אמרי שפר קלצ'קין קמט

תוך ד"א דבהכ"נ כסמטא לענין גיטין שענינים כאלה נעשים שמה

ומש"ש בהא דקאמר בסוכה (דף מח) אנא עדיפנא מינך, ביארתי כוונת פרש"י וז"ל דאקדים קרא לשמחה קמי לששון, שעל ששון שאמר בראשונה אנא עדיפנא לא הוצרך פרש"י לבאר, דכוונתו מבוארת מאליו, ורק על תשובת שמחה, אנא עדיפנא, ולכאורה איזה עדיפות יש לו, כיון דמצינו שפעמים הקדים לזה ופעמים הקדים לזה, ושניהם שקולין, כהא דסוף כריתות ומד"ר בראשית גבי שמים וארץ ומשה ואהרן, ואתא פרש"י לפרש כוונתו, שיש עדיפות לשמחה דאקדים קרא לשמחה קמי שהקדים] לששון, דששון ושמחה ישיגו הוא לעתיד על זמן מאוחר שיבא, ובזמן הקדום כבר הקדים לשמחה, וי"ל ג"כ לפמ"ש התוס' בברכות (דף נ) דלאו דוקא עדיף אלא ששקולין כהדדי, וע' חולין (צו) ומש"ש די"ל שמוכיח דט"ע עדיף ממש

ועמש"ש בההיא דר"ה (דף טז) דמכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל, וע' מ"א (סי' ש"א ס"ק ז) דבשבת וחודש ליכא חיוב לקבל פני רבו, וע' סי' תקנ"ד ס"ק י"ב דהוי מצוה גם בחול כמ"ש בחגיגה (דף ה) ועכצ"ל דבשבת הוי חובה, וע' משנה דעדיות בקרא דוהיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, ודשבת היינו יו"ט וע' פסחים (דף מז) ומ"ש מדי חודש יתיישב ג"כ עפמ"ש, וי"ל ג"כ דקמ"ל דגם ברגל דאיכא מצות שמחה חייב לקבל פני רבו, כיון דאזיל ואתי ביומיה ובשבת דעלמא פשיטא דאיכא חיובא ע' יומא (דף עז), ודוקא בחול אין לו פנאי לפי שהוא טרוד במלאכתו, וי"ל ג"כ דמש"ה השמיטו זה הפוסקים, משום דממילא נשמע דאיכא בזה חיובא, וכמו בכל יום, ומשום דלא נזכר גבי מצות שמחה שיפטור בזה מקבלת פני רבו, וע' סוכה (דף י) דהוו שלוחי מצוה ולפרש"י היינו שהלכו לקבל פני רבם ברגל, אמנם גם אי ליכא חיובא בזה"ז אכתי איכא מצוה והוי עוסק במצוה כו', וע' חולין (דף קה) גבי נט"י, ובשבת (דף כה) ובסוטה (דף מד) דהוי עוסק במצוה כו' גם כדליכא חיובא (וע' יבמות דף קיז קרא בד"ת כתיב ובע"א דף יג), וע' ס"ח (סי' שיג) שחייב ללמוד לבנותיו פסקי הלכות, שבימי חזקיה ידעו נשים אפי' טהרות וקדשים, ע' סנהדרין (דף צד) והביא מהשונמית, ועמ"ש באה"ר (דרוש ב) מהא דנדרים (דף לז) וע' מגילה (דף טו) רש"י ד"ה מבית, ומפרשים דמכריח פרש"י כן לפי שאסור ללמוד להם תושב"כ, וצ"ע מ"ש כתובות (דף כח) והתניא עבד שקרא ג"פ בבהכ"נ, דלא קאמר שאני יוצא מבית הספר דהיינו תושבע"פ שיש חשש תפלות, וע' פסחים (צא) דמשום תפלות יע"ש, וגם שאני קריאת ג' פסוקים בבהכ"נ בלא ביאור ופירוש דליכא כ"כ חשש תפלות וע' מגילה (דף כה) משא"כ כשלומד בבית הספר שמתרגם ומפרשו ומבארו, וכיון שיצא מבית הספר לאכול בתרומה בודאי הוא כהן ולא עבד: סימן פו

מ"ש מעכ"ת במכתבו, עמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' לח) ליישב מה שהשמיט הרמב"ם מימרא דר' ירמיה, בסוטה (דף מג) דלעולם ילדה בילדה וכגון דנטע להך קמייתא לסייג ולקורות כו', די"ל עפמ"ש הר"ן בע"א ומהר"י קורקס (כ"מ ספ"א מאה"ט) דממילא אזדא הך דר' ירמיה כמ"ד דמב"מ לא בטיל, משא"כ לפום דקיי"ל דבטל בכל גונא, ותמה כת"ר דא"כ לא משכחת להרמב"ם חיוב הרכבה בערלה שבטלה בהאילן המורכב, וברמב"ם מפורש דמרכיב חייב בערלה, ופטור דוקא כשהרכיב בזקנה או שלא נפסק מאילן הזקן, גם יקשה דהא ס"ל לר' יוסי בע"א (דף מח) דזוז"ג מותר וכן פסק הרמב"ם ואיהו דקאמר שאם נטע חיצון לסייג ופנימי למאכל חייב בערלה וכ"כ הרמב"ם ועכצ"ל דאילן שתוכו חייב וחיצונו פטור, לא מקרי זוז"ג מה שגדל מתוכו, וה"ה שחייב כשהרכיב בילדה הנטועה לסייג ולקורות, ובגונא אחרינא לא משכחת חיוב הרכבה בערלה, דילדה בילדה בא החיוב מקודם, ומש"ה פסק הרמב"ם כר' יוסי, דמסייע לזה הסוגיא דסוטה, ול"ש בזה ביטול כיון דכה"ג אף נוטע לכתחלה חייב בערלה ומ"ש הר"ן דדמי להא דשחוטה אינה בטלה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה כו' אין כוונתו לדמות אותן, דגם למ"ד התם שבטלה ברוב, אכתי שאני הכא דזוז"ג והכחות שווין, וכשהאיסור לא יוכל לשוב להיות היתר וההיתר יוכל לשוב להיות איסור, יגדל כח האיסור, וגם שאני הכא שיוכל ברצונו לעשות מההיתר איסור דכי ממלך עליה לאכילה חייבת בערלה, משא"כ בנבלה דא"א שתעשה שחוטה אלא לאחר שתסרח, והם משונין בעצם שזה אסור וזה מותר, משא"כ ילדה בילדה שנטעה לסייג, דשניהם בני חיובא, רק שפטורה משום דלא חשב עליה, איך תבטל היא את מה שחשב לאכילה, דהא גם אם היה חושב עליה לאכילה היתה חייבת עכ"ד, ודברי כת"ר נפלאים ממני דהא מפורש בדברי הר"נ שמדמה אותם לגמרי. ולפי דברי כת"ר לא הו"ל להר"נ לדמות זה לההיא דנבלה ושחוטה דהוי אליבא דר"י דלא כהלכתא, והול"ל דשאני הכא שכל הפטור הוי לפי שלא חשב עליה לאכילה ואינה מבטלת כו', ועמ"ש התוס' במנחות (דף כב) דאי בעי מתשל ואפשר לחולין שיעשה טבל, ולא נחתו לחלק דשאני נבלה דא"א כו' אלא אחר שתסרח, והא דאם נטע חיצון לסייג כו', היינו משום דכמ"כ הצד הפנימי גורם גדילת צד החיצון וכח חיוב מעורב בה, ובירוש' יליף לה דממשמע שנאמר ג' שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל כו' מה ת"ל כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל חייב כגון הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור [ופריך מפלוגתת ר' ורשב"ג ע' גיטין דף כ"ב, ומשני לפי שתלוי בדעתו ומחשבתו] ובלשון המשנה דר"י קמ"ל דהחיצון פטור דאדרבה סד"א שיחייב גם החיצון הגם דזוז"ג פטור, משום דקרינא בה עץ מאכל שהפנימי למאכל, ושאני מרכיב בילדה הנטועה לסייג דעיקר האילן הוי של פטור בלי שום תערובות חיוב, ובטל בה יחור המורכב, ובלא"ה י"ל לפמ"ש המרדכי ובאו"ח (סי' ש"כ סעיף ב) דאע"פ שמתבקעים בשבת מותר לשתותו שהיין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית, אע"ג דהוי דשיל"מ כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב, ועמ"ש הנוב"ת (חיו"ד ת' נד) שכשלא הוכר מעולם המבטל בפ"ע אינו מבטל המעורב מתחלת הווייתו, ואם המבטל הוכר בפ"ע והמתבטל בא אחריו ונתערב תיכף בבואו, מתבטל אף כשהוא דשיל"מ ע"ש, וא"כ שאני נטע חיצון לסייג ופנימי למאכל, שצד החיצון והפנימי נתגדלו בעירוב כחות של חיוב ושל פטור, ולא הוכר כח הפטור בפ"ע ותחלת ביאתן לעולם הוא בתערובות, וא"א שיתבטל ויפטור מטעם זוז"ג (וע' מרדכי גבי יבמה שרקקה דם כו'), וגזה"כ לפטור הצד שהוא לסייג, משא"כ הכא שכבר היה ניכר בפ"ע אילן הילדה שנטעה לסייג ולקורות (ועל בד ההרכבה לא חל עדיין חיוב) והאילן של פטור גרם ג"כ כח הגידול, ותחלת הגידול הוא בתערובות כח חיוב ופטור וזוזיג, ואדרבה מתבטל טפי בכה"ג

ומ"ש מעכ"ת דחיוב ערלה בהרכבה לא משכחת אלא כשהרכיב בילדה הנטועה לסייג, ז"א, כמבואר בפרש"י ד"ה בטלה בזקנה ואינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי, דכי תנן דמרכיב חייב בערלה, זקנה בילדה תנן שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"ג שקצצו מזקנה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתו, וקמ"ל הרמב"ם דמרכיב חייב הגם שקצצו מזקנה ובלשון הרמב"ם בד"א משחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן כו' יע"ש ולא פריך הש"ס אלא לענין חזרה מעורכי המלחמה, דלא משכחת שיחזור בשביל ההרכבה, דתיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה, אבל לענין ערלה שייך חיוב בהרכבה גם אי נימא דבטלה כשהרכיב בילדה הנטועה לסייג, ובלא"ה טובא קמ"ל הרמב"ם שחייב מרכיב בערלה, דסד"א שגזה"כ לפטור ענף הרכבה, וע' ר"ן פ"ק דר"ה דבחו"ל לא נהגא ערלה בהברכה והרכבה משום דכל המיקל בארץ כו', ועמ"ש הגאון ש"א ז"ל בשו"ת החדשות בקונטרס חובת קרקע, שאם אין דין ערלה נוהג במרכיב, הו"ל שניה לאו בת חיוב ערלה, ואפי' ילדה בילדה המורכבת פטורה מן הערלה ובטלה ילדה קמייתא דכיון דהשניה היא של היתר בטלה ילדה קמייתא בה יע"ש, והנה לדעת הש"א הנ"ל יש לפרש הא דקאמר דהא מני ראב"י היא דה"ל נוטע אין