אמרי שפר קלצ'קין קמו

ולא יפסיד בעל המאמר בשביל זה שעשה שלא כהוגן ולא אמר בשמו ול"ל דכשאומר בשמו מוכח שהאיר לו פנים עי' תמורה (דף טו) יבמות (דף קיח) ע"א (דף יג) ושלמד הרב לשמה משא"כ כשאינו חביב על תלמידו, וגם עי' חולין (דף קלג) שאין ללמד לאינו הגון, וי"ל ואכ"מ)

ג) מה שהעיר בביצה (דף טז) ההוא סמיא כו' לדידך אסור, דהא סומא פטור מן המצות. לק"מ דגם לדעת רי"ו דקיי"ל כר"י מ"מ חייב מדרבנן, והגם די"מ דלר"י פטור לגמרי, ליכא מאן דפליג לדינא שחייב מדרבנן, וכבר העיר מזה בכסא דהרסנא ת' ע"ג והביא מ"ש בחולין (דף צו) סומא היאך מותר כו' ומ"ש בגיטין (דף כג), ומהא דהוי בר זביחה ועי' חידושי הגרע"א יו"ד (סי' א') ומ"ש הגרע"א להוכיח ממ"ש ביבמות (דף עח), ודהא לר"י לשיטתיה משכחת בהיתר כגון שמצרי שני סומא נשא מצרית שנייה סומית ע"ש. לענ"ד אי מהא לא אריא, דאטו לא משכחת בהיתר כגון בשוטה וכה"ג. דגם בלא קדושין דליכא חזקת צדקת איכא משום רוב בעילות כו' (ועי' יבמות דף י"ב אי משכחת בקטנים), אלא דהיינו בכלל מ"ש דדאי לא כתיב קרא דלא מיירי קרא בדבר איסור. הגם שיש מי שאינו מוזהר על איסורי התורה, ועי' פירש"י ד"ה דאי כו' דהא לא שכיח למיתי לידי דור ג', וכ"ש דהוי מלתא דלא שכיחא שמצרי שני סומא ישא מצרית שנייה סומית, ועי' קדושין (דף סו) בהאי סמיא דהוה מסדר מתני' כו' ובתוס' דשייך גביה הא דשאחד"א (דהוי מטעם נדר) ועי' סוטה (דף כז) וגיטין (דף סז) דא"ר ששת דחשידי כו'. ועי' סנהדרין (דף לד) ובנדה (דף נ') ההוא סמיא דהוה בשבבותיה כו' ע"ש דמיירי בסומא באחד מעיניו. אמנם הכא בביצה פשיטא דא"ש אף אם היה סומא לגמרי, ודמש"ה סידר משנתו בעל פה, ועי' רש"י ד"ה לשנה אחרת ור"ה היה, והקשו דכמ"כ משכחת כשנזכר יום ב' דיו"ט ש"ג, וי"ל שבא ליישב הא דהוה עציב, דלכאורה הו"ל לחשוב שיוכל לסמוך כמו בפעם הראשון (כיון דלא אסיק אדעתיה החילוק בין פעם ראשון לשני), לזה פירש"י דהפעם השני היה בר"ה, ועי' (סי' תקכז סעי' כ') דמי שמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים אפי' לצורך בו ביום, ובמ"א (ס"ק כב) דביו"ט שחל להיות ע"ש אסור לבשל מיו"ט לשבת אפי' ע"י עירוב ל"מ אלא מטעם הואיל אי מקלעי אורחים והכא אסור לבשל לאחרים. ועי' (סי' תקצז) די"א שמצוה להתענות בר"ה [ועמש"ל סי' נט] ועי' כריתות (דף ו) יהא רגיל אינש למיכל ריש שתא קריא ורוביא ופירש"י דאיכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי, ובהוריות (דף יב) פירש"י דהני גדלי לעגל טפי משאר ירקות. ומשום דהתם קאמר למיחזי בריש שתא, והרואה ואינו אוכלם מרגיש רק מהירת הגידול ואינו מרגיש המתיקות, וא"כ בסומא דלא שייך גביה למחזי, שייך טפי ענין ההידור למיכל כו' לסימן טוב. ומש"ה הסמיא שלא התענה היה עציב דשמא לא יוכל לסמוך השתא על שמואל, דשמא שמואל מתענה בר"ה, והשיבו לדידך אסור משום דפושע את ולכ"ע שרי שגם בר"ה הנני עושה ע"ת ויכולין לסמוך עלי, לפי שמצוה לאכול ולשתות בר"ה כמ"ש אכלו משמנים וגו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם

וגוף מ"ש התוס' בר"ה (דף לג) דגם לר"י חייב סומא מדרבנן, לכאורה קשה מדקאמר בב"ק (דף פז) מאן דא"ל אין הלכה כר"י עבידנא יו"ט לרבנן, דהא לפמ"ש התוס' בקדושין ודף לא) ובע"א (דף ג') טעמא דגדול המצווה ועושה כו' היינו לפי שדואג ומצטער פן יעבור, משא"כ מי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו, וא"כ גם אי הלכה כר"י וחייב רק מדרבנן, אית ליה אגרא טפי, דהא אין לו פת בסלו שאסור עכ"פ מדרבנן ועי' עירובין (דף כא (ודוקא לענין שוגג קילא עי' נה"מ סי' רלה), וי"ל דמה שלא פירשו התוס' שיש יותר שכר כשמצווה ע"ז, ועי' חולין (דף פז) שכר מצוה כו', היינו משום דבע"א (דף ג') מיירי לענין ז' מצות של ב"נ דכמעט כולן בשוא"ת (ורק דינין הוי בקו"ע) ואף כשאינו אוכל אמה"ח אינו עושה מצוה בקו"ע רק שמקבל שכר על הפרישה והי' מכות (דף כג) רש"י ד"ה לזכות, ומש"ה השכר בזה כשמצווה ועושה הוי רק לפי שדואג ומצטער כו'. ולעולם גבי מ"ע בקו"ע י"ל שגדול השכר לפי גודל המצוה. ודכשחייב מה"ת אית ליה אגרא טפי (ואי קמי שמיא גליא שפטור מה"ת הגם שהוא חושב שחייב מה"ת, הוי מה"ת רק מחשבה דמצוה ועי' ב"ק (דף טז) מנחות (דף סד) ומש"ש בפתח דבר לספרי אה"ר, וגם לפי גודל המצוה מתגבר יותר היצר ע"ד מ"ש בסוכה (דף נב) וירושלמי פ"ו דיומא ה"ד, וצריך יותר להתגבר ולפום צערא אגרא) ושפיר קאמר עבידנא יו"ט לרבנן כו', ועי' מגילה (דף יט) תד"ה ור"י שהקשו ממ"ש בפסחים (דף קטז) דהיכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא מדרבנן כו'. ותמהו המפרשים דהא קאמר התם לר"ש ולרב יוסף נמי הא ודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקן, וי"ל דס"ל דפריך דכיון דבזה"ב דהוי דאורייתא אין סומא מוציא גם בזה"ז אינו מוציא, ומוכח דאי לאו משום דכל דתקון רבנן כו' היה מוציא הגם דסומא הוי ב' דרבנן, וממילא מגילה שכל עיקרה מדרבנן הוא מוציא לאחרים י"ח, וביותר א"ש לגירסת ר' חננאל דפסול מלומר הגדה דהיינו שאינו מוציא לאחרים, ופריך והא ראב"י דאמר מצה בזה"ז דרבנן וא"כ יוכל להוציא אחרים ודוקא משום דכל דתיקן רבנן כו': סימן פד ט"ו אדר תרנ"ה מאריאמפאל. כבוד אחי הה"ג חו"ב בחדרי תורה כש"ת מו"ה אברהם נ"י בראמאנאוו

מ"ש כ"א הרב שי' במכתבו להקשות עמ"ש הרמב"ם דבאומר חוץ מירושתך הויא ספק מגורשת, דהא הרמב"ם פסק דירושת הבעל מדרבנן ובתר דאורייתא אזלינן כמ"ש באבני מלואים (סי' קלז). וכן משמע לשון הגמ' בגיטין (דף פה) לשארו וירש אותה כתיב. יש ליישב זה בכמה אופנים, חדא, דכמ"כ קאמר חוץ מהפרת נדריך מהו, ועמ"ש התוס' בנדה (דף מו) ד"ה כדר"פ דגם בנשואין דרבנן היא סבורה שביד בעל להפר ונודרת על דעת בעלה, ע"ש וא"כ כשהתנה חוץ מהפרת כו', נודרת ע"ד שבידו להפר, גם כדהוי גירושין גמורין בלי שום שיור בנשואין. ומ"מ מסתפק לחשוב זה שיור בנשואין, לפי שנסתבב ע"י הנשואין [והגם דלפמ"ש ביבמות (דף צ) דמיפר כדי שלא תתגנה, ל"ש זה היכא שמגורשת, עמ"ש לח"מ פי"א מנדרים ה"ח, ועי' ר"ן נדרים (דף עג) דגם כשנודרת ע"ד הוי רק מצד גזה"כ, ולפ"ז הוי שפיר שיור בנשואין, ורמב"ם לא הביא הא דיתומה בעלה מיפר לה דס"ל דמופלא סל"א הוי מה"ת], וה"נ גם כדירה"ב מדרבנן, כיון שהירושה בא ע"י הנשואין מצי חשיב שיור בנשואין, ובפרט דלענין דבר שבממון נחשב תק"ח כמה"ת וכמ"ש בגיטין (דף לו) דמה אבות מנחילין כו'. וגם י"ל דלכ"ע אשתו בכלל שארו כמ"ש ביבמות (דף כב), רק דס"ל דמה"ת אין הבעל נחשב שארה היורשה גבי שאר קרוביה, שנחשבין שארה גם אח"מ, משא"כ בעל ועי' יבמות (דף נה תד"ה לאחר מיתה) אי לא חשיב שאר אח"מ דמש"ה אין יורשה בקבר ועי' ב"ב (דף קי"ד תד"ה מה), ואביה הוא שארה המוריש ליורשיו בקבר ונחלה ממשמשת והולכת כו'. ולכאורה תליא בפלוגתא דלמ"ד בנזיר (דף מג) דכהן אינו מוזהר על הגוסס, מוכח מדחשיב שארה לענין טומאה שנחשב שארה גם אחר מיתתה, משא"כ למ"ד דגם בגוסס איכא לאו דלא יחלל, י"ל דכיון דאז חשיב שארה עדיין ומותר לטמאות לה, ממילא מותר גם אח"מ, וכמ"ש דלענין טמויי עד דנפקא נפשיה, ומשום דיצא זה שהוא מחולל ועומד במה שהותר לטמאות מקודם, ע"ש (דף מב). וקצת י"ל לגירסת הבה"ג (ע"ש בתוס' נזיר) דגרס אביי במקום ר' יוחנן. דאביי לטעמיה דאין מוזהר על גוסס, ס"ל בשבועות (דף יח) דמשמש מת חייב ועכצ"ל כמ"ש ביבמות (דף נה) דסד"א הואיל ואח"מ נמי אקרי שארו כו', ומשום דלטעמיה מוכח כן מדחשיב שארה לענין טומאה, ולרבא לטעמיה שמוזהר על גוסס, ולא מוכח דאח"מ אקרי שארו ולא אצטריך קרא למעט, ס"ל לטעמיה דמשמש מת פטור, ועכ"פ י"ל דמ"ד ירה"ב מדרבנן מודה דהיכא שנסתלקו מירושתה שאריה וקרוביה, במקום שאין שאר אחר, הוי מה"ת בעלה שארה, וא"כ הכא שאמר בפירוש חוץ מירושתך דהוי כמו שהסכימה בפירוש שלא ירשנה אחר מקרוביה (ובתר שתקנו רבנן ירה"ב בודאי דלא חשיב