ש עמ"ש התוס' דל"ח לפסידא דמשאיל דמי דחקו להשאיל, דלמה לא אמרי' במלוה שהלוה לה בע"פ ג"כ מי דחקו להלות, לע"ד י"ל דבמלוה הוא מוכרח לזה מצד המצוה דאפילו עשיר שצריך ללוות מצוה להלוותו לפי שעה כו', משא"כ להשאיל, והגם דביומא ובערכין (ד' טז) ועל צרות העין כו' שמיוחד ביתו לו ופרש"י שאינו מהנה שכיניו מכליו ע"י שאלה וע' כתובות (דף עב) שמשיאתו שם רע בשכניו וב"מ כט כתובות נ) שאני כלי בית, ולהשאיל פרה אינו מחויב כ"כ מצד המצוה, ולפמ"ש הש"מ בשם הראב"ד דאע"ג דלוקח הוי אם נגנבה