אמרי שפר קלצ'קין קמג

ויש בה הויה בדיעבד. ובפרט למ"ש הגרע"א באותו סוגיא לחדש דעשה דבעולה לכה"ג הוא רק עליו יע"ש. [וא"כ אינה מחויבת לומר לא בעינא כו']. אך דבריו סותרין למ"ש התוס' כאן בחגיגה. ועכ"פ י"ל דעת התוס' דכיון שאינו מוזהר השתא. הגם דקמי שמיא גליא שנבעלה לפסול לה. גם היא לא מזדהרא. והנה לפמ"ש השעה"מ דכיון דהוי מדעל"ג שאם תמצא בעולה יתגלה שקרה חיישי' רק שמא נבעלה בהטייה לנתין וממזר. אא"ל כמ"ש דא"כ ה"נ אינה מוזהרת כשהוא אינו מוזהר. ולכאו' י"ל להשעה"מ דמהיתה מדברת לא הוקשה לתוס', דשאני התם שבודאי נבעלה ואשה מזנה אין בודקת ומזנה (כתובות יד). והקשו רק מסיפא ושתהא נאמנת במיגו שנתעברה באמבטי מכשר. אך ז"א מיגו כיון דעכ"פ לא שכיח כלל. גם דבלשון התוס' א"א לפרש כן. וקצת י"ל להשעה"מ דברישא כיון דאתרע חזקתה חיישי' שנבעלה כמה פעמים ושמא נבעלה גם לפסול משא"כ הכא דהוי מדעל"ג רק דחיישי' שמא נבעלה בהטייה דרוב אין בקיאין בזה, ניכר מזה שלא נתפרצה בזנות רק שנבעלה פ"א ויש לתלות בכשר, והקשו דוקא מסיפא שאנו דנין לענין הבת דגבה ליכא ספק אלא על הביאה שממנו נתעברה וביאה א' תולין בכשר. ואין נ"מ בהחשש דשמא נבעלה האם גם לפסול, והעיקר כמ"ש הח"ס שם דשאני ראוה מדברת דאתרע חזקתה משא"כ הכא דבל"ז אפשר שנאנסה והקשו רק מהיתה מעוברת כו' דג"כ י"ל שנאנסה [וע' סוטה ד' כ"ז ור' יוחנן לטעמיה בכתובות שם דפליג על ר"א], ולכאורה מוקשה דברי השעה"מ. דהא ליכא מדעל"ג דהא יצטרך להמתין עד אחר לידה והנקה מטעם מעוברת חבירו וא"כ לא יתברר שקרה, אך ז"א דאחר לידה בודאי אסורה לכה"ג וע' יבמות (ד' נט), וצ"ל לפי' קמא דפרש"י כדעת הגהות מרדכי פ' החולץ שמותרת להינשא היכא דבלא"ה לא יהא אפשר לכוף אבי התינוק לפרנסו. וגם דבכה"ג לא שייך החשש דלא יהב לה למסמס הולד בבצים וחלב, דכיון דקיי"ל גדלהו משל אחיו ע' חולין (ד' קלד), ליכא חשש שיחוס הכהן גדול על ממון צבור ושלא יתן על מזונות הולד [וע' ת' רע"א סי' צ"ה מהתוס' קדושין ד' כ"ב, ויש לדחות ג"כ עפמ"ש. וע' סוכה ד' ל"ט תד"ה הלוקח ובחולין ד' ו ד"ה אשת] וגם יכול לשכור מינקת וכדקאמר בכתובות (ד' ס) שאני בי ר"ג דלא הדרי בהו. ה"נ לא הדרי בהו גבי כהן גדול, וי"ל ג"כ שהפילה, וע' נדרים (ד' לה) זאת ראיתי להשיב לכבודו מפני הכבוד. ידידו אליהו באאמו"ר הרב ר' נפתלי הירץ קלאצקי סימן פב

בחולין (דף יא) רש"י ד"ה וכ"ת משום איבוד נשמה כו'. נודע התמיהה דהא אדרבה אם לא יבדקוהו לא ידונו אותו. וע' נו"ב מהד"ת (יו"ד ת' רי) מ"ש בזה, וי"ל לע"ד עפמ"ש בסנהדרין (ד' פא) שגם כדאתכחש בבדיקות היו מכניסין לכיפה כו' (והגם דממילא הוי ג"כ עדות שאאל"ז ויש גם קצת חשש באמתות הדבר) וע' שבועות (דף לד ד"ה ע"פ) דחבר היה כו'. ולע"ד י"ל דמיירי לענין הכנסה לכיפה שא"צ התראה. וכדליכא ב' עדים אף הכנסה לכיפה ליכא, וכן י"ל בזה קושיית התוס' שם בד"ה דאי ממ"ש בסנהדרין (ד' לז). דלפ"ז י"ל דלית ליה אומדנא לענין ד"נ ממש רק לענין כיפה דהוי גרמא בעלמא (וע' סנהדרין ד' עז כפתו ומת ברעב כו') לפום דס"ל אומדנא בד"מ, וע' מכות (ד' ז) תד"ה דלמא, שע"י שהוא מרבה בבדיקות א"א שלא יכחיש אחד מהם חבירו, וכדאתכחיש בבדיקות איכא הכנסה לכיפה. וע' רמב"ם דדוקא בש"ד לפי שהוא השחתת ישובו של עולם ומ"ש רשב"ג אף הן מרבי ש"ד בישראל. היינו דכשאין דנין בפועל רק ע"י גרמא, אינו נראה בפרהסיא לההמון ואינו מפיל חתה ופחד על הרואים וליכא למען ישמעו ויראו, ויתרבה מזה ש"ד, ובזה יבואר מ"ש בזבחים (ד' פח) וערכין (ד' טז) אי דידיע כו' במזיד ולא אתרו ביה. ולא קאמר כשיש רק עד אחד, דקמ"ל דגם כדאיכא הכנסה לכיפה צריכין הציבור כפרה, כיון שלא היה נידן במב"ד, ועפמ"ש מיושב מ"ש ר"ט ור"ע אילו היינו כו'. שלא אמרו אלא שהיה העונש דרך גרמא. והשתא י"ל דגם להס"ד אי לא הוה אזלינן בתר רובא. מ"מ פשיטא שהיו מכניסין לכיפה. מטעם שלא יתמלא העולם רצח שיפטור בהחשש מיעוט דדלמא טרפה. ודוקא לדון בידים א"א משום חשש מיעוט. אבל לדון ע"י גרמא פשיטא דשרי גם כדאיכא חשש מיעוט והיינו דפרש"י דכ"ת משום איבוד נשמה דהאי. דבעי' והצילו העדה שיצילוהו מהכנסה לכיפה, נינווליה דכשימצא טרפה יפטר לגמרי. וכיון דבדקינן ליה, ממילא כשימצא שאינו טרפה ידונוהו בידים, וע"ש בחולין תד"ה וניחוש וז"ל ותירץ ר"ת כיון דממ"נ כו', ונודע הקושיא מבת כהן, וכן ילה"ק ממ"ש בסנהדרין (ד' פא) שנידון בחמורה גם כה"ג. וי"ל דר"ת מיירי היכא דכשידון בקלה א"צ למיזל כלל בתר רובא וכגון מחלל שבת ע' מכות שם תד"ה כמכחול בתירוץ ראשון. משא"כ לענין עריות דבל"ז צריך למיזל קצת בתר רובא וכמ"ש ראיתם כמכחול כו' והוי חזקה דאתיא מכח רובא, וע' נ"י ב"מ פ"ז, תו אזלי' בתר רובא גם לענין שנידון בחמורה

והנה עפמ"ש צ"ל דלהס"ד ינוולו אותו בשביל שיפטר רוצחו מהכנסה לכיפה, והדר לדוכתיה הוכחת השואל בנו"ב שם. וע' בבנין ציון (סי' קמ) דלא מוכח מזה היתר לנתח לראות ענין החולי למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים דשאני הכא שאם לא יבדקוהו יעברו בקו"ע על ספק רציחה. ולפמ"ש צ"ע דהכנסה לכיפה גרמא בעלמא ומשום תיקון העולם. וליכא שום חשש עבירה. וכן מ"ש ע"ד ההוכחה מב"ב (ד' קנד) אנן זוזי יהבינן כו'. דשאני התם שנשאר המת חייב להם שקבל מהם מעות. מוקשה לענ"ד דהא לא נשאר חייב להם. שמכר להם נכסיו במחיר המעות. ורק היורשין באין בטענה שהיה קטן בשעת מכירה. ובשביל הטענה שיש להם על היורשין קאמר לנוול ולנוול. ודוקא יורשין אין רשאין לנוולו בשביל שירויחו וירשו נכסיו [עמש"ל סי' יג אות ז]. וא"כ ה"ה לצורך פק"נ וקצת יש לדחות דה"ק דנהי שא"א לנוולו. מוטל זה יותר על הקרובים ויורשין וכחיוב קבורה. ויש לחייב היורשין שיתנו הנכסים ללקוחות שמניעת הבדיקה הוא משום בזיון המת. וכבוד המת מוטל יותר על יורשין וקרובים. ועמ"ש מסי' ק"ז סעי' ב'. אך ע"ש בתומים שתמה דאטו בשביל שהיורשים אלמים יוטל המת בבזיון [ע' מ"א סי' קכ"ח ס"ק ס"ב וסוף סוכה ומש"ש]. ולכאו' י"ל דמיירי כשסירב בחייו לציית. וע' ב"ק (ד' קיג). ועמ"ש מסנהדרין (ד' מח) אי ניחא ליה שיתבזה לאח"מ להנאת יורשין. ואולי ה"ה כדי שיקיימו מצות פריעת בע"ח ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם. והוא טובתם באמת וע' פסחים (ד) ניחא לאינש כו'. וע' ח"ס יו"ד (ת' ש"ל) והתם ג"כ זימנין שהוא זכות ליורשין וע' בבא בתרא (דף ט) וע' או"ח (סי' תרכא סעיף ו) ובכ"ז אסור לעכב ושאני התם דקאמר אנן זוזי יהבינן כו'. [וע' תומים סי' קז עמ"ש מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהן, כשאינו אביהן רק קרוב דל"ש מצות כיבוד. ותמה חה"ג ז"ל בבר"י (סי' קו) שלא הביא הוכחה ממ"ש בב"ב (ד' קנז) דאמר הכי גבי נפל עליו ועל אביו, הגם דאין חייב בכבוד אבי אביו יע"ש, וז"א דהא הבע"ח הם של הבן, וע' ברשב"ם ד"ה יורשי האב, דאפי' נוך ופלוא בני ראובן כו' יע"ש. והוי פריעת חוב אביהן ממש]. ועמ"ש באה"ר (סי' מו) לענין תפיסת צדקה, וע' ב"מ (ד' סב) וקדושין (ד' לב), וה"נ הוי משל אב, שלא ירשו דמי קבורה, וע' תוס' נזיר (ד' יא) ד"ה שאני קובר יע"ש, והח"ס איירי כשהיורש יתום קטן שאין פוסקין עליהן צדקה. ול"ל דהוי זכות המת. דכיון שהיה בידו ליתן לצדקה חזינן דלא ניחא ליה ואינו זכות לו (וע' כריתות ו', ערכין כ), ודוקא בדידיה מהני הכפייה דניחא לי' דתהוי כפרה כמ"ש בב"ב (ד' מח), וכשאנוס היורש ליתן י"ל שאין בזה זכות וכפרה להמוריש. ושאני כשנודר מרצונו בעד נשמתו, אמנם גם כשמת פתאום די"ל סברת אומדנא שאילו היה שפוי בדעתו עזב לעניים וע' ב"ב (קמח) כתובות (סז) גיטין (ס"ה), אכתי י"ל דמאן שם להו. ועכ"פ א"י לעכב ביד היורש כשישיג יותר בזול. [והנה מ"ש הנ"ב והב"צ הוא דלא כלשון הגמ' ופרש"י דחולין. ולפ"ז הול"ל כדי שיקיימו המצוה. ולפ"ז הא מוכח דאזלי' בתר רובא מהצווי לב"ד לדון]. והנה מדפריך הא קא מינוול מוכח שיש איסור מה"ת [דל"ל דה"ק דכיון דדרכיה דרכי נועם וע' יבמות (ד' פז) סוכה (י' לב)