אמרי שפר קלצ'קין יד

מ"ד נקצר ביום כשר ל"ל דר' ישמעאל דדריש לקרא דבחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות כו', כדקאמר דאס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת, וע"כ דריש לקרא כר"ע לענין חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כו', והרי מסיק פ"ק דמו"ק דר"ג ובית דינו שנמנו על ב' פרקים של תוספת שביעית ובטלום לית להו דר"ע אלא דריש לקרא דבחריש ובקציר כר' ישמעאל דדוחה את השבת וא"כ מוכח דס"ל דנקצר שלא כמצותו פסול, ויקשה לפרש"י אמאי לא חשיב ר"ג במתני' לקצירת העומר דמצותו ג"כ עד שיעלה עה"ש יע"ש, ועפמ"ש מיושב פרש"י, די"ל דר"ג סבר דנו"נ אין קריבין ביו"ט וממילא לא מוכח מדגלי קרא שדוחה השבת, דנקצר שלא כמצותו פסול, ושפיר י"ל דקיים מצות קצירה ביום שלפניו, גם י"ל דר"ג סבר דיום שלפניו גרע טפי, וכמ"ש בדברי הירושלמי די"ל דביום שלפניו הוי כבא מן העליה, ומ"מ ביום שלאחריו מקיים ונוהג מצות קצירה

וגוף דברי הרמב"ם יש ליישב עוד, דהא דקאמר הש"ס דא"א שידחה את השבת כיון דנקצר ביום כשר היינו משום דדייק הש"ס מלשון המשנה שקיים מצות קצירה ביום, מדקתני מצות העומר לבא, מן הקמה לא מצא יביא מן העמרים מצותו לבא מן הלח לא מצא יביא יבש מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר ומוכח דקמ"ל דקיים ביום גם מצות קצירה, דאלת"ה יקשה מאי קמ"ל דהא כבר תני שיביא גם מן העמרים ומן היבש [ולא משמע לומר דסד"א דביום שלאחריו גרע אף מן העמרים], אבל הרמב"ם דייק בלשונו וכתב שלא כלשון המשנה, וכתב מתחלה אם קצרוהו ביום כשר ואח"כ כתב שלא מצא מן הקמה יביא מן העומרים, וא"כ י"ל דכוונתו לומר שהעומר כשר להבאה ולעולם לא קיים בזה מצות קצירה, ואח"כ מוסיף לומר שיביא גם מן העמרים, וכן הדרך לשנות בלזא"ז ועמ"ש התוס' בפסחים (ד' לט) ד"ה לא שלוקין ובפסחים (ד' פה) וכמה דוכתי

ובברכ"י או"ח (סי' תפט) בשם הגאון או"ת דמוכח כמ"ש הר"ן בנדרים (ד' כב) דעבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר, דלא כפרש"י סנהדרין (ד' יא) ומנחות (ד' פג), מדקאמר בר"ה (ד' יג] עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו כו' ולא קאמר שהקריבו מחיטין שזרעו בעה"י, וכתב דלפרש"י צ"ל דס"ל דנקצר ביום פסול וע' סוטה (ד' לו) שהלכו בו ביום יותר מס' מיל, ולענ"ד ז"א דנהי דפסול ולא קיים מצות קצירה מ"מ יכול להביא עומר ממה שנקצר מקודם ולקיים מצות הבאה, וכל הכרח הש"ס הוי מדכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממתרת הפסח דמעיקרא לא אכול דאקריב עומר והדר אכול, והא י"ל שהקריבו ממה שזרעו בעה"י, ולא משמע לומר דאתי הסוגיא שלא כהלכתא ודס"ל שפסול גם להבאה, לזה צ"ל דכיון שלא חנו זמן רב במקום אחד לא הספיק לזרוע ולקצור במקום אחד, שיתבשל ויגמור

ה) ועפמ"ש בספרי אה"ר שם, ליישב פירש"י ר"פ אין צדין דס"ל דגלי קרא דמלאכות שקודם לישה הוי כמכשירי אוכ"נ ושרי כדא"א לעשות מעיו"ט, יתיישב הא דפרש"י בפסחים (דף מז) בהא דקאמר הש"ס ואי אמרת צרכי שבת נעשין ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעיא, דאי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעי מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה דהא סעד כבר אלא לאו ש"מ אין מותר ביו"ט מה"ת אלא דבר הראוי לו אותה שעה וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחין, ובהני ל"ל הואיל משום דהאי שעתא לא חזו עד שישחטו כבשים ויזרקו דמן וכיון דהוה אפשר למעבד מאתמול לא דחי ליה ליו"ט מידי דלא חזי ליה, והקשו התוס' לפרש"י דכיון דהש"ס לא ס"ד לחלק בין גבוה להדיוט, וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהא ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחין אינה ראויה עד שתיאפה ושלמי חגיגה שמותר לשחטן אע"פ שאסורין עד שיזרק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אח"ז לבו ביום לאו חסרון הוא וא"כ לרבה, ועפמ"ש יש ליישב פרש"י לטעמיה דכיון דלא חזי עד שישחטו כבשים ה"ל כמפשירי אוכ"נ וכמלאכות שקודם לישה דאסור כדאפשר למעבד מאתמול ושחיטה חייש למכמר בישרא פן יתחמם ויסריח וחשיב לה א"א לעשותו מעיו"ט כדפרש"י שם, ואפיה הוי מלאכת אוכ"נ עצמה דגלי קרא דאחר לישה לא חשיב לה מכשירין והכנה אלא מלאכת אוכ"נ עצמה, וס"ל דאפיה ודאי אפשר למיעבד מאתמול, והגם דהתוס' בביצה כתבו בשם פרש"י גם באפיה דא"א מעיו"ט דיותר טוב פת חמה, וכן בשבת (ד' קלד) דקאמר מ"ש מלישה א"ל התם לא אפשר, דפת חמה מעליא טפי, ובאו"ז סי' ר"נ שאופין מצת מצוה בליל שני כדי שיהיו מצות חמות ויבטלו קפא של מרור דקפא דכולהו חמימי, מ"מ בפרש"י ביצה לא כתב הא דאפיה א"א מעיו"ט, ובפרט גבי לחה"פ דקאמר בסוף חגיגה וביומא (ד' כא) שנעשה נס וכסידורו כך סילוקו שנא' לשום לחם חם ביום הלקחו, וכן ב' הלחם לא יתקלקל, במקדש כשנאפה מאתמול (כמו שאם חל בשבת נאפה מאתמול) ומש"ה כדלא חזו עד שישחטו כבשים כו' וצריך הכנה מרובה הו"ל כמלאכות שקודם לישה ולא דחי ליו"ט כיון דאפשר למיעבד מאתמול, ולא קשה משחיטה דתייש למכמר בישרא, וחייש לזה גם בקדשים כמ"ש בשבת (ד' קטז) מאי למענהו איכא רב יוסף אמר שלא יסריח כו'. ולא קשה מאפית עיסה לאורחין, דהיכא שא"צ הכנה אחרת מקודם, חשיב מלאכות שאחר לישה מלאכת אוכ"נ עצמה דשרי גם כדאפשר מעיו"ט [בפרט דלצורך הדיוט פת חמה מעליא]

וגוף הא דפרש"י דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרק דמן, הוי בפלוגתא, דלרבא שתי הלחם הבאות בפ"ע לאכילה אתיין והא דיונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה הוי רק משום גזירה שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד לא אכלנו לחם בלא כבשים כו', וי"ל דאכתי הנך שתי הלחם הבאין עם הכבשים דאיכא כבשים וכבשים הוא דשרי להו, גם מה"ת לא הותרו מקודם, גם דכיון שיש איסור עכ"פ מדרבנן ל"ל הואיל כיון דעכ"פ לא חזו השתא ויש דבר מעכב שאין ראויין לאכילה ומה בכך שהמניעה הוא משום איסור דרבנן, וכן מוכח מדקאמר בביצה (ד' כה) והאנן תנן מתני' כדר"ה דתנן רע"א אפי' כזית חי מבית טביחתה מאי לאו מבית טביחתה ממש, ולא מתרץ די"ד שלא יאכל בשר קודם הפשט כו' ולימדה תורה ד"א, וכן רמי בר קמ"ל דמדרבנן איכא איסורא משום שאפשר לברר ע' ירוש' אלו דברים וט"ז או"ח סי' ח', והא דשוחט מסוכנת ביו"ט כשיש שהות ביום לאכול מבית טביחתה, היינו משום דמה"ת יכול לאכול ממנה מיד, ומש"ה התירו משום הפסד ממונו, אע"כ דגם כשיש מניעה מצד איסור דרבנן סוף סוף לא חזיא לאכילה והוי שחיטה שלא לצורך והארכתי בזה במק"א, יתברך בכל טוב מאדון הברכות כנפש ידידו הדו"ש אלי' באאמ"ו הרב רנ"ה שליט"א קלאצקי: סימן ו ב"ה יום ג' כ"א אלול תרנ"ב להרה"ג מו"ה מרדכי נ"י שאטץ בהרב הגאון ר' מאיר יונה ז"ל בסוויסלאץ

קבלתי מכתב כ"ת אשר שאל חות דעתי בדבר הלכה למעשה וקשה עלי להשיבו באשר שמעתי כי ריב ומדון בשער עירם ואולי יש ח"ו ענין מחלוקת בזה. ואין רצוני להתערב בעניני אך כאשר מאד הפציר בי כ"ת להשיבו הנני להשיבו למען הכבוד, ומי שהשלום שלו יתן בלב כל הצדדים לשבות מריבה ומדון ויהיה אך שלום וטוב לישראל סלה

ע"ד שאלתו בבהמה שנשברה רגלה כקולמוס בשיפוע מלמעלה בשוק במקום צומת הגידין ולמטה במקום הערקום, והבשר למעלה בשוק במקום צוה"ג היה שלם ויפה רק היה שם נקב קטן אשר משם נפל עצם קטן שנפרך מעצם השבור בעת הפשטת העור אבל העור היה שלם ולא היה עליו שום רושם מבפנים בין למעלה בין למטה, וגם הגידין נבדקו ע"י מומחה ונמצאו שלמים, ותיכף