אמרי שפר קלצ'קין קנא

אתי לפטור כל שהוא לסייג [וכיון שנוהג בכל עץ מאכל אא"ל דבעי ב' נגד ב' ככרם, דהא אין היקש למחצה)

ומ"ש הרדב"ז וז"ל וא"ת ספק ערלה בח"ל מותר, ז"א דספק הנולד מחסרון ידיעתינו לא הוי בכלל ספיקו להקל, וקשה דהא בברכות (דף לו) פריך על הא דקאמר דב"ש ספוקי מספקא להו דהו"ל לב"ש ספק ערלה כו', הרי דיש להקל גם בספק חסרון ידיעה אי הוי מין אילן או ירק, והתם מוכח דשרי גם כשיש שני ספיקות לחומרא, דהתם לב"ה הוא ודאי ערלה וגם לב"ש הוי ספיקא ומ"מ אי לאו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה הוי אזלי' לקולא, וע' מ"ש בספרי אה"ר (סי' א') ועמ"ש הט"ז יו"ד (סי' צח), ועמ"ש התוס' בקדושין (דף לו) ד"ה כל שגם בח"ל יש לילך אחר הרוב לחומרא ועמ"ש התוס' בב"ב (דף כד) ד"ה לימא, דאי היכא דאיכא רוב וקרוב אזלינן בתר קרוב הוי ודאי ערלה ואסור גם בח"ל, ולא הוי כספק ערלה, ועמ"ש הצל"ח בביצה (דף י) שהקשה דלמא הוי ספק השקול, ועפמ"ש התוס' בב"ב מבואר דליכא למימר שהוא בתורת ספק אלא דאי הולכין אחר הרוב הוי הרוב לדבר ברור, ואי אזלינן בתר קרוב ברור ההליכה אחר קרוב, וס"ל דמילפותא דקרא איכא למיפשט דממ"נ הוי זה בתורת ודאי, ודליכא למימר שיש בזה ענין ספק. ועכ"פ יקשה מהש"ס דברכות ומדברי הר"ן קדושין

וע"ש ברדב"ז דכשאינו רואה בשעת לקיטתו שרי, ובפרש"י לקוט שלא בפני כדי שיהא ספק אצלי ומצי שמואל למספק ליה ללוי אע"ג שידע שהוא ודאי ערלה, כיון שלוי האוכלה מותר לו וליכא משום לפ"ע, למה זה דומה לנזיר המושיט כוס יין למי שאינו נזיר, וצ"ע דהא איסור הוא להאוכלו אילו ידע שהוא ודאי ערלה, ול"ל דשאני כל איסור דעכ"פ אוכל איסור בשוגג, והכא ההלמ"מ דוקא על המזיד, דמנ"ל לומר כן, בפרט למ"ש התוס' בע"ז (דף כב) שיש לפ"ע גם באיסור דרבנן, הגם דשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה, וכמ"ש בנה"מ (סי' רלד). ומצינו לפ"ע באיסור דרבנן גם להפריש משוגג וכמ"ש במנחות (דף לז). ועי' יו"ד (סי' שג וסי' שעב) גבי טומאה דרבנן, וכן בשבת (דף קמח) דכשאין לחוש שיהיו מזידים מחוייבין להפריש, ועי' מוע"ק (דף ה) ועמ"ש התוס' בפסחים (דף ד' ודף יא) גבי בדיקה, ומ"ש האחרונים אי בשוגג ליכא איסור בל יראה, והתוס' הביאו מהא דספק ערלה בח"ל יורד ולוקח דמיירי בשל כנעני דאי בדישראל אסור למכור ולא מפרשי בספק ערלה ודההלמ"מ לא אסרה הנאת ספק ערלה, וע"כ דמפרשי שיורד ולוקח ערלה ודאי ובלבד כו'

ובש"ש שמעתא א' פ"ב הקשה בהא דמספקי אהדדי, דהא הנותן יודע שהוא ערלה, ונהנה מודאי ערלה לפמ"ש התוס' בפסחים (דף כב) ד"ה ואמה"ח שמקבלו מחזיקו לו טובה וגם למ"ד ט"ה אינו ממון, הנאה מיהו הוי], וי"ל לפמ"ש התוס' בפסחים (דף כב) דמש"ה בעי ג' קראי דסד"א דצביעה לא חשיבא הנאה, ומדבעי קרא לאסור צביעה ש"מ דהנאה דהחזקת טובה לחוד שרי. אמנם י"ל דעל הנאה דהחזקת טובה גם כשש"פ אותו הנאה (ע' קדושין דף ח' ומ"ש הרא"ש פ' הרואה) הוי כח"ש בעלמא, משא"כ הנאה דצביעה. אמנם לרמב"ם שאין לוקין על א"ה מוכח כמ"ש (וי"ל ג"כ דהנך דספקי להדדי לא ידעו זב"ז וליכא החזקת טובה)

והא דלא פריך על הרכבת איסור דנימא דלא כריה"ג דליכא למימר דעשה תשובה, דהא עביד איסורא בזה שמקיימו, וכן הקשה הש"א, מיושב לפמ"ש הח"ס דכלאי אילן שרי לקיים, וע' ריטב"א קדושין (דף לט) שכתב דלא מצינו איסור מקיים אלא בכה"כ, ולכאורה הא ילפינן איסור קיום משדך לא תזרע כלאים דמיירי בהרכבת אילן כמ"ש בקדושין (לט) ובסנהדרין (דף ס') וכן דתיפוק דכיון דנעבד בה עבירה מאיס לרבעי, וככלאי בהמה דאסור לגבוה גם כשלא הרביען אדם, ורמב"ם פסקן דגם ב"נ מוזהר על הרכבת אילן, וצ"ל דנהי דכאיב קדש הלולים מ"מ לא הוי לגמרי כגבוה וסד"א דחייב ברבעי, ויותר י"ל דמיירי שהרכיב עכו"ם אילן מאכל ע"ג אילן סרק כמ"ש תוספתא ורמב"ם דעכו"ם אין מוזהר ע"ז, ובירושלמי שחייב בערלה (דסד"א דליתניה ברבעי ודממילא גם מערלה יפטור). ואין בזה איסור מקיים, דלא קאי קרא אלא על הנך דב"נ מצווה וב"נ מוזהר על הרכבת אילן דחוקותי חוקים שחקקתי לך כבר, והרכבת אילן יליף מקרא דמה שדך וכו' דהוי דוקא במה שנזהרו ב"נ, וליכא איסור קיום אלא מה שמוכלל בקרא דשדך לא תזרע וכרמך לא תזרע, ולא בהרכבת אילן סרק דלא מרבי' משדך לא תזרע אלא מחוקותי ולא קאי ע"ז איסור קיום, וכלאי זרעים אסור קיום הגם שאין ב"נ מוזהר, משום דפשטא דקרא לא תזרע כלאים מיירי בכלאי זרעים, משא"כ מה שאינו בפשטא דקרא (ומש"ה לא פריך הש"ס הרכבת איסור ה"ד, דמשכחת שהרכיב באילן סרק דלא בעי מהדר משום ראשונה]

והנה במנחות שם דקאמר שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה פרש"י דאמרינן בבכורות (דף כג) הראויה לגר קרויה נבלה, ולכאורה הא הוי בפלוגתא וגם לבר פדא מטמאה טומאה קלה כל שראויה לכלב, והל"ל דלכי מסרחא לגמרי ותיפסל מאכילת כלב פרחה טומאתה לכ"ע, וצ"ל דמפרש פרש"י דלא שייך לומר דחשיב אפשר להיות כמותו במה שיפקע טומאתה אחר שתסרח ותהא עפרא בעלמא, דתו ל"ש בה ענין נבלה ושחוטה, וכ"ז שלא תהא עפר לגמרי לא תהא כשחוטה, ודוקא כיון דגם כשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ופקעה טומאתה הגם שראויה עדיין לאכילת כלב, חשיב אפשר לנבילה להיות כשחוטה, וכן מוכח מדאמר הש"ס כן דוקא לענין טומאה ולא לענין איסור דנבלה אינה בטלה בשחוטה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דכשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה וקיי"ל כר"ש דנטל"פ מותר, ודוקא אם בשעת תערובת נ"ט לשבח הוי השביח ולבסוף פגם דאסור, ועכצ"ל דזה לא חשיב אפשר להיות כמותה כיון שאין לה היתר כ"ז שהיא ראויה לאכילה, ולא תותר אלא אחר שלא תהא ראויה לאכילת אדם, ועמ"ש התוס' דלענין איסור אכילה לא צריך קרא. אבל לענין טומאה ה"א דמטמא אע"ג דלא חזיא לאכילה, ומש"ה דוקא גבי טומאה חשיב אפשר לנבילה להיות כשחוטה מה שתטהר אחר שלא תהא ראויה לגר, דלענין טומאה שייכה גם כשאינה ראויה לגר וגזה"כ דטהורה והוי אפשר להיות כשחוטה, משא"כ אי לא נטהרה עד שאינה ראויה לאכילת כלב, דל"ש לומר דאפשר שתיטהר, ועפ"ז צ"ל דהוי כבר פדא דטומאה חמורה עד לגר, והנה להתוס' דכל טומאת נבלה קורא טומאה חמורה, וטומאה קלה היא טומאת אוכלין למנות בו ראשון ושני, מתיישב שפיר דאפשר לנבלה שתיטהר לגמרי כשאינה ראויה לגר, אבל לפרש"י דטומאה חמורה היינו משא וטומאה קלה היינו מגע, יקשה דהא אתמר טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, וכיון דכל הביטול הוי לענין טומאת מגע הא טומאה קלה של מגע מטמא עד שתיפסל מאכילת כלב, ולא אפשר להיות לנבלה כשחוטה כיון שלא תטהר עד שתסרח לגמרי, וי"ל לפמ"ש התוס' דטומאת משא ליתא אלא מדרבנן, מש"ה הכא דאפשר להיות כמותו שתטהר מטומאת משא כשא"ר לגר, לא מתבטל לענין טומאת משא מה"ת, וממילא גם לענין טומאת מגע לא בטיל כיון שאינו מתבטל מה"ת לענין טומאת משא, ויתכן ג"כ לומר דלר"ח ס"ל שטהור גם מטומאת משא, והיינו דקאמר דלכי מסרחא פרחה טומאתה לפי שא"ר לגר, ומש"ה קאמר אתון בדרב חסדא מתניתו לה אנן בדר' חייא מתנינן לה תני ר"ח נבלה ושחוטה בטלות זב"ז ואתמר עלה כו' אבל מטמא במשא, דהיינו דבדר' חסדא אא"ל הכי, דלדידיה מוכח דטהור גם מטומאת משא ודוקא בדר' חייא י"ל כן, דאיהו קאמר בטלות זב"ז היינו בין נבלה בשחוטה בין שחוטה בנבלה, וסבר החילוק דהיכא דאפ"ל כמותו לא בטלה, מדהוצרך לאשמועי' בנבלה ושחוטה שבטלות זב"ז, וקמ"ל דהכא לא הוויין אפשר להיות כמותו, כיון שכל ענין הביטול הוי רק לענין מגע שמטמא גם כשא"ר לגר, ומתיישב הא דקאמר במנחות דפליגי אליבא דר' חייא דתני ר"ח נבלה ושחוטה בטלות זב"ז כו' וכי קא"ר יהודה מב"מ לא בטיל ה"מ היכא דאיפשר כו' ודר"ח סבר בתר מבטל אזלי' ור' תנינא סבר בתר בטל אזלינן, ולכאורה מוקשה דהא קאמר דבטלות זב"ז, ועפמ"ש ניחא דעכ"פ מוכח מלשון ר' חייא דס"ל לחלק בין היכא דאפ"ל כמותו, ורב חסדא מפרש דסבר בחר מבטל אזלי', ומ"מ בטלה בנבלה לפום