אמרי שפר קלצ'קין קמ

ליטול אתרוג לחוד בשמ"ע. לפמ"ש בסוכה דף מ"ז תד"ה מיתב, שלא תקנו לטול לולב בשמ"ע מספק לפי שהוא מוקצה לטלטול כו', והשבתי דכיון דבישיבה בסוכה בשמ"ע לא מחזי כמוסיף משום דאיכא היכרא מה שאינו מברך על האכילה בסוכה. וה"נ הו"מ לתקן נטילת לולב בלא ברכה, א"א שיטול אתרוג לחוד, דכיון דבל"ז אינו מברך כמ"ש, תו ליכא היכרא כ"כ, דמה שאינו נוטל כל הד' מינין, יוכל הרואה לחשוב דהשתא לית ליה לולב ע' פסחים (דף נ"ה), ויהא חשש בל תוסיף, ובל"ז י"ל דהתוס' מנחות בשם י"מ ס"ל כתירוץ הר"ן דשאני לולב דהוי דרבנן בשאר הימים וסוכה מדאורייתא

וע' (ד' ל"א) תד"ה אין אוגדין, שהקשו דהיכי בעי למימר משום דבעי הדר כו'. ולכאורה י"ל דאסיק אדעתיה טעמא דאי אגיד שלא במינו איכא בל תוסיף, רק דפריך דלר' יהודה דאמר ריש מס' דהילני ובניה ישבו בסוכה כשרה וע' תוס' עירובין (דף צ"ו). מוכח דליכא משום ב"ת כשאינו מכוין כה"ג, ורבא לטעמיה בר"ה (דף כ"ח) דשלא בזמנו בעי כונה ושאני אשה דלא מחייבא והוי כשלא בזמנו וכמ"ש התוס', משא"כ אגד לולב באנשים דמחייבי שייך משום ב"ת גם לר"י, ומש"ה לא מייתי הש"ס ממ"ש בגימוניות של זהב. שלא הוכיח מזה אלא ר"מ (וחכמים דר"י י"ל שהשיבו לפי שיטת ר"מ וגם אינו מוכח דהוי ר' יהודה, ואיכא עוד חכמים דפליגי על ר"מ), ולר"מ וחכמים דר' יהודה דקאמרי משם ראיה אשה היתה כו', ואדרבה י"ל דמוכיחי דמדליכא משום ב"ת, ע"כ שישבו בסוכה פסולה, ודלמעלה מכ' אמה פסולה. פשיטא דה"נ איכא תשש ב"ת, ומוכיח ר"מ מדאגדו בגמוניות של זהב, דלולב א"צ אגד, וממילא ה"ה דבחוט ובמשיחה כיון דלא מצריך הדר בזה, ועמ"ש התוס' בר"ה (שם) ד"ה דלמא, והישן בשמיני כו' ובשמיני ספק שביעי לא יתיב כו'. ולכאורה מדפריך אלא מעתה הישן כו' משמע דהוי מלתא דפסיקתא דא"א שיאסור זה, ולע"ד י"ל דגם לפום דקאמר דדילמא קסבר ר"י כו', יתיב בסוכה בספק שביעי, משום די"ל לפ"ז דס"ל מצ"כ, ובלא כוונה ליכא חשש בל תוסיף, והא דאר"י כשנתת עברת על ב"ת כו', הגם שאינו מכוין ליתן ד' מתנות מדם הבכור. היינו משום דעכ"פ מכוין ביתר המתנות לשם מצוה, והגם דכוונתו בשביל הדם שלמים. הא כיון שמעורבין ביחד, נחשב כוונת נתינתם לשם מצוה. דממילא עובר בב"ת בשביל דם בכור המעורב, והא דפריך לקמן והא מתן דמים לר"י דלעבור ולא בעי כוונה, היינו דלרבא דקאמר דלצאת א"צ כוונה לעבור בעי כוונה, ממילא יקשה דא"כ אפשר שלא יתכוין כלל ביתר הנתינות לשם מצוה, ועכצ"ל דגם כה"ג יעבור בב"ת (גם דממילא לא חשיב כוונת הנתינה כוונה לענין ב"ת כיון דלא תליין בהדדי, ולמ"ד מצ"כ י"ל דתלי זב"ז ודממילא חשיב גם כוונה לענין ב"ת], ויש להוכיח כמ"ש דאלת"ה יקשה לאביי מהמשנה דהנתנין במתנה אחת כו'. דמפורש דלעבור לא בעי כוונה ומכ"ש דלצאת א"צ כוונה, ועכצ"ל כמ"ש ומשום דהא מוכרח לכוין כל המתן ד' לשם מצוה, ודהיינו דא"ל ר"א לא נאמר ב"ת אלא כשהוא בעצמו, משא"כ הכא דכל זריקתו וכוונתו הוא רק בשביל הדם שלמים ולא בשביל דם בכור המעורב

והרשב"א וריטב"א כתבו דמש"ה יתבי בסוכה בשמיני דכיון שתקנו זה חכמים תו ליכא משום ב"ת [ודלא כמ"ש התוס' הכא ודף ט"ז] והקשה הטו"א דא"כ ליכא ב"ת במה שנותן ד' מתנות לצורך מצוה ע"ש, ולכאורה י"ל לפמ"ש בלשון הריטב"א בר"ה, דכיון דליכא ב"ת ובל תגרע אלא כשהוא בעצמו אין בזה אלא מפני מראית העין שנראה כמוסיף או גורע מוטב לגרוע בשוא"ת מלהוסיף שנראה עובר בקום ועשה, וא"כ עכצ"ל דליכא בזה קיום מ"ע, מדנדחה מפני מראית העין בעלמא, וא"כ י"ל דנהי דליכא ב"ת כשתקנו חכמים, הכא לא רצו לתקן זה, משום דשוא"ת עדיף, אך קשה דהא הריטב"א בעירובין (דף ק) הביאו קושיית התוס' דניתי עשה ונדחי לל"ת דב"ת, הרי דס"ל דאיכא בזה מ"ע, ומ"ש הריטב"א שנדחה מפני מה"ע, היינו למסקנא דלא נאמר ב"ת ובל תגרע אלא כשהוא בעצמו, משא"כ קמי דאסיק זה, ודגם בתערובת איכא משום ב"ת ובת"ג. מכ"ש שאין התערובת מבטל להמ"ע דמתן ד'. וא"כ הדק"ל דהו"ל לתקן שיתן מתן ד'. וי"ל שזה שכתב הריטב"א בלשונו שאין ב"ת אלא במה שמוסיף מדעת עצמו כו' וא"נ במה שאירע קרי שנתערב מתן א' במתן ד' אבל במה שעמדו חכמים ותקנו כו' יע"ש, דדוקא קביעת שני יו"ט ושינה בסוכה בח', שהוא דבר קבוע, אבל תערובת דמים הבא ע"י מקרה ופשיעה, ל"ש בזה תיקון קבוע. וגם דלא עדיף תקנת חכמים ממ"ע של תורה דלא דחי לל"ת דב"ת כשבא ע"י פשיעה. וה"ה שאינו נדחה כה"ג מפני תק"ח [וגם לא רצו לתקן. דאדרבה יזהר שלא לפשוע], ועפ"ז מיושב מה שהקשה הט"א באב"מ, מ"ש בסוכה (דף ל"א) לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון כו' דאתי למסרך. דתיפוק דניחוש שמא יכוין לשם מצוה ויעבור בבל תגרע. לפמ"ש בספרי דשייך ב"ת גם היכא דמעכבין זא"ז, ולהרשב"א הנ"ל מיושב דלולי החשש דאתי למסרך היו חכמים מתקנים שיביאם כי היכי דלא תשכח תורת אתרוג יע"ש, והכא לא פשע מה שלא מצא אתרוג, וממילא לא היה חשש בל תגרע כלל. וגם התוס' מודים בזה [והוא אנוס בדבר כיון שאין לו אתרוג. ומה"ט יש סוברין דכשיש לו רק חצי כזית מצה חייב לקיים ח"ש דמצוה וליכא משום לא תגרע] וע"ש בט"א שהק' זה על הרשב"א ולהרשב"א פשיטא דא"ש [ובל"ז הא הט"א מפרש דלהרשב"א איכא בל תגרע גם בביטול מצוה לגמרי ע"ש דף ט"ז. וא"כ בל"ז לק"מ דגם כשלא יביא כלל יהא משום בל תגרע. אך לענ"ד אין כוונת הרשב"א דבביטול מ"ע איכא משום בל תגרע, ומ"ש דמה שתיקנו חכמים שלא לתקוע בר"ה שחל בשבת ליכא בל תגרע כיון דהוי תק"ח לצורך. היינו משום דהתם הוי תקנה קבועה לבטל המ"ע דתקיעה בזמן שחל בשבת. ושישאר המצוה בחול, ותקנו גרעון במצות תקיעה, ומש"ה הוצרך לתרץ דכיון שתקנו חכמים לצורך סייג וגדר איסור מלאכה בשבת. (שמזה יראו חומר איסור העברה בר"ה. שמבטלין תקיעת שופר בר"ה, משום גזירה שמא יעבירנו כו') ליכא משום לא תגרע). ולשיטת ההשלמה שאם אין לו אחד מהמינין כו'. בל"ז א"ש דדוקא משום דאתי למסרך: סימן פ תשרי תרכ"ח שקלאב

באו"ח (סימן ע"ה ס"ק ב) דשער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו ק"ש. ועמ"א סק"ט. ומשמע דהיינו כיון שדרכה לכסותו ואיכא הרהורא. דומיא דטפת מגולה במקום שדרכה לכסותו כו', ובמקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כו' שרגיל בהן ואינו בא לידי הרהור, וכשאין דרכם לכסותו, הוי כקול הרגיל בו, ובב"י פסק כרמב"ם, וגם הרמ"א שכ' בד"מ דיש חשש איסורא היינו כשדרכה לכסות, וע' אה"ע (סי' כא) שאסור לשמוע כו' ולראות שערה דכשדרכן לכסותן איכא משום הרהורא וכן אינו רגיל לשמוע קול זמר אשה. וע' כתובות (דף סו) רש"י ד"ה שתים שומרת כו' ומלמדת שיר לנשים בשכר וע' סוטה _(דף מ"ח) זמרי נשי ועני גברי כו'. ומ"מ גם בלא סיוע לקול זמרתם אינו רגיל בזה, וע' ב"ח דשוק הדרך שמלוכלך בטיט כו'. ולכאורה קשה ממ"ש בע"א (דף כ) בא"א ואפי' מכוערת. וצ"ל דהכא אכתי ליכא הרהורא, ועמ"ש המ"א דמ"ש באה"ע (סי' כא) היינו שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק כו'. ולכאורה מדלא השמיענו שם בשו"ע דא"א אסורה גם בלא סתירת קליעתן, משמע דגם בא"א דוקא כשסותרות כו'. וע' פרש"י בקרא דופרע את ראש האשה, סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן, והיינו בסתירת הקליעה, וא"כ מ"ש בכתובות (דף עב) ראשה פרוע דאו' היא דכתיב ופרע כו' ותדברי"ש אזהרה כו' ובפרש"י וז"ל מדעבדינן לה הכי לנוולה כו'. וא"כ דוקא באופן פריעת הכהן. וכן לפירוש ב' דמכלל דההוא שעתא לאו פרוע כו'. ג"כ דוקא בסתירת הקליעה. והא דמשני קלתה ש"ד ולא משני דמשום ד"י אסור בלא סתירת קליעתם. י"ל לפ"ז משום דבלא סתירה כו' אינו נכלל בלשון