אמרי שפר קלצ'קין קמא

פרוע כדמוכרח להמ"א הנ"ל. וקלתה גרע טפי דאפשר שיפול או יתראה בינתים הפרוע לגמרי (נותנת קלתה כשיוצאת בשוק וטורח לה לקלוע), ומ"ש באה"ע (סי' קטו סעי' ד') וראשה פרוע ואין לה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת, היינו דבמקום שרק הפרוצות הולכות בלא רדיד, איכא בזה משום דת יהודית שלא תלך כדרך הפרוצות, דוגמת מ"ש או שהיתה טווה בשוק כו' כדרך שעושות הפרוצות כו'. וי"ל ג"כ דקמ"ל הש"ס רבותא דגם קלתה אסור ומכ"ש ראשה מגולה גם כששערה קלוע, כיון שרק הפרוצות הלכו אז כן. ועמ"ש המ"א וז"ל דא"ת דקרא איירי גם בפנויה גם בגלוי ראש תהא אסורה כו'. וצ"ע לענ"ד דמהיכא נילף זה. כיון דופרע היינו בסתירת הקליעה, והא לפ"ז צ"ל דמ"ש פרועות ראש מיירי בכה"ג, ומה שהפנויות אין נזהרות גם כה"ג, היינו משום דהאידנא אין בזה כ"כ ענין פריצות. וע' סנהדרין (ד' נח) משפרעה ראשה בשוק ופרש"י שהיו רגילות אף הכנעניות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע, והיה זה דרך הפרוצות משא"כ האידנא (א"נ כמ"ש הח"מ וב"ש דדוקא אלמנה וגרושה). ובזה יתיישב מה דקשה אמאי לא חשבה מתני' בכלל דת משה כשראשה פרוע בלא קלתה. וכן בטוש"ע ורשב"א ור' ירוחם לא חשיב לה בד"מ, ורק הרמב"ם חשיב לה וע' רשב"א ת' תקעא וז"ל מה שבאו לחייבה לצאת שלא בכתובה כו' שפרעה ראשה, ז"א אלא כשעוברין על ד"מ ויהודית. וכבר תמה עליו בדינא דחיי להכנה"ג. ועפ"ז י"ל דחשיב משמשתו נדה וכה"ג שהוא דין קבוע, וראשה פרוע הוי מה"ת רק בזמן שיש בזה ענין פריצות ולא כשכולם הולכות כן. והגם דלא דרשי' טד"ק קאמר בב"מ (ד' קט"ו) שאני הכא דמפרש כו'. וע' יו"ד (סי' קפב) דבמקום שמעבירין שער בית השחי גם האנשים שרי לכתחילה וכן להסתכל במראה, וכשרק נשים מסתכלין כו' אסור משום לא ילבש גבר וגו'. וה"נ הוי ענין פריצות כשמיוחד לפרוצות וקדשות ולא כשנהגו כולם כן. ופריך הש"ס דכיון דחשיב לה בדת יהודית ע"כ הוי בזמן שיש בזה ענין פריצות (וכמ"ש בסנהדרין דנ"ח שהיה זה פריצות) וא"כ הוי אז מה"ת, אך ע' פרש"י דפריך אמאי לא קרי לה ד"מ. וי"ל דכיון דלא דרשי' טד"ק. אסור מה"ת פרוע לגמרי כשאינן קלועות וכמ"ש. גם בזמן שאין בזה משום פריצות. ודוקא כשהן קלועות דליכא אלא משום דת יהודית לפמ"ש, האיסור דוקא בזמן ומקום שהוא ענין פריצות. וכמ"ש בש"ע שעושות הכנעניות הפרוצות ושלא עשו כן הצנועות שבהם, והא דלא חשיב מתני' פ"ר בכלל דת משה י"ל קצת משום דנשמע מכ"ש דסיפא דאף בקלתה מפסדת כתובתה. א"נ כמ"ש הרא"ש דדוקא משמשתו נדה שמכשילתו וכה"ג, ובקלתה על ראשה שמותר לפנויות ורק אסור לנשואות הוי כנוגע הענין לבעל וכמורדת בו ומחשבת עצמה לפנויה. ובפ"ר בלא קלתה שאסור גם לפנויות (בעולית) להמ"א, הוי כעוברת על איסור תורה בעלמא במה דלא שייך לבעל, ולא מפסדה כתובה, ועכ"פ במקום שדרך הנשואות בכך. לית מאן דחש שתפסיד כתובתה. לפי שאינו אצלם מנהג פריצות המיוחד להעוגבות אחרי זרים, וע' כתובו' (ד' סו) כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפני ריב"ז, וכבר היתה נשואה יע"ש ומוכת כמ"ש. וכתובות (ד' טו) פרש"י ראשה פרוע שערה על כתפה וצ"ע לפ"ז מ"ש המ"א לתרץ מה שיצתה בהינומא וראשה פרוע. דלא מיתסרא אלא כשסותרת קליעות שערן דהא לפ"ז יצתה פרוע לגמרי ושערה על כתפה. ובירושלמי שם דכגון אלו שיצאו ביוה"כ וראשה פרוע. ובפ"מ פי' דביוה"כ שיצאו וחולות בכרמים כמ"ש סוף תענית יצאו ור"פ, ודעתה ערבה שמחה הולכין בראש פרוע כאבלי' כמו שנהגו לתת אפר בראש החתן עכ"ד וא"כ בל"ז י"ל שהותר מטעם אבילות, ע' פסיקתא דרב כהנא פ' כ"ה שראה אשה צועקת ובוכה ושערת ראשה סתורות כו' יע"ש שדימה וחשב ירמי' הנביא מקודם שהיא אשה והלך לשאול אותה על מה תבכה, וע' סנהדרין (ד' קי) באשת און בן פלת אותבה על בבא וסתרתה למזיה וכו' ובפרש"י שהבא לקרוא רואה ראשה פרוע וחוזר (דאיסור ד"מ דוקא בסתירת הקליעה. וירמי' לא הקפיד ע"ז כיון שהוא משום צער ואבילות. וע' יבמות (ד' קטו) ספדי בעליך קרע מאניך ספרי מזייך כו'. הגם דאלמנה אסורה בפ"ר ועמדה בב"ד של ר"י דהוי כמו בשוק, ומשום דהוי משום צער ע' פ"ח דשמחות סותרין שערות של כלות מתות מפני עגמ"נ. אך הראב"ן (סי' צה) כתב דל"ח להרהור מה דסתרה מזייה בבית ר"י משום דהכא אין נראה רק שערה גם דפנויה היא ול"ח להרהור ע"ש וס"ל דבעלמא חיישי' להרהור גם בשעת אבילות כמ"ש בסוכה (ד' נב) על הכתוב וספדה הארץ משפחות וגו'. וע' קדושין (דף פ') ובסנהדרין (ד' יט וד' מ"ה). ולפ"ש התוס' בסנהדרין (ד כ') י"ל דר' יהודה לטעמיה דנשים לפני המטה יוצאות. וא"כ להרמב"ן ודאי דל"ל שהותר מטעם אבינות. ובפרט דבשעת חופה אינו שעת צער ואבל ויש חשש הרהור. וקצת י"ל דכשיוצאת בהינומא אז ליכא כ"כ חשש פריצות והרהור דהאיכא מ"ד בכתובות (ד' יז) שמותר להסתכל בפני כלה כל ז' כו'. דבעת חופתה ליכא כ"כ חשש מכשול ע' שבת (ד' פח) עלובה כלה שמזנה תתת חופתה (ולפי שדבוקה אז ביותר בבעלה גם חשש הרהור ליכא כ"כ עמ"ש הראב"ע בקרא דלא תחמוד שהכפרי לא יתאוה לבת מלך יע"ש). אך הק"ע פירש שבעת שיצאו ביוה"כ במחולות יצאו בראש פרוע (ולא בשעת חופה). וע' דגול מרבבה שהוכיח דבעולה אסורה בפ"ר מדהוי זה סימן דכתובתה ר' וז"א דהא בירוש' ועדיה מעידין שלא נבעלה, ומהצורך לעדים נשמע להיפוך, וע"ש דקאמר שמא בתולה מהנשואין היא ז"א דאינה יוצאת וראשה פרוע, ולא היתה חולת בכרמים משא"כ בעולה. וגם אי נימא שהבעולות לא יצאו כן. לא מוכח מזה מידי. די"ל שהיה המנהג דוקא בבתולות ולהיכר. ובפמ"א (ת' לה) דבעולה מותרת. וע' שבו"י ח"א (ת' נ"ז) ממ"ש בספרי שיכסו ראשן שנאמר ותקח תמר אפר על ראשה ודי"ל לפי שנבעלה באונס. ומהירוש' הנ"ל ודקשה שמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אע"כ דל"ח לדבר שאין מצוי וכמו במוכת עץ עכ"ד. ולענ"ד תמוה דהעדות שיצתה בהינומא ור"פ, חשוב כאילו יש בידה כתובה דבתולה, וכשיש לה כתובה דבתולה, צריך להביא עדים שהיא בעולה, (הגם שנתן הכתובה לפי שחשבה לבתולה), ופריך בירוש' רק דשמא ידע קודם כניסה ונתן כתובה רק על מנה. וע"ז הוצרך לתרץ דל"ח לדבר שאינו מצוי, ומ"ש בשבו"י להוכיח מדלא חששו דלמא תפסה ואמרה אלמנה מאירוסין הייתי, שגם היא יצתה בראש פרוע (וחולת בכרמים), לכאו' י"ל דדוקא כדתפסה ואמרה בתולה הייתי מסייע רובא דבתולות נשאות לתפיסתה, משא"כ אלמנה מאירוסין דהוי רק מיעוטא, וגם יש קול כשכתובתה ר' [וכנסה בחזקת בתולה כו' גם אי הלכה פ"ר לא הפסידה כתובה שאין האיסור שייך להמארס], ומהספרי משמע קצת דגם בלא סתירת הקליעה, ולהפמ"א דדוקא נשואה אסורה לא מוכח מזה, וע' תוס' קדושין (ד' כב) גבי תמר, וגם לפי שהיתה פרוע בסתירת השער כסתה ראשה. וע' בב"ק (ד' צ) שמרה עומדת על פתח חצרה כו' גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, ובש"מ בשם המאירי שעשתה כדי שתשאב השמן בשערה ובביתה תצניענו לזה טפחה ידה בשמן והיתה מנחת על ראשה. (ובל"ז ע' ב"י סי' עד דבידים לא הוי כסוי) והיה בפתח חצרה וכבשוק (מדלא השיב ר"ע שהיא פרעה בחצר והוא בשוק, גם דבחצר פתוח למבוי ג"כ אסור) ומשמע שהיתה נשואה שהי' לה בזיון פריעת ראשה, ומ"מ לא עשתה איסור כשגילתה בלא סתירת שער, וע' ירוש' פ"ט דסוטה דאשת ר"ע הוות מזבנא קליעתה דשערה, וע' ערכין (ד' ז') רש"י ד"ה בפיאה נכרית דרגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שער נשים נכריות וע' פרש"י בסנהדרין (ד' קיב) ובמשנה דשבת (ד' סד) דכדי שתראה בעלת שער (וע"ש דיוצאת בחוטי שער ובפרש"י) ולא פרש"י דהוי כדי לילך כן בשוק או בחצר (וכקלתה) ע' נזיר (ד' כח) אפשר בפאה נכרית וע"ש בגליון בעין משפט. אע"כ דבל"ז שרי בקליעה. וע' נדרים (ד' סו) שמא שערה נאה כו'. ובמכות (ד' כ) דבמלקט לבנות איכא משום לא ילבש גבר וגו' שמתנאות בשערה, וכששערה מועט קשרה פיאה נכרית שתראה בעלת שער, ומפרש"י ערכין מוכח דה"ה בשוק וחצר, וע"ש בנזיר דבפאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא ליה (וע' שבת (ד' קמה) ואף בשל חברתה שייך זה) וע"ש בשבת (ד' סד) ההיתר לצאת בשבת בחצר שלא תתגנה על בעלה, וה"נ שייך הטעם שלא תתגנה כו' ומשום דאיידי